אור ברסלב

הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר יונה ברנצקי

פרק ג · הלכה יב

הלכה יא

שנאמר אם וכו'. הוא בפרשת אחרי (ויקרא י"ז ט"ז) והא דמייתי זה ולא מייתי הא דפרשת חוקת דכתיב בהדיא כרת בביאת מקדש משום דשם אינו מבואר רק במת דחמור אבל בשאר טומאות לא שמענו לכן מייתי זה דמיירי אף בנבלת עוף טהור ועי' בתו"כ שם פרשה ח' פי"ב יעו"ש היטיב ובס' המצות לרבינו ל"ת ע"ז יעו"ש היטיב.

בשוגג מביא וכו'. עי' בזה בשבועות ו' ב' יעו"ש היטיב כל הסוגיא ועיי"ש בת"כ פרשת אחרי הנ"ל ובפרשת ויקרא פי"ב יעו"ש היטיב.

ואין חייבין וכו'. זה מבואר מפ"ק דכלים מ"ח וע"ע זבחים נ"ו א' וכבר נתבאר כמה פעמים.

או על תוספות וכו'. עי' לעיל פ"ו מהל' בית הבחירה ושם נתבאר זה ביאור מספיק. ומשם בארה ג"כ מקור דין זה.

או בכלים שנטמאו וכו'. כתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' על חרב וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש עכ"ל וכבר תירץ מרן ז"ל על פי הירושלמי דנזיר פ"ז ה"ד יעו"ש היטיב והנה העולה מדבריו דר' יוחנן ס"ל דאדם הנוגע באדם שנגע במת ונכנס למקדש חייב לפי שנוגע הראשון הוא טמא שבעה וטעון חיטוי לכן הנוגע בו חייב אבל מי שנגע בנוגע באדם שנגע במת שאז הנוגע השני לא הוי רק ראשון לטומאה ולכן מי שנגע בו פטור על ביאת מקדש ואדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת והנה הכלים הם כמת עצמו ואדם הנוגע בהן טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו פטור אף שנגע באדם הטעון חיטוי והטעם לפי שאדם בכה"ג פטור ה"נ בכלים בכה"ג פטור (וזה תירץ ר' (חיים בן אבין) [אבין בר חייה] יעו"ש) ור' אילא ס"ל דאינו חייב רק אדם הנוגע במת אבל אדם הנוגע באותו אדם שנגע במת פטור. וכתב מרן וז"ל כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם ר' אילא וכיון דתניא כוותיה דר' יוחנן הכי נקטינן ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לר"י מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת מקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עלי' חייבין עליו על ביאת מקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש וה"פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבים עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור עכ"ל.
והנה אמרתי להעתיק כל דברי הירושלמי למען שיהיה ערוך לפניך תמן תנינין (פ"ק דאהלות) שנים טמאין במת אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב שלש טמאין במת שנים טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. ארבע טמאים במת שלש טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב כיצד שני בני אדם הנוגעין במת טמא (ט"ס וצ"ל כמו שהוא במשנה כיצד שנים אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב וכו' ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה היא אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר י״ט:כ׳) הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש ושאין טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש, התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי והוא שני א"ר אבין בר חייה בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דר' אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון וכאן אינו חייב אלא על הראשון בלבד א"ר יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא היא דרבי דרבי אמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבאו במים א"ר אילא הוא עצמו שנגע במת חייב אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש היא והוא שלישי כדא"ר אבין בר חייה בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים ר' זריקא בשם ר' המנונא תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן הגללים וחציו מן האדמה אבל אם היה כולו מן האדמה חייב מנו חייב לא הנוגע לא שני שנוגע בראשון הוא א"ר פינחס קומי ר' יוסי תיפתר בשזרקו א"ל אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים משם מכניס כלים טמאים במקדש א"ר אלעזר בי ר' יוסי קומי ר"י אוף אנן תנינין הדא מסייע להדין תנייא קדמייא דתני ר' אלעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליו על ביאת מקדש א"ר יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכא רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייב עליהן חצי לוג דם וחצי לוג עצמות שהנזיר מגלח עליהן חייבין על ביאת המקדש א"ר ירמי' הוינין סברין מימר מה פליגי לקרבן אבל למלקות לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי תני ר' יוסי ציידנייה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש א"ר יוסי בי ר' בון ר' ינאי ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייבין עליהן חצי לוג דם וחצי לוג עצמות שהנזיר מגלח עליהן לוקין עליהם עכ"ל העתקתי כל הסוגיא בשלימות כדי שיאירו לפניך.
והנה לדעת מרן צ"ל הא דנקט הדין מסייעא להדין תנייא קדמאה היינו ר' יוחנן דהוא מוזכר קודם ר' אילא. אך לפני זה יש לעיין קצת הא ר' יוחנן בעצמו דחי להך סייעתא ואמר דהמשנה לא מיירי מטומאות הנוגעות רק במהות הטומאות הפורשות מן המת. ולהר"ש בפ"ק דאהלות מ"א דרך אחר בירושלמי זה והוא כי ר' יוחנן ס"ל דהנוגע במת עצמו או כלים הנוגעין במת והכניסן למקדש חייב על ביאת המקדש אבל אדם הנוגע באדם הנוגע במת או בכלים הנוגעין במת פטור דדווקא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ולא מי שאינו טעון חיטוי ופריך הא אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת אותו אדם טעון חיטוי והו"ל לחיובי על ביאת מקדש והוא שני. ומשני ר' אבין בר חייא דווקא על איש הנוגע במת מיירי ולא באדם הנוגע בכלים שנגעו במת ומסיק ר' יוסי והוא שטבל דלא מיפטר שני אא"כ טבל דקלשא ליה טומאתו ואדם בכלים דבעי הזאה לאחר שטבל בשביעי שלו מיפטר כמו שמדקדק מרבי דאמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבאו במים ושמא פליגא אדר' יוחנן דאמר דלא חילק ומשמע לר' יוסי דהראשון חייב אפילו טבל בשביעי שלו כיון דמחוסר הערב שמש דדומיא דפטר בשני חייב בראשון. ור' אילא ס"ל דהנוגע באדם שנגע במת נמי חייב אבל הנוגע בכלים שנגעו במת פטור ומפרש טעמא דכתיב איש אשר יטמא וגו' אלמא דבאיש מיירי ומייתורא דאיש קדריש דאיש הנוגע באדם הנוגע במת נמי חייב. ופריך והוא שלישי. ר"ל אם נגעו כלים במת ואדם בכלים דטעון חיטוי וכלים באדם א"כ יהא חייב המכניסם דהא מכח איש קאתו הכלים השניים ומשני דכיון דאותו אדם בא מכח כלים לא ובעינן דווקא איש מכח איש. ור' זריקא פליג על ר' אילא בהא דפוטר אדם הנוגעים בכלים הנוגעים במת (וגריס וכלי חלמא. ופי' חלמא הוא דבר המקבל טומאה ונעשה אב הטומאה שיהא בר הזאה כדמוכח הכא מדחייב עליו אביאת מקדש וגירסא זו נכונה יתר מאד דהא כלי אדמה אינו מקבל טומאה) ומי הוא חייב לא אדם הנוגע בו בתמיה אלמא פליגא על ר' אילא. ומשני דלעולם לא פליגא וחייב דקתני היינו אדם הזורקו למקדש. ופריך אם כשזרקו וכי על זה שנינו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל בגדיו בארבעים אלא ודאי בנוגע מיירי. והדר מסיק מתניתא מסייע לתנא קמייתא דהיינו לר"י משום ר' ינאי ור' יוחנן גופיה דוחה סייעתא זו כ"ה דרך הר"ש.
והנה העולה מזה לפי' הר"ש הוא כך דלר' יוחנן אדם הנוגע במת חייב ואדם הנוגע בו פטור וכן כלים הנוגעין במת והכניסן למקדש חייב המכניס אבל אדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור ולר' אילא אדם הנוגע באדם שנגע במת חייב אבל אדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור אבל לר' זריקא חייב אדם הנוגע בכלים שנגעו במת.
והנה יש לעיין על פי' הר"ש מאי מקשה ר' זריקא על ר' אילא הא כ"ש דקשה טפי אר' יוחנן ובשלמא לפי' מרן הקושייא אינה אלא לר' אילא ולא לר' יוחנן אבל לפי' הר"ש קשה ודוחק לומר דר' זריקא לא ידע מהא דר"י (והנה פקח ה' עיני וראיתי כי הר"ש גורס גי' אחרינא בירושלמי וז"ל אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא והוא שלישי כדא"ר אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על ביאת מקדש התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם וכלים עכ"ל ולפי"ז ה"פ ואמר טעמא דאיש שנוגע באיש שנגע במת חייב על ביאת מקדש ופריך והוא שלישי ר"ל הא אדם שנוגע באדם הנוגע במת ומשני ס"ל כדר' אבין בר חייא דאיש הנוגע באיש שנגע במת חייב על טומאת מקדש. ופריך דא"כ כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם נמי יטמא לחייב על ביאת מקדש ומשני בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם וכלים. ודו"ק היטיב).
ועוד בה שלישיה והיא דעת הפני משה המפרש לירושלמי. והוא מפרש בדעת ר' יוחנן כדברי מרן. והא דא"ר יוסי והוא שטבל קאי דוקא על אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אינו פטור אלא דוקא בשטבל אבל אדם הנוגע באדם שנוגע באדם שנגע במת אפי' לא טבל פטור ור' אילא ס"ל כר' יוחנן באדם שנגע באדם שנגע במת ולא פליג רק אאדם שנגע בכלים שנגעו במת דלר' יוחנן חייב ולר' אילא פטור (והיינו כדעת הר"ש) ומפרש טעמא מדכתיב איש. ופריך נימא דשלישי נמי חייב והיינו אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת דהאדם שנגע בכלים הוי אב הטומאה וטעון חיטוי ומשני דהוא נמי ס"ל כר' אבין בר חייא דהפסוק לא מיירי רק איש באיש אבל לא איש בכלים. וליכא נפק"מ בינייהו בינו ובין ר' אבין בר חייא רק בכלים שנגעו במת ואדם נגע בהן דלר' אבין חייב ולר' אילא פטור. ור' זריקא פריך מהך ברייתא דחציו מן החלמא וחציו מן הגללים וכו' ומאי לאו דאדם הנוגע בהן חייב אם נכנס למקדש. ומשני בשזרק הכלים עצמן ומקשה והא על רחיצת גופו חייב כרת ועל בגדיו בארבעים ועל כרחך מיירי דוקא בכה"ג שהיה טמא ונכנס לבוש בהן אבל בהכניס בגדים טמאים לבד והוא טהור אינו חייב כלום ומשני דמילתא בפ"ע קתני דאם הכניס כלים טמאים אפי' בפ"ע כגון שזרקם חייב מלקות ור' אלעזר בי ר' יוסי הביא ראיה לר' אילא דהוא קדמייא לר' זריקא דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור מהמשנה דהכי משמע כל טומאה שנגע בדבר שאם היה נזיר מגלח עליו דהיינו אדם שנגע באדם שנגע במת דהיינו אותו אדם הראשון אם היה נזיר היה מגלח השני נמי חייב אבל אם אדם נגע בכלים שנגעו במת שאז אין הנזיר מגלח כיון דהנגיעה הראשונה היתה ע"י כלים א"כ אין הנזיר מגלח עליו שוב אין האדם חייב והיינו כר' אילא וע"ז פתר לה ר"י דלא מיירי המשנה כלל מנגיעות רק מטומאות הפורשות מן המת.
והנה גם על פי' זה יש להקשות מאי פריך על ר' אילא והוא שלישי ר"ל אדם הנוגע באדם אשר נגע בכלים שנגעו במת יתחייב על ביאת מקדש והא איהו ס"ל דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת אינו חייב וכ"ש באדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת שאינו חייב. ויהיה איך שיהיה העולה מזה לדינא כי לדעת מרן לר' יוחנן אדם הנוגע באדם שנגע במת חייב וכן אדם הנוגע בכלים שנגעו במת חייב אבל אדם שנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור וכ"ש אדם שנגע באדם שנגע באדם שנגע במת פטור. אמנם לר' אילא אדם הנוגע במת חייב אבל אדם הנוגע באדם שנגע במת פטור וכן אדם שנגע בכלים שנגעו במת. ולדעת הר"ש הוא להיפך לר"י אדם הנוגע במת חייב וכן כלים הנוגעין במת חייב המכניסם אבל אדם הנוגע באדם שנוגע במת פטור וכן אדם הנוגע בכלים שנגעו במת פטור. ולהפני משה בין לר"י ובין לר' אילא אדם הנוגע באדם שנגע במת חייב ולא פליגי רק באדם שנגע בכלים שנגעו במת לר"י חייב ולר' אילא פטור. ורבינו שפסק כאן דהנוגע באדם או בכלים שנגעו במת דחייב. למרן פסק כר' יוחנן ולהר"ש דלא כמאן וצ"ל דפסק כר' זריקא ולהפני משה פסק נמי כר"י אמנם מתוך שתפס רבינו לשון דר"י וכתב שהרי הוא שני לראשון שנגע במת וכו' נראה מזה דפסק כר"י ולא כר' אילא ור' זריקא. ולכל הפירושים והביאורים מתורץ השגת הראב"ד בדרך נכון מאד.
ומש"כ מרן וז"ל אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין הכלים הנוגעים במת איתנייא אלא לענין הטומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבים עליהם על ביאת מקדש עכ"ל והנה באמת לפירושו לא היה צריך לזה כי הפי' במשנה כל שהנזיר מגלח עליה הנוגע בו חייב על ביאת מקדש. אבל האמת תפסיה להאי כי כן פי' ופתר ר' יוחנן להמשנה ולהפני משה מוכרח הוא ר"י לתרץ כן לשיטתו. והתימה איך לא הביא מרן סוף דברי הירושלמי להוכיח על אמתת פירוש זה (שוב ראיתי בפ"ה מטומאת מת ה"ה שם הביא זה יעו"ש ודע שמש"כ שם מרן שהראב"ד פסק כר' אבין בר חייא יעו"ש צ"ע הא אדם באדם גם ר' אבין בר חייא מודה וגם אדם בכלים י"ל דמודה והיכן נזכר דר"א בר חייא פליג על ר"י ולכן ט"ס הוא וצ"ל דהראב"ד פוסק כר' אילא והבן).

תוכן העניינים

הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה