אור ברסלב

הקדמת המלאכת שלמה למשנה· רבי שלמה עדני

הקדמת המחבר

יסורי העליה

1אמר העבד הצעיר, מכל אשר בעיר, שלמה בן לאדוני אבי ה"ר ישועה בן ה"ר דוד בן ה"ר חלפון העדני, רוח ה' תניחם,

ואני במעגלי צדק ינחני, ואורך ימים בתורתו ישביעני, ונחמה גמורה ינחמני,

מבית אבי אבא הנזכר שהיו מערי התימני מקובלני, כי מגלות ראשונה נגלינו, כי קרא דכביב בסוף ספר מלכים "וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" נאמר גם עלינו,

ועוד קבלנו כי אנו מן הכת ששלח להם עזרא לעלות בבנין בית שני, ויתנו כתף סוררת, ויקללם להיות כל ימיהם בעוני,

ובעוונות נתקיים בנו באותו הגלות עוני תורה ועוני ממון לתפארה,

ובפרט משפחתי הצעירה, שכולם היו לפי מה שנודע לי ונתאמת אצלי על-פי מגידי אמת בשפה ברורה, יראי שמים ובעלי תורה תלמידי אדוני אבי ז"ל

כי הוא היה הרב של העיר אוזל הנקראת צנעא, וגם זקני אבי אבי לפניו היה מלמד תינוקות שם,

כי הדלות הדביקתם והרעב, באופן ששתי קללות עזרא נתקיימו בנו,

האחת המארה הנזכרת, ועוד בקללה הכוללת, לכל מלמדי תינוקות מבהלת, שלא יתעשרו, שמא ממלאכתם יתבטלו, ברום לבבם וגם עלה יעלו,

וברוך ה' אשר העיר את רוח אדוני אבי, לעמוד עם כל בני ביתו לעקור דירתו,

ולעלות מארץ מרחקים, אף על פי שמכל טוב ריקים, והוא היה מטופל, בי ובאחי ובאחותי, ואני הבינוני שבהם אז בן ארבע שנים הייתי,

מלבד צער עינוי הדרך וגידול בנים בעניו, פדה ה' את נפשו ונפש בניו בשיו, דהיינו אמי נ"ע שמתה עליו בדרך, ונוסף לו יגון על יגונו,

באופן שעד שזכינו שהגענו פרח נשמתינו, ובעונותי לא השלמנו שמיטה אחת בארץ הצבי צפת תוב"ב,

עד שמתו לאדוני אבי אחותי ושני בניה אשר ילדה שם, גם המה חלפו עם אניות אבה גם אחי הקטן ממני,

יתמות ורעב

ואמלטה רק אני לבדי מיד השטן, ואף על פי כן חשובים כמתים מוטלים ברעב ובצמא, ובעירום ובחוסר כל מאומה,

עד שנתוודע אדוני אבי ז"ל ליודעי ספר ודברי רז"ל, וישראל גומלי חסד מטיבים המה בכבוד לאשר יחזו עינימו, ישר, וביותר אם ענתה בו הכרת פנימו,

ובפרט חכמי הדור דור דעה ההוא בין ברכיהם גדלוני, ועל ידי לימודי המעט חזקוני ואמצוני,

ובגז כבשים מידי שנה בשנה ברכוני וחממוני, ודאי לא הלכו ריקם, כי לפניהם הלך צדקם,

וגם אחר כך כאשר ההפך עלי בלהו ושמא לטובתי, ולעיר ירושלים עיר הקודש תוב"ב הובאתי, תמיד בין עפר רגלי החכמים אשר היו שם נתאבקתי,

הלא המה עמודי הגולה והאריאל, כמו החכם השלם המקובל האלוהי כמהר"ר חיים ויטל נ"ע, ומורינו הרב אשכנזי כמוהר"ר בצלאל נ"ע, וזולתם ממורי הוראותם,

ושם בעונותי הרבים נתבקש אדוני אבי בישיבה של מעלה, ונותרתי אני לבדי נער קטן בן ט"ו שנים במדרגה התחתונה השפלה,

בלא משען ולא סומך, לא עוזר ולא תומך, בלא עצה לא ללמוד ולא למזונות ופרנסה,

שכמו שתי שנים ומחצה הייתי נע ונד כצפור נודדת מן קנה, שכמה לילות מהם באשפות היתה התנומה והשינה,

וכמה וכמה שבתות, בצאת ישראל מבית הכנסת, הייתי הולך להטמן מחוץ לעיר על פני השדות,

מפני הבושה, שלא אזדמן לפני שום בעל בית ופני ארצה, כי ידי ריקניות, ופני חולניות,

וכבודו של שבת במקומו היה מונח, כאשר לו הוכן והונח, אם מעט ואם הרבה יאכל, ואפילו פת ובצל, ולא נלאיתי כלכל,

והאל אשר לא עזב חסדו מאת עבדו בן אמתו, טרם מכתי, הצמיח והפריח ציץ רפואתי,

כי נמצא שבא לגור שם בעיר הקודש איש תם וישר ירא אלהים וקדושו, חכם בן חכם חסידא קדישא,

ומכל פגם רע סר, טוב עם אלהים שתוכו טוב מברו, ועם קדושים גם עם שאר אנשים נאמן, ובנחת אמרי פיו ודיבורו,

הלא הוא איש שלומי ששמו נודע בירושלים עיר הקודש תוב"ב וגם במצרים בחכמתו, וצדיק באמונתו, חיה שלא קם בדרא דאתי כמותו,

הלא זהו החכם כמה"ר משה אלחאמי בן הרב כמה"ר יעקב אלחאמי נוחם עדן,

ונתן האל בלבו רחמים, והפציר בי כמה פעמים, עד בוש באמת ובתמים, יום אחר יום וחודש אחר חודש,

לבוא לשכון דירת קבע בביתו, ולהיות סומך על שולחנו כאחד מבניו במיטב סעודתו וכרו וכסתו,

ובראותי את טוב גודל לבבו וכוונתו, אמרתי במעט אודה לו משבת לשבת, והוא עזר אחד ותפס בשתי ידים לטובה לו,

כי חמש שנים זנני ופרנסני אצלו, דלכל אתר די אנא אלך מרוחו, ולאנא מפניו אברח, כדי שלא להכביד על יכולתו וכוחו,

עד שם השיגני מתת ידו, וארוחתי ארוחת תמיד נתנה, חוק שחרית וערבית משופרי שופרי בזמנה,

לא שקט ולא נח עד אשר אשר השיאני ולתוך חופתי הכניסני, וגם אחר כך כל ימי חייו במסת נדבת ידו פקדני,

במה אברכהו וכו' רק ביהי רצון שנטיעותיו ברכה שהשאיר אחריו לא יקראם אסון, ויהיו כמוהו בכל מכל כל, גם נינו ונכדו,

וזרעו יירש בארץ כל אילין, והוא נפשו בטוב תלין, אמן ואמן.

לימוד תורה ומשנה

ואף על פי שהיה לי כל זה הצער והבושה והחרפה, בלתי ארוכה למחלתי ותרופה, מימי חרפי מקדמוני, וגם אחרי נישואי ימי חיי שני,

על כל זה מגמת פני שמתי, ועל לבי נתתי והסכמתי, להיות תמיד תורתי אומנותי, ואל שדי בעזרתי,

כי ראה ראיתי, כי קצר שכלי וידיעתי, להיות עוסק במשנתי ודתי, וליהנות מיגיע כפי ועסקי ידי, וכולי האי שלא להתבטל כלל אפילו שעה אחת מעסק התורות,

ואולי נשיג עשירית, טיפה מן הימים שלה והנהרות, ובפרט מי שהוא עני גם מעניות דתורה כגון אנא,

והרי ידוע שאמרו אביי ורבא מארוהי דכוליה תלמודא, בעירובין פרק הדר דף ס"ה, אי אמרה לי אם וכו' לא תנאי אי עקצתן כנה,

וכל אחד כיוצא בו ראוי לישא קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא לומר לכשאפנה אשנה,

שאם תמצא לומר שיפנה לעולם יהיה טרוד בעסקיו, ולא ישכבון עורקיו,

ושמעתא בעי צלותא, ואפילו מיעוטא דמיעוטא דמשתכח דקים ליה בגויה ובנפשיה דלא מטריד,

מכל מקום לא דמי מאן דגריס ביומא חדא שעתא או תרי, למאן דגריס כולי יומא בלא עבידתא אחריתי,

ולפום חריפותיה וחריצותיה והשתדלותיה, ודאי שגם כן תהיה הצלחתו במיא דאורייתא, כפי מה שהכין לו האל במידה,

ובפרט כי שנותינו מספר, לשוב אל העפר,

ואחד משבעים או פחות לפי מה שראו עיני, משיג השבעים, בימים האלה הרעים ובזמן הזה הרזה,

ובר מינן פתאום יבוא אידו, ולאחר זה יראה שאין כל מאומה בידו,

והגם כי ידוע ידע ליבי גם אני, כי באמת משנה שלימה שנינו בסוף מנחות, אחד הממעיט ואחד המרבה ובלבד שיכוון את ליבו לאל אלוהי הרוחות,

אפילו בעודי קטן לתרץ את כל זה ידעתי, כי ידוע לכל איש עתי, בתורה מבין ואמיתי,

שאם כל אחד יאמר בליבו, בהיותי באורייתא פורתא לעי, סגי לי כי רחמנא ליבא בעי,

נמצאו פוטרין עצמן בטענה זו כל העדה, עד שכמעט נשתכחה תורה ואורייתא דא,

לכן אני היחיד והעני, מהיותי בן כ"ב שנים נתתי אל ליבי לדרוש ולתור במיעוט שכלי ומוחי בחכמת ים התלמודים ודברי הגאונים,

ובחיבור הנשר הגדול גדול הפוסקים, ובאשר בלשון עברי בקיאים ומדקדקים,

כדתשכח במאי דכתיבנא בשם רד"ק ז"ל בפרק שביעי דשביעית בבא המתחלת לקח חולתה בדוכתי אחריני, מוטעמין דבריו לחיך מיין הרקח,

גם בכל המפרשים ובראשם רש"י ותוספות ז"ל ובטור עיני אשים,

כי עיקר הכוונה לחפש כדי להבין את המשנה,

ואף על פי שאני יודע בעצמי דלא מסיקנא בדעתי הקצרה מנייהו, וקצר המשיג ועומק המושג וגובייהו ורומייהו,

כמה דמסיק תעלא מבי כרבא, מרוב קושי דהוויות דאביי ורבא, על זה דרשתי ופירשתי לשון המשנה הנזכרת כדנא,

אחד המרבה ואחד הממעיט, כלומר אחד המוציא פרי הרבה או מעט, ובלבד שאת ליבו יכוון למלמד לאנוש בינה,

ובהיותי מתבודד ומתעסק דרך לימודי, כותב הייתי מפני השכחה והנשיון, סביבות המשנה בגליון,

אולי יהיה לי למזכרת, לשום פעם שלא אוכל לבקש למצוא ספרים ועטרת תפארת,

הנה גנוב אתי קצת כגנב במחתרת, מפירוש טעמי המשנה כפי מה שפירש האמורא דברי התנא בהבנה,

ואראה והנה הגליון נתמלא ונתרבה, עד שלא הייתי יכול להעתיק אחד מיני רבבה, מן הראוי להעלות בכתיבה,

ואפילו המועט שהייתי כותב אותו, היה בקיצור כל כך,

עד שאפילו אני בעצמי אחר זמן מה, לא הייתי יכול להבינו על מתכונתו,

אחר כך פה חברונה תוב"ב, וירא אותי מתעסק במשנה איש חכם ושפל רוח,

וזקן מופלג וחסיד נודע בשערים כל ימיו, בעל מעשים רודף צדקה וחסד, מהיותי בן שבע שנים הכירני,

שבעיר צפת ההוללה תוב"ב גדלני, הלא שמו ה"ר דוד אמריליו נ"ע,

ויען ויאמר לי בדלותו ובעניו, מה זה בני, הלא ידעת כי סוף הספר של המשנה שבידך להבלות, ונמצא חס וחלילה לריק יגעת,

ואפילו הן בעודנו חי וקיים, אתה עצמך אינך נהנה ממנו, כמו שאמרת שאינך יכול להבינו לאמיתו, ואך כי אחרי בלותו,

לא כן בני, מלאכתך מלאכת שמים, הניחנה להתפשט על כל גדותיה כמים,

שמע בקולי איעצך ולא תחדל חדול,

וקח לך גליון גדול, וכתוב עליו בחרט את כל הדברים מפי כל הספרים,

יגיעך כמה תועלות לטובתך, הן שתוכל להרחיב דברך,

הן שהוא דבר של קיימא, לכל שנות הלבנה והחמה,

הן שתזכה בו גם את אחרים וישתו ממימך, ולמה יהיו לך לבדך,

ועלי לקנות לך נייר וכל צרכך,

ואען ואומר לו, אדוני, מה אני,

והלא חרפה היא לאחד עני הדעת כמוני, להכנס במחיצה של עטרה, ולהראות בדברי תורה,

והרי לשון חכמים מרפא, ואני למה חס וחלילה בעטי ובמו פי, אתן פתחון פה לבעל הדין, לחלוק עלי לאמור,

במה טרח בהיותו יושב לבתים לבדים, והלא קטן שבתלמידים, בקל יכול לבקש ולהבין כל,

ומה צורך לו מורה מקום להודיע, או ביאור משנה להביע ולהופיע, והלא רבי עובדיה ז"ל מתלמידי עובדיה ורבו אליהו ז"ל,

בקיצור לשון צח מועתק מספירי ביאורי רש"י ז"ל, וזולתו במלאכה זו קדמו, והם יאכלו בלחמו,

כי מי זה ההלך, שיבא אחרי המלך, שלא תהיה לו לכלימה,

ומי יתן החרש יחריש ותהי לו לחכמה, ושתיקותו יפה לו מדיבורו, כל שכן להעלות על ספרו וניירו דברו וחיבורו,

וישב שנית ושלישית הוא וזולתו, ואמרו לי בכבוד, זו סברא של טעות נכנסה בדעתו,

עשה את אשר אני אומר אליך, והצליח בלימודך, ואל תתעצל במלאכתך,

אז את מתני שנסתי, והתחלתי להעתיק ראשונה, את אשר כבר הונח סביבות גליונא,

ואתעסק במלאכת עבודת הקודש, והנה את כל גופי התיש והרש, ומאור עיני מאד ירד מפני, כמעט קט קרוב לסינ"י,

כי המלאכה ארוכה גבוהה ורמה, מי יעלה לנו השמימה,

ואומר אל ליבי ויהי מה, ארוץ עד מקום שידי מגעת, גמרא גמור, ולא עלי המלאכה לגמור,

ואם חביריך ילעיגו עליך, הנה זאת תהיה לך להוסיף זכות יתירה לנשמתך.

תוכן העניינים

הקדמת המלאכת שלמה למשנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה