הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ה · הלכה יז
חלל וכו'. זבחים ט"ו ב' וכ"ג ב'.
ואינו לוקה וכו'. עיין זבחים שם כ"ג ב' ברש"י ותוס' דפי' על הך דמקשה הש"ס אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה יעו"ש ופי' משום דגם יושב איקרי זר יעו"ש היטיב וכן פי' התוס' שם י"ח א' יעו"ש וא"כ אף דיליף משלשה כתובים הבאין כאחד דאין חייב מיתה מ"מ מידי זר לא נפקא וא"כ יתחייב מלקות ע"ז ובשלמא באונן כתב שפיר רבינו לעיל פ"ב ה"ח דאינו לוקה דזה לא מיקרי זר משא"כ הכא וראיתי להצאן קדשים שם בש"ס שהרגיש בזה ותירץ דרבינו ס"ל כרב משרשיא דיליף זר ק"ו מיושב שם ט"ז א' יעו"ש ויש להקשות הו"ל לרב משרשיא ליליף מה יושב שאינו במיתה ואינו לוקה מחלל עבודה ק"ו זר שבמיתה ומלקות דמחלל עבודה ועי' מש"כ שם פ"ב ה"ח אבל כאן לא שייך זה ויש לעיין בזה (ודע עוד דמלשון הש"ס זבחים כ"ג ב' ובסנהדרין פ"ג א' משמע קצת דחייב מלקות וה"ה באונן וערל ועיין רמב"ן לאוין ע"ג יעו"ש) ודע עוד דמש"כ רש"י שם ט"ז א' בד"ה ומחד מהנך וכו' אונן או טמא וכו' יש לעיין קצת בזה דהא באונן ג"כ יליף כן וקאמר התם דיליף מיושב וחד מהנך וא"כ אין ללמוד זר מאונן ולא אונן מזר אלא חד מהנך היינו על כרחך או טמא או בעל מום והבן.
צריך שיהיה וכו'. זה נלמד מהא דהלכה ט"ז מדכתיב לעמוד לשרת ומקורו מזבחים י"ט ב'.
שעמד ע"ג וכו'. עיי"ש כ"ד א' צריכותא בזה ועיין מש"כ הל' כלי המקדש פ"י ה"ז יעו"ש היטיב.
וכן אם היה וכו'. עיי"ש בתוס' ד"ה הואיל ורצפה וכו' שכתבו וז"ל וא"ת מדחשיב ליה הכא חציצה ולעיל נמי (י"ט א') דפריך ותיפוק ליה משום חציצה וגבי ההוא דכרך ידיו בשיראי (פסחים נ"ז א') אלמא לקיחה ע"י ד"א לא שמיה לקיחה ובפ' לולב הגזול (ל"ז א') קאמר רבה דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וי"ל דהתם לא מיירי כגון דכרך ידיו בסודר ונוטל לולב דהא וודאי לא הוי לקיחה אלא דכרך ליה לולב בסודרא ונוטלו ובאותו ענין מייתי רבא ראיה מאזוב וכן צ"ל מתוך שמעתא דהתם דקאמר רבא גופיה מין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו וודאי חוצץ ואמאי והא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ושמא חד מינייהו רבה עכ"ל וכ"כ התוס' בפסחים נ"ז א' וביומא נ"ח א'. רק מש"כ כאן ושמא חד מינייהו רבה לא כתב זה בשום דוכתא רק הכא. ובאמת תמוה טובא מה יועילנו זה אם נגרוס בחד מינייהו רבה דהא שם בסוכה ל"ז א' איתא וז"ל ואמר רבה לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא ורבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ושם ב' איתא ואמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דדילמא נתרי טרפי והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ ואמר רבה לא ליגוז איניש לולבא בהושענא דמשתיירי הוצא והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ עכ"ל הגמ' ואם נימא דגרסינן רבה בחד יקשה טפי אם נגרוס במקום אחד רבה כגון בלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה א"כ יקשה טפי דהוא ס"ל דאפילו מין במינו חוצץ וכ"ש שלא במינו ואם נגרוס בהא דמין במינו אינו חוצץ רבה ורבא יסבור דמין במינו חוצץ אם כן כ"ש דיקשה טפי דהא לעיל ס"ל לרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ואף מין בשאינו מינו אינו חוצץ וכאן יסבור דאף מין במינו חוצץ. ובדוחק י"ל דה"ק התוס' דנגרוס שם רבה ואמורא אחר והיינו האחר דס"ל דמין במינו חוצץ ורבה ס"ל דמין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו חוצץ ורבא ס"ל בהאי דסודרא דאפילו באינו מינו אינו חוצץ ודוחק. וצ"ע. ושוב ראיתי בצאן קדשים שהרגיש בזה אבל דבריו יותר תמוהים למעיין שם יעו"ש היטיב ודו"ק. (דז"ל שם ודברים אלו קשה להולמן דהא התם בהנך שמעתא מפורש בהדיא דרבה בעל פלוגתא של רבא וס"ל דלא הוה לקיחה ואם כוונת התוס' להפך הגי' דרבא ס"ל דלקיחה ע"י ד"א לא שמיה לקיחה ורבה ס"ל דשמה לקיחה אבל הלשון אינו משמע הכי ולענ"ד טעות דמוכח הוא וצריך למוחקו וגם ביומא ובסוכה ובפסחים אינו עיי"ש עכ"ל דמבואר דדעתו דאם נגרוס דרבה ס"ל דשמה לקיחה הוי אתי שפיר וזה אינו דאדרבה קשה טפי וכנ"ל וגם דברי הראשונים לא יתכנו במש"כ דרבה ס"ל דלא הוה לקיחה דמשמע דאי הוה ס"ל דשמה לקיחה הוי אתי שפיר ודו"ק היטיב).