הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ד · הלכה ד
טמא שטבל וכו'. זבחים ט"ו ב' י"ז א'.
וחייב מיתה וכו'. סנהדרין פ"ג א' ב' יעו"ש היטיב.
מפי השמועה וכו'. שם בזבחים ובסנהדרין שם. ועיי"ש תוס' שם ושם שכתבו דה"ה דהו"מ למילף מיושב וחד מהנך או מבע"מ וחד מהנך לענין דמחיל עבודה יעו"ש ואולי כיון דצריך לימוד לענין חיוב מיתה לכן מאותו פסוק נלמד ג"כ לענין חילול עבודה ובפשיטות י"ל דבכל הנך דמפיק ק"ו מיושב או בע"מ היינו דווקא תנא דבי ר' ישמעאל ורב משרשיא אבל אינך תנאי ואמוראי לא ס"ל כן א"נ דא"כ טמא נמי לא לכתוב ואנא ידענא מק"ו מבע"מ או מיושב וק"ל.
שנאמר ובא השמש וכו'. בא ליתן טעם למה טבו"י מחלל עבודה כיון דאשכחן בו דמיקרי טמא אבל מזה הפסוק ודאי לא הוי ילפינן טבו"י וכמו שהאריכו התוס' זבחים י"ז א' ד"ה טבו"י וכו' ושם בסנהדרין ד"ה וטבו"י ששימש וכו' ועיי"ש מש"כ הר"ן בחי' לסנהדרין שם ועיי"ש היטיב. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א כיון שטבו"י שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה בטבו"י ששימש במיתה והאיכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה (ועי' מש"כ לעיל פרק א' בענין היתר במות יעו"ש) א"נ שעשה בית יד ארוכה לצינורא והיפך באיברים מבחוץ עכ"ל והנה מה שלא תירץ דמיירי בנטמא בפנים ויצא בקצרה והיפך בצינורא דא"כ טמא הוא ולא טבו"י ועל כרחך מיירי בדטביל ויצא בקצרה וא"כ על כרחך שהה כדי השתחווייה דהטבילה ולבישת הבגדים ודאי דיש בו כדי השתחווייה ועי' במל"מ לעיל פ"ג הי"ט שהפליא לעשות בזה והראה את עוצם ידו הגדולה ועיי"ש מה שהשיג על מרן יעו"ש היטיב ותרוה נחת.
ודע שעל מש"כ מרן וז"ל וי"ל דיש במיתה בידי שמים משא"כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן במו"ק כ"ח א' ואיכא נמי כרת דיומי כדאי' נמי התם ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמש"כ התוס' בפ' במה מדליקין (כ"ה א') בד"ה כרת וכו' עכ"ל וע"ז כתב בהג"ה וז"ל שם בשילהי מו"ק אמרו ששים זו היא מיתה בידי שמים מכלל דיש לו זמן קבוע ועי' בתוס' דמו"ק כ"ה בד"ה ומיתה וכו' עכ"ל ובאמת אי מהא לק"מ וז"ל תוס' שם בשבת כרת שאינו מגיע לשישים שנה שהיא מיתת כל אדם כדמשמע שילהי מו"ק וכו' רב יוסף כי הוי בר שיתין שנין עבד יו"ט לרבנן אמר השתא נפק לי מכרת א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשנין מכרת דיומי מי נפק מר וכו' ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע אלא שמת בשביל עון זה וכו' ומיהו בירושלמי יש כרת אינו מגיע לחמישים וכו' ומיתה האמורה בתורה קאמר התם היינו שמת עד שישים וכו' יעו"ש היטיב והנה העולה מזה למ"ד דכרת עד שישים א"כ מיתה אין לה זמן קבוע אבל למ"ד דכרת עד חמישים א"כ מיתה היינו עד שישים והנה במו"ק איתא שם דכרת הוא בחמישים ושישים זו היא מיתה ואיכא התם דעד שישים הוא כרת א"כ לפי"ז מיתה אין לה זמן קבוע והבן. אמנם התוס' כתבו התם בד"ה ומיתה וז"ל ומיתה דהכא משמע זו היא מיתה בידי שמים וכרת בחמשים עד שישים ולא שישים בכלל וכו' יעו"ש א"כ מבואר מזה דאף למ"ד כרת עד שישים מ"מ מיתה הוא בשישים וא"כ יש לו זמן קבוע אבל באמת התוס' דשבת לא ס"ל כן וע"ע בתוס' ריש יבמות מש"כ בזה.
ודע עוד כי בשני פנים הראשונים שכתב מרן הוא מה דחמיר כרת בכל מקום ממיתה ובפנים השלישי מש"כ שהחייב מיתה לוקה בממונו זהו מה שחמיר מיתה מכרת וכוונת דבריו שיש ג"כ חומרא במיתה משא"כ בכרת ובזה אזיל מש"כ המל"מ וז"ל ועוד קשה מש"כ וז"ל ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא"כ במיתה בידי שמים א"כ לפי"ז חמור כרת ממיתה בידי שמים וחזרה הקושיא למקומה עכ"ל ולפי מש"כ אין כאן קושיא. אך מ"מ דברי מרן תמוהים מחמת אינך קושיות שהקשה המל"מ כאן ולעיל פ"ג הי"ט יעו"ש.
מחוסר כיפורים שעבד וכו'. כתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחו"כ ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא וכ"ש בביאת כולו ועוד וטהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא ואמרינן בזבחים דמחו"כ דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה עכ"ל והנה מה שמקשה מהא דעוד טומאתו בו לרבות מחו"כ לכאורה יקשה א"כ יהיה בכרת דכתיב התם אלא ודאי דהתם בביאת מקדש דחמיר משא"כ במחו"כ ששימש וא"כ גם זה לק"מ דעד כאן לא מרבינן מחו"כ רק לענין ביאת מקדש משא"כ לעבודה דקיל דאינו אלא במיתה וזה פשוט לדעתי. ומה שהקשה מבהונות של מצורע דאיתא התם אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא. הנה לא זכיתי להבין כוונתו דהתם הא הקושיא מהא דראה קרי ולא העריב שמשו דהוי טבו"י דהא מצורע הותר לו להכניס ידיו לבהונות ורק דעיקר הקושיא הא טבו"י לא הותר לו והוי עשה שיש בו כרת ואהא תירץ עולא כיון דהותר לצרעתו הותר לקירויו אלמא דכל עיקר השקלא וטריא התם הכל מבעל קרי יעו"ש ל"ב ב' והנה לא ירדתי לפלגות גדולת חקרי לב הראב"ד ז"ל וה' יאיר עיני (ואפ"ל דא"כ מאי תירץ עולא מיגו דאישתרי לצרעתו הותר לקירויו והא הוי מקילתא לחמירתא ועי' מש"כ לעיל פ"ג הי"ד יעו"ש היטיב וצ"ע).
ומה שהקשה מהא דכתיב וטהרה ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא. גם מזה לא איריא דהתם לא איתרבי רק לביאת מקדש ולאכילת קדש דבכרת אבל לעבודה דבמיתה לא שמענו ועי' בזה בתוס' זבחים י"ז א' ובסנהדרין פ"ג ב' אבל באמת אין מזה תימה כלל כי גם בביאת מקדש ובאכילת קדש ס"ל לרבינו לעיל פ"ג ה"ט דפטור מחו"כ יעו"ש מש"כ בזה ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה מהא דמחוסר כפורים דזב כזב דמי דכבר נתיישב זה שם. ובזה יש ליישב גם מה שהקשה מהך דתוספתא דזבחים פי"ב (ובכריתות פ"א) והובא בש"ס דסנהדרין שם (ודע כי התוספתא יש בה ט"ס וצ"ל כמו שהוא בגמרא שם והמפרש לא הרגיש בזה) ומה שהקשה מרן מהא דכתב רבינו בעצמו בפ"ט דסנהדרין יעו"ש שכתב בשם ר"י קורקוס דט"ס הוא ברמב"ם שם וצ"ל שם במקום מחו"כ צ"ל יתר בגדים יעו"ש היטיב.
אבל אין לומר דרבינו סמך עצמו על סוגיא דזבחים י"ז א' טבו"י דאם עבד במיתה מנ"ל דגמר חילול חילול מתרומה דפסול תרומה מחיל עבודה וכו' דא"כ גם עבודה אינו מחלל ורבינו פסק כאן דמחלל עבודה ועיי"ש בתוס' ד"ה דגמר וכו' ובסנהדרין שם ד"ה דיליף וכו' יעו"ש היטיב ופשוט.