אור ברסלב

הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר יונה ברנצקי

פרק ג · הלכה יד

הלכה יג

על ביאת וכו'. עי' משנה ד' פי"א דפרה והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א דבריו סותרים זה את זה עכ"ל ומרן הבין דמשיג על מש"כ רבינו בהלכה ט"ו דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנוגע בכלים שנגעו במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים ה"ז פטור על ביאת המקדש. והנה זה טעון ביאת מים מה"ת ומ"מ פטור. והקשה מרן דא"כ ליקשי לנפשיה דהוא פסק בסעיף י"ג דהנוגע בכלים שנגעו במת פטור ואיך יפרנס לנו משנתינו ותירץ דהמשנה ה"ק דכל שהוא טעון ביאת מים מה"ת לענין שאר מילי הוא דקאתי דמטמא קדש ותרומה וחולין אבל לא לענין ביאת מקדש אלא נקט הא דביאת מקדש להשמיענו דכל דחייב אביאת מקדש אע"פ שטבל כל שלא העריב שמשו חייב אבל רבינו דלא מייתי ליה הכא רק לענין חיוב ביאת מקדש ונתן כלל בדבר לכן הוקשה לו. אבל באמת י"ל כי גם רבינו לזה נתכוין וכוונתו כל דבר הטעון ביאת מים מה"ת וחייב כרת על ביאת מקדש ה"ה לאחר שטבל כל שלא העריב שמשו חייב על ביאת מקדש. ושוב כתב ליישב דבריו דה"ק דבתורה אינו מבואר רק שנים שנגעו במת היינו אדם או כלי הנוגע במת ודבר הנוגע בהם אבל יתר הנוגעים אינם מבוארים בתורה רק מן הקבלה שמענום וכמש"כ רבינו בפ"ה מטומאת מת ה"ה יעו"ש וזה שכתב כל הטעון ביאת מים מן התורה ר"ל שמפורש בתורה. כ"ה תורף דברי מרן.
ואשר אפליא אנכי על דברי מרן במש"כ לעיל הלכה ט' ס"ק י"ד דדעת רבינו דטבו"י דזב לאו כזב דמי יעו"ש היטיב והכא כתב מרן בהדיא דטבו"י שנכנס לעזרה חייב כרת. והנה רציתי לחלק בין טבו"י למחוסר כפורים דטבו"י חייב ומחו"כ פטור וכפשטא דש"ס דזבחים ל"ב ב' אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא. והיינו טעמא דס"ל כמש"כ בס"ק ט' דרבינו ס"ל כהספרי דמרבה רק טבו"י ולא מחו"כ ושאני קדש ממקדש דבקדש ס"ל אפילו טבו"י פטור וכמש"כ פי"ח מפסולי המוקדשין והבאתיו למעלה בהל' ט' ד"ה מחוסר כפורים והיינו טעמא כמש"כ שם דסמך עצמו על הסוגייא דזבחים מ"ג ב' והש"ס דמנחות כ"ז ב' ס"ל כרבי דמרבה מחו"כ מדכתיב ולא יתחטא וכמש"כ שם ברש"י וכמו שנתבאר שם בעזר ה'. ויכול להיות שס"ל לרבינו כסוגיית הש"ס דכריתות י' א' דטבו"י דזב כזב דמי ומחו"כ דזב לאו כזב דמי. אך לא זכיתי להבין שם דעת מרן דאם נימא דגם הוא כיון לזה איך כתב שסמך עצמו אמש"כ בסי' פי"ח מפסוה"מ יעו"ש דהא התם אף לענין טבו"י היקל משא"כ הכא. גם מדברי הר"י קורקוס שהובא שם [בהלכה ט] במרן משמע דבא להביא ראיות שס"ל לרבינו דטבו"י דזב לאו כזב דמי יעו"ש היטיב וזה ליתא וכדכתיבנא ואולי אפ"ל כי כוונת ר"י קורקו"ס להשמיענו כיון דיש דס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי וכ"ש לענין מחו"כ. והנה אף דלא ס"ל כוותייהו לענין טבו"י מ"מ לכל הפחות מסתברא דלענין מחו"כ יש לפסוק כוותיהו. ובהכי ניחא נמי מש"כ וז"ל ותו דבפ' שלשה מינין אמרינן דכו"ע מחו"כ דזב לאו כזב דמי ובאמת שם לא נזכר כן רק דכו"ע דטבו"י דזב לאו כזב דמי וזה היתה כוונת הג"ה שכתב לא מצאתי זה בכל הפרק וכו' וכוונתו למש"כ כאן אבל באמת הר"י קורקוס כתב זה במכ"ש מטבו"י וכ"ה כוונת התוס' בזבחים י"ז ב' יעו"ש היטיב דהתם הביאו מנזיר דכו"ע מחו"כ דזב לאו כזב דמי ושם ל"ב ב' מבואר מדבריהם דגי' היתה דטבו"י דזב לאו כזב דמי אלא ודאי כמו שכתבתי ודו"ק. (אבל אי קשה הא קשה דא"כ דס"ל לרבינו דטבו"י דזב כזב דמי א"כ ס"ל לאסור טבו"י דזב ליכנס למחנה לויה והא דכתב לעיל הלכה ו' ואיסור טבו"י במחנה לויה מד"ס על כרחך אטבול יום דמת קאי. וזה א"א דבמת אפי' טמא מת ואפי' מת עצמו שרי מה"ת כמש"כ בסעיף ד' ועוד עיין לקמן פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ו שכתב שם בהדיא דטבו"י דבעל קרי שנכנס למחנה לויה ה"ז מד"ס יעו"ש היטיב ועל כרחך משמע הכי פשטא דמתניתין דריש כלים דמתוך כך אוקמה הר"ש דס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי ועי' רש"י ותוס' יבמות ז' ב' וזבחים ל"ב ב' ועי' תוס' נזיר מ"ה א' דכתב דהנפק"מ דהא דטבו"י דזב כזב דמי נפק"מ אי שוחטין וזורקין עליו כשהוא טבו"י ורבינו פסק בהל' קר"פ שם ה"ג דשוחטין וזורקין עליו יעו"ש היטיב.
ובזה יש ליישב קצת מה שנתקשה מרן לעיל בהלכה ט' על הראב"ד שתפס על רבינו מהתוספתא דכלים ולמה לא השיג מברייתא דמנחות כ"ז ב' יעו"ש. ובאמת לק"מ כי הברייתא דמנחות היא היא התוספתא דכלים. אבל לפי הנ"ל בלא"ה ניחא דהראב"ד אסיק אדעתיה כתירוץ מרן די"ל דהברייתא דמנחות ס"ל דמחו"כ דזב כזב דמי לכן מקשה מהתוספתא דכלים והנה מתניתין דכלים ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי וכמש"כ הר"ש ודוחק לומר דהתוספתא פליג עלה וא"כ כ"ש שס"ל דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי ומ"מ ס"ל דמחו"כ שנכנס ענוש כרת ודוק היטיב.
אמנם מסקנת התוס' דכו"ע ס"ל דבמחנה לויה שרי לטבו"י דזב ומחו"כ חייב כרת בנכנס למחנה שכינה ולא פליגי בזה ומאי דפליגי במחו"כ דזב כזב דמי או בטבו"י דזב וכו' היינו לענין פסח הבא בטומאה דלענין זה איתמר בכריתות שם והא דמסקינן בנזיר מ"ה א' דנזיר טמא מת אסור טבו"י ליכנס למקדש התם משום דאיכא תרתי טבו"י ומחו"כ יעו"ש היטיב בתוס' זבחים ל"ב ב' וביבמות ז' ב' יעו"ש היטיב.
וראיתי בס' חדש על נזיר נקרא ברכת ראש שכתב שם וז"ל ודע שיש ט"ס בכל הדפוסים בתוס' יבמות ז' ב' ד"ה ור"י שצ"ל וי"ל דווקא לענין פסח וכו' וכן בתוס' זבחים ל"ב ב' בד"ה ור"י יש ט"ס זה וכצ"ל וי"ל וודאי הא דאמר מחו"כ דזב לאו כזב דמי לאו לענין ביאת מקדש וכו' ולאו מלשון ובא דרש דא"כ וכו' וכל דבריהם אחת הן דבאו לסתור שם דאין לומר דר"י ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דהא רבא ס"ל ג"כ כר"י וס"ל אפילו במחו"כ דזב כזב דמי וע"ז אמר וי"ל דוודאי רבא מיירי לענין אחר לענין פסח הבא בטומאה וכו' אבל לענין ליכנס למחנה לויה ס"ל לר"י דטבו"י דזב לאו כזב דמי והיינו בזב בעל שתי ראיות דאינו מחו"כ אבל הכא בנזיר מיירי בזב בעל שלש ראיות דהוה נמי מחו"כ אסור ליכנס גם במחנה לויה וגם זה פשוט רק לפי דהמפרשים המגיהים לשון רש"י ותוס' העלימו עיניהם מזה כתבתי זאת למזכרת עכ"ל ובחנם תמה על המפרשים שלא הגיהו דדברי התוס' מתפרשים כפשוטם יפה וכך שיעור דבריהם דליכא למימר דמאן דס"ל טבו"י דזב כזב דמי יסבור דטבו"י אסור במחנה לויה דזה אינו דהא רבא ס"ל דמחו"כ דזב כזב דמי וכ"ש דס"ל דטבו"י דזב כזב דמי ומ"מ ס"ל דטבו"י שרי ליכנס למחנה לויה אלא ודאי דהא דפליגי אם טבו"י דזב כזב דמי או מחו"כ דזב אי כזב דמי אינו לענין ליכנס למחנה לויה רק לענין פסח הבא בטומאה וכו' וכמש"כ למעלה וזה פשוט וברור.
ודע דבאמת עיקר ראיית התוס' מרבא אינה מוכרחת לפי גירסתינו דלפנינו הגי' בזבחים י"ז א' רבה ולפי"ז יש לגרוס בכריתות שם ולרבה דאמר מחו"כ דזב כזב דמי אבל רבא ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי ולפי"ז י"ל דרבינו גורס רבה וס"ל דמחו"כ דזב לאו כזב דמי אבל בטבו"י דזב ס"ל דכזב דמי אבל זה לא יתכן מטעמים שכתבתי לעיל דמוכח דרבינו ס"ל דטבו"י דזב לאו כזב דמי ועל כרחך היינו כסברת התוס' וכמש"כ למעלה.
והנה י"ל בדעת רבינו דהוא ס"ל דפלוגתא דטבו"י דזב ומחו"כ דזב לא נאמר רק למחנה שכינה ולא לענין מחנה לויה ולכן במחנה לויה דטבו"י דזב לאו כזב דמי אבל במחנה שכינה טבו"י דזב כזב דמי ומחו"כ דזב לאו כזב דמי דלענין זה איתמר הך פלוגתא לענין טומאת מקדש וקדשיו אבל לענין מחנה לויה לא. אך גם זה דחוק. והא דפסק רבינו דמותר לשחוט על זב בעל שתי ראיות בטבו"י י"ל דהתם אין נכנס לעזרה רק שוחטין וזורקין עליו והא דמחלק רבינו בין ביאת מקדש לאכילת קדש היינו משום דכתיב גבי אכילת קדש וטומאתו עליו וכמש"כ למעלה. ועי' ירושלמי פסחים פ"ט ה"ד דאיתא שם את שהוא חייב על אכילת קדש חייב על ביאת מקדש ואת שאינו חייב על אכילת קדש אינו חייב על ביאת מקדש יעו"ש היטיב אבל אי מהא לא אירייא דהתם אמרינן כן לר' אליעזר ורבינו לא פסק כן דהא לקמן פ"ד הי"ב פסק דחייבין על ביאת מקדש ולקמן פי"ט מהל' פסולי המוקדשין ה"ח פסק דפטורין על אכילת קדש. והירושלמי לא אזיל אליבא ש"ס דידן דבירושלמי מבואר דר' שמעון (המוזכר שם בתוספתא פ"ח יעו"ש) דפוטר על אכילת קדש פוטר נמי בביאת מקדש. ואילו בפסחים ס"ז ב' איתא ור"י שפיר קאמר ליה ר' שמעון ההוא מיבעי ליה לכדתניא ר"א אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין ע"כ לשון הגמרא ומבואר מזה דר"ש ע"כ לית ליה דר"א.
וגם יש לעיין על הירושלמי מההיא משנה גופא דאיתא התם הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין מכרת ור' אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש אלמא לת"ק פטור על אכילה וחייב על הביאה וא"כ דילמא ר' שמעון נמי הכי ס"ל ומנ"ל להירושלמי דר"ש דפוטר על האכילה פוטר נמי על הביאה וא"כ דברי הירושלמי תמוהים בעיני מאד (והיה נ"ל להגיה תיבת אין השני וכצ"ל א"ר יוסי אין יסבור ר"א כר"ש וכו' יסבור ר"ש כר"א וכו' ור"ל אם נימא דמודה ר"א לר"ש דפטור על אכילת קדש מטעמא דאיתקש קדש למקדש א"כ מוכח מזה דר"ש יודה לר"א דפטור על ביאת מקדש מה"ט. וש"ס דידן ס"ל דלא תלי הא בהא דבדרש דבשר אשר יגע בכל טמא וכו' מודים כו"ע משא"כ בדרש דשעה שאין טמאי מתים משתלחים וכו' לא מודו כו"ע וצ"ע בביאור הירושלמי).
ודע דאוסיף עוד להפליא על מש"כ רבינו במחו"כ אינו חייב דהא בסנהדרין פ"ח איתא וז"ל טהרת מצורע בפלוגתא דראב"ש ורבנן דתנן אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית ר"א אומר נותן לו על מקומו ויוצא ר"ש אומר נותן על של שמאל ויוצא עכ"ל והתם הא יכול לטבול ולהיות מעורב שמש ואין נ"מ רק במחו"כ והתם בעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועיי"ש ברש"י הן אמת דלדברי התוס' דשם פ"ז ב' ד"ה בפלוגתא וכו' מבואר דא"א לפרש כן דעל טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב זקן ממרא ולכן על כרחך צריך לפרש כגון שנגע בככר של קדש דלמ"ד אין לו טהרה עולמית אינו עומד לכלום ואינו שוה כלום ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ולמ"ד טהרה מועלת א"כ ה"ז טהור והמקדש בו מקודשת וע"ד שכתבו התוס' שם ואע"ג דהתוס' שם כתבו כן משום דס"ל דזקן ממרא אינו חייב על דבר שיש בו עולה ויורד וע"כ רבינו לא ס"ל כן וכמש"כ המל"מ בפ"ד מהל' ממרים ה"ב יעו"ש היטיב מ"מ מוכרח רבינו לפרש כן הכא מטעם דמחו"כ ונכנס למקדש פטור ודוק היטיב (ודע כי יש בתוס' שם בסנהדרין ט"ס וצריך לתקן דכצ"ל דהא ילפינן לעיל דבר דבר מונעלם דבר ותנן בפ' הורה כהן משיח (ט' א') דבי"ד אין מביאין עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו ופטורין ויש לפרש וכו' וק"ל).
ודע דיש עוד לעיין מהא דזבחים ל"ב ב' דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו יעו"ש היטיב ואם איתא אכתי קשה הא דהותר לצרעתו דבר שאין בו כרת דהוי רק מחו"כ ואיך יותר לו טבו"י דקרי דחייב עליה כרת ובשלמא להסוברים דמחו"כ נמי בכרת ניחא. אבל לרבינו לכאורה יקשה וראיתי דהטורי אבן במגילה ג' ב' שחקר בפרט זה אם אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי מקילתא לחמירתא והביא ראיה מהך דהכא דהא טבו"י חמיר ממחו"כ לענין תרומה ומ"מ אמרינן יעו"ש היטיב אבל מ"מ לא דמי דהא מ"מ לענין כניסת עזרה שוים הם משא"כ לרבינו יקשה ואולי אפ"ל דרבינו ס"ל אפי' בכה"ג אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ויש לעיין בזה. והדרינא לדברי רבינו מש"כ בהלכה ט' או מחו"כ שנכנס לעזרת ישראל וכו' דוקא מחו"כ ולא טבו"י ולא כמש"כ שם בס"ק י"ד וע"ע בירושלמי שהבאתי בהי"ג שם ג"כ מבואר דטבו"י חייב על ביאת מקדש ואי"ה עוד יבואר לפנינו.
והנה לא אמנע מלכתוב עוד בזה דבר קטן מה שנדחק מרן דאיך יפרנס הראב"ד לעצמו מתניתין דפרה ונדחק לומר כי הוא יפרש דכללא קאי אשארא יעו"ש והבאתיו למעלה. אך נתבאר לי כעת תירוץ מרווח על פי פי' הגר"א באליה רבא שם שכתב דבאמת דברישא לא נזכר דחייב על ביאת מקדש רק דהכי איתא התם כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש. וא"כ י"ל דכללא קאי לאיסור ביאה במקדש ולא לחיובא ובסיפא קמ"ל דאותו שחייב על ביאת מקדש אין לחלק בין קודם ביאתו למים לאחר ביאתו במים יעו"ש ובהיות כן שפיר ניחא ליה לראב"ד משא"כ הכא דנתן כלל כל דבר הטעון ביאת מים מה"ת חייב כרת על ביאת המקדש ולכן שפיר תמה הראב"ד ודו"ק.
ודע כי ראיתי להפני משה בפ"ז דנזיר ה"ד ביאור אחר בדברי הראב"ד הללו והעלה דהשיג על מש"כ אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה ה"ז פטור על ביאת המקדש דמשמע אפי' נגע באדם שנגע במת או שנגע בכלים שנגעו במת ובפ"ה מטומאת מת כתב דחייב על הראשון שנגע במת ועל השני שנגע בו יעו"ש שהאריך בזה. ולא ידעתי מה הוא סח ואיך עלה על דעת הראב"ד דבר כזה שזה סתירה מיניה וביה הא רבינו כתב כאן בהלכה י"ג בהדיא כך דהשני לראשון חייב וא"כ איך יסתור עצמו תוך כדי דיבור וק"ל.

תוכן העניינים

הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה