הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק א · הלכה י
כך אין אסורים וכו'. עי' בראב"ד שכתב וז"ל א"א ליתיה להאי כללא שאפילו שלא בשעת ביאה אסור לגדל פרע שהרי מחוייב להסתפר משלשים יום לשלשים יום כדכתיב ופרע לא ישלחו ביאה למקדש פי' במשמרתם עכ"ל ועי' מש"כ מרן ע"ז והנראה לענ"ד דהנה מבואר זה בתענית י"ז א' ובסנהדרין כ"ב ב' דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש דמה שתויי יין בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה שרי ה"נ לענין פרועי ראש וקיל פרועי ראש משתויי יין דאילו האידנא שרי לכו"ע להיות פרועי ראש מטעם דאם יבנה ביהמ"ק יגלח ויעבוד משא"כ בשתויי יין לרבנן דהאידנא נמי אסור כמבואר שם ושם ועי' בהלכה ז'. והנה מעיקר הדין דאסור מן התורה הוא שלא יעבוד הכהן הדיוט וראשו פרוע יותר משלשים יום הא שלא בשעת עבודה שרי לו להיות מגודל פרע זהו דינו מן התורה וכשם שהכהן מותר לו לשתות יין שלא בשעת משמרתו כך מותר לו להיות מגודל פרע והא דכהן הדיוט מגלח משלשים יום לשלשים יום לאו מה"ת הוא דהא דכה"ג מגלח אחת לשבוע וכי מן התורה הוא והלא כתיב את ראשו לא יפרע והיינו ג"כ ל' יום וכן הא דאנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס (תענית ט"ו ב') וכי מה"ת הוא והא טעמא שלא יכנסו למשמרתם כשהם מנוולים כדאיתא שם י"ז א' ושם בסנהדרין ומש"כ רבינו בהלכה י"א לפיכך כהן העובד וכו' כוונתו דכהן שאינו בר עבודה מחמת מום או שהי' טמא וכה"ג [אינו] מגלח אבל בכהן הכשר לעבודה הטילו עליו חכמים לגלח משלשים לשלשים. והרחקה עשו לתורה כן נראה לענ"ד ברור הדברים. והנה אי לא מסתפינא אמינא דהא דקאמר כהן הדיוט מגלח משלשים לשלשים ה"ק דכשבא לעבוד אז יהא מגולח שלא יהא עליו שערות יותר משלשים יום אבל יותר נ"ל כאשר כתב תחלה דא"כ הו"ל כהן הדיוט מגלח לשלשים יום ולא משלשים לשלשים (אבל לישנא דש"ס יש ליישב כן) ומש"כ הראב"ד ראיה מקרא דיחזקאל דכתיב ופרע לא ישלחו י"ל דזה קאי על זמן עבודה דוקא ועוד י"ל מש"כ כהן העובד וכו' ר"ל היינו שעוסק בעבודה ממש אם אירע כך ששימש זמן מרובה רצוף אזי צריך לגלח כל ל' יום אבל הראוי לעבודה ואינו עובד א"צ לגלח רק בשעת ביאה וק"ל.
שהרי תמיד וכו'. מהטעם הזה נראה כי הוא מפני שאצלו הוא תמיד זמן ביאה למקדש ובאמת משמע שכה"ג הוזהר מלקרוע ומלפרוע על מת נוסף על האזהרה של כהן הדיוט וכמש"כ רבינו בס' המצות לאוין סי' קס"ד וז"ל ודע שכה"ג אסור אפילו שלא בשעת עבודה לקרוע על מתו שמת לו ובעבור התוספת הזה נכפל זה הלאו וכו' וכה"ג לבד הוא אסור עליו תמיד שיפרע או שיפרום אפילו לא נכנס למקדש וזהו ההבדל שבינו ובין כהן הדיוט עכ"ל. ולפי דברי רבינו בכאן לכאורה דין אחד להם דכלם בזמן ביאה אסורים וע"כ צ"ל דכוונתו בס' המצות דמטעם זה לחודיה שנתוספה עליו האזהרה מבואר כי תמיד אסור אבל הטעם הכל אחד מדכתיב ומן המקדש לא יצא דזה מיקרי אצלו זמן ביאה ולפי"ז אתי שפיר מש"כ שם רבינו בסי' קס"ג שם וז"ל ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ולאיתמר ראשיכם אל תפרעו אמנם הוא בעבור המת לבד אבל אם עשה זה שלא ע"ד האבלות מותר ולכן באה בכה"ג שזה בעבור העבודה עכ"ל וכבר כתבתי בזה בה"ח ד"ה חייב מיתה יעו"ש היטיב אבל לפי"ז אתי שפיר בפשיטות כי נכפלה האזהרה בכה"ג שהטעם שאצלו תמיד זמן ביאה וממילא מוכח דבכהן הדיוט שלא בשעת עבודה מותר ועיי"ש סי' קס"ה יעו"ש היטיב ודו"ק ועי' לעיל פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ו יעו"ש היטיב.