הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ד · הלכה ח
אלא בזמן וכו'. כ"ה דעת ר"י ביומא ז' ב' ובפסחים ע"ז א' וסנהדרין י"ב ב'. והא דמרצה ביוה"כ היינו טעמא משום דטומאה הותרה בציבור יעו"ש ולפי"ז קשה דהא רבינו ס"ל דטומאה דחויה בציבור כמש"כ בהלכה ט"ו יעו"ש וא"כ רבינו סותר דברי עצמו וכבר הקשה זה מרן בשם ר"י קורקוס יעו"ש מש"כ בזה רק שכתב שהאריך בדבר ולפנינו אין אומר ואין דברים. והנראה לענ"ד דהנה כל עיקר ראיית ר' שמעון דאין עודהו על מצחו מרצה מהא דביו"כ אם נטמא הקרבן אפילו יש אחרת תחתי' א"צ להביא האחרת והיינו טעמא משום דהוא קרבן ציבור ורצויי ציץ ור' יהודה משני דלעולם אינו על מצחו אינו מרצה ושאני הכא משום דטומאה הותרה בציבור. וא"כ לדידן י"ל דלעולם אינו על מצחו אינו מרצה וכר"י וביוה"כ אי יש בידו אחרת צריך להביא אחרת. והנה רב ששת ס"ל דטומאה הודחה בציבור ורב נחמן ס"ל דהותרה בציבור ושם איתיביה לר"נ מהא דהיה מקריב מנחת פרים ואלים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה מאי לאו פרים וכבשים ואלים דחג ופי' שם תוס' דהוא ס"ל עודהו על מצחו מרצה והתם מיירי כגון שאינו על מצחו יעו"ש היטיב בתוס' יומא ז' ב' ד"ה מכלל דר"ש וכו' אלמא דלרב ששת הברייתא כפשוטה בפרים וכבשים ואלים דחג וס"ל דעודהו על מצחו מרצה דווקא וס"ל דטומאה דחוייה בציבור והנה שם בפסחים ע"ז א' דליכא תנא דס"ל טומאה הותרה בציבור כי אם ר"י אלמא דלית הלכתא כוותיה בזה. ועוד ר"נ ור"ש הלכה כר"ש באיסורי וכמש"כ תוס' עירובין ל"ב א' ולכן פסק דטומאה דחויה היא בציבור ופסק ג"כ דאינו על מצחו אינו מרצה כברייתא דלעיל. והנה תנא דבי ר' ישמעאל בשבת י"ב א' ורבה בר רב הונא שם וביומא שם ובמנחות ל"ו ב' ס"ל דתמיד אתי שלא יסיח דעתו ממנו א"כ ס"ל כר"י בהא דאינו על מצחו אינו מרצה א"כ אתי שפיר פסק רבינו וע"כ צ"ל משום דס"ל כיון דכתיב ונשא על מצחו מדכתיב מצחו בוא"ו ילפינן לנשבר הציץ ומדכתיב על מצחו לקבוע מקום הוא דאתא ומדכתיב על מצח אהרן ילפינן דעודהו על מצחו מרצה ועי' בתוס' יומא ס"ט א' ד"ה בגדי וכו' ובקדושין ס"ו א' ד"ה הקם יעו"ש היטיב כל זה נ"ל ליישב דברי רבינו.
ולכאורה יש לעיין קצת במש"כ רבינו קרא דוהיה על מצחו וכו' ויותר הו"ל להביא פסוק דעל מצח ונשא דמכאן יליף לה ר' יהודה ואדרבה מכאן יש סיוע קצת לר' שמעון דס"ל דתמיד מרצה והנה ע"ד פלפול י"ל דלכן נקט האי קרא להשמיענו דעיקר דרשא מעל מצחו דמצח מצחו משמע ליה שפיר וכמש"כ למעלה וע"ז רמז רבינו. אמנם יותר נ"ל ע"ד הפשוט שסמך על הירושלמי דחגיגה פ"ב ה"ד דאיתא שם וז"ל אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו אות תניי תני אפילו בזוית מ"ד הציץ מרצה על מצחו והיה על מצחו תמיד מ"ד אפי' בזוית מהדא דיוה"כ עכ"ל ונמצא שר"י דורש תיבת תמיד למעלה דדריש מקרא נדרש לפניו ור"ש דריש מקרא לאחריו דהאי תמיד קאי אלרצון וה"ק תמיד לרצון ותלי פלוגתא זו בפלוגתא דזבחים כ"ד א' מנחות י"ט א' יעו"ש ושם הלכה כרבנן דדרשי אלפניו ואחריו עי' לקמן פ"ה הי"ח ואף דשם הלכה כמ"ד דקאי לפניו ולאחריו מ"מ הכא כיון דסתרי אהדדי וא"א להיות אתרווייהו פסק רבינו דקאי אלפני' והנחת הטעמים מסכים לזה לכן פסק כן ואף דלישנא דתלמודין לא משמע כן מ"מ מאחר דליכא נפק"מ לדינא תפס רבינו לישנא דירושלמי. ומשמע בר"ה ט' ב' דיותר יש סברא לומר דקאי אלפניה מדנימא דקאי אדאחריה יעו"ש היטיב והבן. וע"ע בתשובות שאגת אריה סי' ל"ח שהאריך בזה ומה שנראה לענ"ד כתבתי. ואח"כ מצאתי בס' שער המלך שהלך ג"כ על דרך מש"כ.
ודע כי לפי מש"כ השאגת אריה דר"ש דס"ל אינו על מצחו מרצה לאו מתמיד יליף לה ר"ש אלא מדלא דריש על מצחו אבל תמיד ס"ל דאתי לשלא יסיח דעתו יעו"ש היטיב א"כ מתורץ מה שנתקשה בס' שער המלך לעיל פ"ח מהל' כלי מקדש הי"א על דברי התוס' דיומא ס"ט א' ד"ה בגדי וכו' דמוכח מדבריהם דס"ל דאפילו למ"ד אינו על מצחו מרצה ס"ל דתמיד אתא לשלא יסיח דעתו ולא להורות דתמיד מרצה יעו"ש היטיב שנשאר בצ"ע אמנם למש"כ השג"א ניחא היטיב והבן.