הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ג · הלכה יז
על רחיצת וכו'. ירושלמי שם ובתו"כ פרשת אחרי פי"ב (ועי' תוס' יו"ט פ"ד דנדה מ"א ומה שהבין דברי אחרים בתו"כ דקאי על רחיצת בגדים הוא תמוה ועיי"ש בקרבן אהרן והבן) ובספרי נשא פיסקא א' יעו"ש ועי' רש"י עירובין ק"ד ב' ד"ה חייב וכו' חטאת בשוגג וכרת על זדונו יעו"ש והתם קאי אכלי יעו"ש ולפי"ז אתיין דברי רש"י ז"ל בסנהדרין פ"ח א' ד"ה אדם שפרחה וכו' יעו"ש היטיב כפשטן ובחנם נדחק המל"מ לפרש דברי רש"י דהתם דיסכים להספרי והת"כ. ובאמת לרבינו ל"צ לכל זה דהוא מפרש הא דעירובין דהיינו מכניס אדם שנטמא בשרץ והא דסנהדרין מפרש דאם נגע הבגד בככר ושוב קדש בו אשה וכמש"כ למעלה בס"ק כ"ד ודו"ק ודע דהראב"ד כתב לפרש הא דעירובין דחייב מלקות קאמר ועי' במרן מש"כ ע"ז.
שאינו לוקה וכו'. אולי יצא לו כן מהא דאיתא שם בעירובין אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור מ"ט אמר קרא מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ שאין לו טהרה נימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ריה"ג מ"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא מי שנעשה אב הטומאה יצא כ"ח שאינו נעשה אב הטומאה. ומפרש רבינו דבעינן אב הטומאה ממש אבל ראשון לטומאה לא ואע"ג דבאדם אפי' ראשון לטומאה חייב שאני התם דאיתרבי נוגע בשרץ אבל כלי בעינן אב הטומאה ממש. ולפי שאפשר לפרש כל שאפשר לו להיות אב הטומאה אפי' ראשון לטומאה חייב וכ"מ בספרי שם וז"ל ריה"ג אומר מזכר ועד נקבה תשלחו מה זכר ונקבה מיוחדים שהם ראויים לעשות אב הטומאה וטעונים שילוח אף כל שראוי לעשות אב הטומאה בכל התורה עכ"ל ומשמע דבראוי הענין מדבר. ועי' תוס' שם ד"ה לא דכו"ע וכו' כתבו וז"ל ור"ח גרס דכו"ע פטור וקשיא לפי' דמ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש דהא אית ליה טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא דהא לית ליה טהרה במקוה וכו' מבואר מזה דס"ל דאיסורא דאורייתא איכא אפילו בראשון לטומאה וכן מבואר ברש"י ד"ה המכניס טמא שרץ כלי שנטמא בשרץ עכ"ל הן אמת כי מרש"י אין ראיה כ"כ כי טעם רבינו לפי שנשתנה דין הכלים מכרת למלקות לכן נשתנה דינו מאב לראשון משא"כ לרש"י דמחמיר בכלי שדינו בכרת וכמש"כ למעלה בס"ק כ"ח לכן ס"ל דגם בראשון דינו כמו באב ועי' במרן ודו"ק. ועי' בירושלמי שהסביר פלוגתתם במשנה שם דהוי כמו פלוגתתם שם ק' א' בבבלי וש"נ אם מוטב לעבור בשב ואל תעשה מלעבור בקום ועשה ומ"ד לשהות עדיף דמוטב לעבור על ל"ת שלא באת לידך מלעבור על ל"ת שבאת לידך יעו"ש היטיב אלמא דאם נוטל בהמיינו עובר בקום ועשה על ל"ת אלמא דבראשון נמי חייב ושלא כדברי רבינו. אמנם באמת מסקנת הירושלמי הוא כדברי רבינו וז"ל שם תמן תנינן (בפי"ד דנגעים) הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו ידו ונתן על בוהן ידו ורגלו וכו' מחלפה שיטת ר"י תמן הוא אומר אסור להערים וכא אומר מותר. תמן דלא יסתאבתיה תלתא זמנין ברם הכא טומאה ידועה מבפנים היא. מחלפא שיטתיה דרבנן תמן אמרין מותר להערים וכא אמרין אסור להערים תמן שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת ברם הכא משום מכניס כלים טמאים ואפשר לה לצאת בלא שהות ובלא טומאה (כ"ה גירסת הקרבן העדה) אלמא דבראשון לטומאה לית כאן איסור ודוק היטיב.
ודע שמש"כ הראב"ד וז"ל ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב עכ"ל אולי כוונתו למה שכתבתי מתחלה כי הא דקאמר שלא לרבות את הטומאה וכן הא דירושלמי שהבאתי למעלה דקאמר הטעם שלא יעבור בקום ועשה מזה מבואר כי ס"ל דמוזהר ג"כ על ראשון לטומאה וק"ל. ומש"כ מרן דלרבינו חייב מיתה קאמר כפשטא דמילתא דחייב (ר"ל הא דאיתא בעירובין המכניס טמא שרץ חייב). בזה יש לפרש הירושלמי שהובא בס"ק כ"ב כפשוטו דהכי מקשה אם בשזרקן א"כ אמאי חייב כרת הא הו"ל לחיובי רק מלקות ולא כרת דהמכניס כלים טמאים חייב מלקות ודו"ק היטיב אבל לפי"ז יקשה הך דרפ"ד דנדה ודו"ק ועי' במל"מ מה שתירץ יעו"ש היטיב.
כמו שיתבאר וכו'. בפ"ה מטומאת מת יעו"ש היטיב.