הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף לד.
גמרא ת"ר כשדה החרם לכהן כו' עי' היטב מ"ש לעיל בס"ד בדף כ"ח במתניתין כהנים אין מחרימין וכו'. ועי' ט"א בחידושיו לר"ה דף כ"ט ע"א בד"ה דתנן:
(שייך לעיל דף ד' ע"א) בתוס' ד"ה והך בסוף הדיבור. ועי' בספר מגן האלף להגאון מהורי"ל מפלאצק על ה' פסח בסוף קונטרס עשרים גרה בראש קונטרס קלבון לפרוטרט ע"ש במ"ש בזה:
שייך לעיל שלהי מסכת. ובשם הגאון מו"ה אברהם ברודא ראיתי נדפס שהגיה הברייתא מקמי' מתני' ומשנה לא זזה ממקומה. וכצ"ל בברייתא עושין שדה מגרש אבל לא מגרש שדה כמו במתני' ובהקדם מה שיש לדקדק עוד למה לי' להמקשן להביא אין עושין שדה מגרש דהוא אין מן הצורך רק הו"ל לי' להביא אין עושין מגרש שדה דהוא עיקר קושייתו עוד יש להקשות למה לא משני הגמ' הא מני ר"א דאמר עושין מגרש עיר. ואיירי דבנו עיר באותו מגרש. וקאמר תנא דמתני' דצריך להתרחק כ"ה אמה מן העיר שבנו באותו המגרש. וע"כ צ"ל דחדא מתורצת עם חברתה. והענין הוא כך דהמקשן הי' מסופק. בפי' המתני' דקאמר מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה אי איירי מן העיר ממש או איירי מן המגרש והלאה. כנ"ל. ולכן הקשה המקשן ממ"נ אי איירי מתני' מן המגרש ואילך מרחיקין כ"ה אמה. קשה הא אין עושין שדה מגרש ואיך מניחין מן השדה עוד כ"ה אמה למגרש. ואי מן העיר ממש מרחיקין כ"ה אמה ולאחר כ"ה אמה מותר קשה הא אין עושין מגרש שדה. וע"ז משני לא צריכי אלא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה כמו במתני' בערכין והא דקאמר מרחיקין מן העיר כ"ה אמה איירי שבנו עיר על המגרש ומן המגרש ואילך צריך להרחיק עוד כ"ה אמה משום נויי העיר ולאחר כ"ה אמה מותר עכ"ל. ואם כי דבר חכמה אמר והדברים ראויין למי שאמרן עם כ"ז האמת יורה דרכו כמ"ש לעיל כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים:
השמטה בדף ג' ע"ב בגמ' שהבאתי שמה קושית המקנה והארצות החיים על הריטב"א משמעתין הנ"ל מצאתי בר"ן בקידושין וז"ל איכא דגרסי ציצית ואיכא דלא גרסי כו' מיהו קשה אמאי פטורות נימא כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה. י"ל כיון דאיצטרך הך הקישא למשרי כלאים בציצית לא דרשינן בי' נמי הא לאפוקי מכללא דשאר מ"ע שהז"ג דמשמע לן טפי למשרי כלאים בציצית מלחייבי נשים משום דלישנא דקרא משמע הכי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם והא דאמרינן בערכין כהנים איצטרכי לי' סד"א מאן דאיתא בלא תלבש איתא בגדילים והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו אימא לא לחייבו קמ"ל נהי דבעידן עבודה משתרי שלא בעידן עבודה לא אישתרי משמע דאלו אישתרי לגמרי הוי פטורין מהקישא ואמאי נימא דלהתיר כלאים בציצית הוא דאתא לאו קושי' היא דכיון דע"כ הקיש הכתוב להתיר כלאים בציצית וקרא הכי קאמר גדילים תעשה לך מהם א"כ בהדי מאן דאתסרי כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מחייבי בכלאים כלל ממילא פטירי אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי עכ"ל ובזה מבוארין היטב דברי הריטב"א:
השמטה לעיל בדף ג' ע"ב בגמ' בדברינו קודם ד"ה והנה הריטב"א וכו' שהבאתי דברי התוס' מנחות מ"ג ע"א ד"ה ור"ש. שכתבו וה"נ אין להקשות אעתיק בפה דברי התוס' לגמרי] דנידרוש כי היכי דמרבינן גבי אכילת מצה. דהתם שאני דכתיב בחד קרא. ומרהיטת דבריהם נראה דבתרי קראי לא שייך למדרש בכל שישנו. וביד מלאכי אות תס"ז הרבה לתמוה עליהם והביא חבילות חבילות ראיות דגם בתרי קראי דרשינן כל שישנו ע"ש שהניח דבריהם בתימא. ולענ"ד נ' פשוט דכוונת התוס' דגבי מצה דכתיב בחד קרא דהוי הקישא עדיף מהקישא דתפילין משא"כ גבי כלאים דלא הוי רק סמוכין הקישא דתפילין עדיף וכמ"ש וזה ברור וז"ל הריטב"א בעירובין דף צ"ו ע"א ואיכא דקשיא להו ודילמא הא דסברי רבנן שהנשים מניחות תפילין לאו משום דהוי מ"ע שלא הז"ג אלא משום דאיתקש תפילין למזוזה שהנשים חייבות. ונ"ל דהא לא קשיא דהא איתקש תפילין לתלמוד תורה. וכיון דאיכא הקישא הכא והכא אין לנו לסתור הכלל שבידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות. ע"כ אין חיובן אלא שהיא מ"ע שלא הז"ג עכ"ל. ולמ"ש אני בפנים בכוונת התוס' דמשו"ה עדיף הקישא דמצה לחמץ דהוי נמי סמוכין א"ש קצת. ובאמת דברי הריטב"א סותרים למ"ש בעצמו בקידושין שהבאתי בפנים. ובעיקר קושית הריטב"א לא הבנתי דהא בהדיא אמרינן שם בקידושין דהקישא תפילין לת"ת עדיף דאיתקש בין בפ' ראשונה ובין בפ' שני' תפילין למזוזה בפ' שני' לא איתקש ע"ש. ויש לעיין בכ"ז. שוב ראיתי דהכא אינו ענין לענין דריטב"א דאם נאחוז הקישא דתפילין ולפטור נשים ממצה של לסתור הכלל דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות. וא"כ ע"כ דמקשינן חמץ למצה א"כ נסתור הכלל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומשו"ה עדיף להקיש לחומרא ולעקור הכלל דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ודו"ק:
השמטה בדף י"א ע"א בגמ' ר"י אמר מהכא שאו זמרה כו' במ"ש שם בפנים דצריך ביאור הא הגמ' שייל מנין לעיקר שירה מן התורה ע"ש מ"ש בזה. עתה ראיתי דזה אינו קושיא כלל דבכה"ג מצינו בכמה דוכתי בש"ס דקרי לד"ק ד"ת או מדאורייתא. שבת דף קי"ט ע"א אמרה תורה וקאי אקרא דדברי קבלה ע"ש ובערובין דף נ"ח אמרה תורה ובידו חבל מדה והוא בזכרי'. וקרי לי' תורה ובסוכה דף נ"ב ע"א אמרה תורה וקאי על קרא דזכרי'. ובכתובות דף נ"ב קאמר אקרא דירמי' דאורייתא דכתיב קחו לבניכם נשים. ובגיטין דף ל"ו דאורייתא הוא שנאמר וכתוב בספר וחתום. ובע"ז דף נ"ב ע"ב עד שנמצא מקרא מן התורה ובאו פריצים וחיללוה. ובסנהדרין ס"ג ע"ב ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה דכתיב כרע בל ע"ש והוא בישעי', ועי' ב"ב דף קמ"ז ובחולין דף י"ז דאמרינן שם מניין מן התורה ומייתי קרא דדברי קבלה ע"ש ועי' רמב"ן בספר המצות סוף שרש השני ע"ש היטב. ועי' ר"ה ה' ע"א תוס' ד"ה אמרה תורה. ובמנחות ס"ה ע"ב בתוס' שם ע"ש ועי' רמב"ן בנמוקיו על תורה פ' אמור על פסוק יהי' לכם שבתון זכרון תרועה ע"ש. ועי' רא"ם סוף פ' מקץ ס"ל מה שנאמרו זה אחד מעשרה ק"ח האמורים בתורה אע"ג דעשרה קו"ח אינן כולן מה"ת דמקצתן הוא בדברי קבלה ע"ש. ויעוי' בפ"י ריש פ' הנזקין שכתב דר"ש דאמר לקמן טעמא דשמא יקפוץ וילוונו אית לי' דבע"ח מדאורייתא בבינונית ודריש טעמא דקרא כן מבואר להדיא מלשון הרי"ף שהעתיק מפני מה אמרה תורה בע"ח בבינונית ע"ש. ונעלם ממנו כל הנ"ל דמבואר דנקטינן לשון תורה על דברי חכמים. וביבמות דף כ"א ע"א רמז לשניות מן התורה מנין כו' ר"י אמר מהכא ואזן וחקר כו' ע"ש:
השמטה דף י"ג ע"א בתוס' ד"ה משמרתו. הקשה ר"א כו' אלמא שהי' בבית שני כו'. במרכבת המשנה ריש קונטרס ברכות בחשבון האריך לחשוב בענין המשמרות. והעלה דלרבי יהודה עולה החשבון. דבחורבן בית ראשון הי' ט' באב במשמרתו של יהויריב ראש המשמרות. אבל בחורבן בית שני הי' ט' באב במשמר ט"ז. ולפ"ז מיושב קושי' התוס' דעיקר קושית הגמ' בשני' מי הואי היינו דמשמרתו של יהויריב דהוי ראש המשמרות לא הי' בשני' בט' באב רק משמר הט"ז הי' אז בט' באב. ואין לומר דילמא בבית שני לא הי' יהויריב ראש המשמרות אלא משמר ט"ז לזה הביא הגמ' הך ברייתא דמסיים דאפי' יהויריב ראש משמר עולה נטפל לידעי' אלמא דאף בבית שני כשעלה יהוריב נטפל לידעי' שהי' ראש משמרות. ושפיר פריך משמרתו של יהויריב בשני' מי הואי. ושיעור והמשך קושי' הגמ' הוא דשפיר מתוקמא הך ברייתא כרבנן והא דקתני וכן בשני' קאי אשארא דאף אי אתיא כר"י צריך לומר דלא קאי אבית שני הא דקתני דמשמרתו של יהויריב היתה וא"כ שפיר מתוקמא אפי' כרבנן וקאי נמי אשארא ע"ש שהאריך בזה. ולענ"ד הן הן כוונת התוס' בד"ה שאפי' שכתבו ואומר רבי דמ"מ יכול להיות שעלה והכא קא פריך משמרתו של יהויריב בשני' מי הואי בסדר היום אלא המשמרות של אלו שחילקום לכ"ד משמרות ושימשו תחתיהם כן הוא הנוסחא בס"י וכן הגיה הצ"ק. ואין לדבריהם הבנה כלל דאם נפרש כוונתם כפשוטו דאחרים שמשו תחתיהם ויהויריב לא שימשו כלל בשני' וצ"ל לפ"ז דרבי ס"ל כתירוץ הראשון בתוס' לעיל בד"ה משמרתו. דלפי תירוץ שני דלא יהויריב דוקא אלא המשמר תחת יהויריב אין מקום לפירכת הגמ' דגם הכא נוכל לפרש הא דקתני ומשמרתו של יהויריב היתה בשני' היינו המשמר ששימש תחת יהויריב] הוא תמוה מאד דכיון דיהויריב עלה אי' איכא המקום לומר דלא שמשו כלל הא התקנה לא הי' אלא שאם יעלה יהויריב יהי' ידעי' עיקר ויהויריב טפל לו אבל שיהי' יהויריב נדחה לגמרי אף כשעלה זה לא תיקנו כלל. והאמת הברור שכוונת התוס' דמשמרת של יהויריב לא הי' בסדר היום בט' באב בשני' אלא משמר ט"ז הי' אז בט' באב בשני' וכמ"ש ומדוקדק היטב לשון התוס' למעיין ישר ומהתימא על המרכבת המשנה שלא העיר בזה:
[הגה"ה הלשון של התוס' ישמשו תחתי' אינו מדוקדק כ"כ לפי פירוש הפנים דו"ק. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]:
השמטה דף ט"ז ע"א מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול כו' עי' ב"מ דף כ"ג ע"ב תוס' ד"ה אושפיזא ובש"מ שם ועי' ש"מ שנדפס לא כביר בברכות דף נ"ח ע"א ע"ש:
השמטה דף כ"ז ע"א גמ' חדא ועוד קאמר חדא דאיידי כו' ועוד מצות גאולה באדון הוא ועוד שהבעלים נותנים חומש כו'. עי' ב"י חו"מ סי' כ"ה שכתב וליכא למימר דחדא ועוד קאמר כדקאמר תלמודא דא"כ הוי לי' תרי ועוד וחדא ועוד אמרינן בדוחק תרי ועוד לא אמרינן כנ"ל עכ"ל. ובמחילה מכת"ר הרמה אישתמיטתי' סוגיא דהכא וז"ב:
סליק בס"ד:
לוח התקונים והשמטות צוואת המחבר בסוף שורה א' חיים צ"ל ירחים: דף ט ע"א שורה כ"ד צ"ל אין מוציאין מן היורשין:
שם ע"ב שורה ל"ו צ"ל דטו"א נידרין:
דף יא ע"ב צד א' שורה י' לע"כ צ"ל וע"כ:
דף טז צד ב' שורה ח' כל המוסגר שם הוא מהמחבר ותיבת המגיה מיותר: דף יז ע"ב צד א' וע"כ נכלל בזכורך צריך להוסיף וע"כ צ"ל דקושית הגמ' הוא דגבי חובת ראיה דכתיב כל זכורך גם העבד בכלל דגם הוא נכלל בזכורך:
דף כד צד ב' ד"ה והנה אחר תיבות כאשר יראה הרואה צריך להוסיף הגה"ה זו. הדברים האלה צריכים באור דנקט שיש בזה מלבד הקישא גם סמיכות וזה צריך באור ובאמת בכ"י המחבר ז"ל מן ולולא דמסתפינא עד ובחפזי יש ע"ז העברת הקולמס אך אני הנחתי זה מפני שאפשר ימצא המעיין כוונה בזה דדבריו על הריטב"א מצא חן בעיני ע"כ הנחתי כל הכתוב בפנים. שלמה נתן רב בלוקניק:
דף לא ע"ב אחרי ד"ה והנה מבואר כו' ישוב בטח והדבר צריך תלמוד הגה"ה לענ"ד נראה דאינו קושיא דהתם לענין שיהיה נכרי מצווה על ברכת השם או על העריות וכן שיחול נדרו ויקבל מאתו קרבן בזה אם לא היה איש יתירא לא מרבינן נכרי מפני שהתורה לא דברה מאחר מתן תורה ואילך אלא עם ישראל ע"כ שלשון איש משמע נכרי מכ"מ בלא רבוי לא הי' ילפינן נכרי אבל הכא בנערכין שהדין קאי על ישראל שמקבל ערך נכרי בזה אין אנו צריכין לרבוי ודו"ק ברש"י משמע דרק ממשמעות מרבי נכרי ולא מיתורא דל"ק. ועיין במה שהעיר הגאון כו' מהור"ר שלמה הכהן שליט"א בהסכמתו לזה הספר על הערת המחבר בהכסף משנה גם אני עמדתי ע"ז שלמה נתן רב בלוקניק:
דף לז ע"א צד ב' שורה י' תיבת דרבנן טעות וצ"ל רב נחמן:
דף לח ע"ב בהגה"ה צ"ל דשיר אינו אלא לכתחלה:
דף לט צד א' בסוף העמוד צ"ל הביא בכורים:
דף מ ע"ב צד ב' תוס' ד"ה מאי וברש"י שם ע"ב צ"ל שם ע"ב הוא דבור המתחיל ור"ל שם ע"ב ולהלן הוא אומר:
דף מד ע"א צד א' בתוס' ד"ה יאמרו שתירץ קושית התוס' שר"ז כצ"ל: שם בצד ב' בסוף הדף צ"ל ולו תהיה:
דף מה ע"ב צד א' שורה ג' צ"ל ודברי המהרש"א בזבחים. דף נג ע"ב בסוף צד ב' צ"ל בכל ענין א"י היתומים:
דף נה צד ב' שורה י"ג צ"ל נראה דגירסתו היה והלכתא בוי"ו:
שם בהמוסגר צ"ל הגה"ה מהרב דלוקניק:
דף נז ע"ב צד ב' שורה י"ג צ"ל דעוקר הנדר מעיקרא. דף סב ע"ב צד ב' צ"ל בהמוסגר ולא זכר שם כל הני דלעיל:
דף סד ע"ב ריש צד ב' צ"ל ע"ש:
דף סט ע"א צד א' שורה ל"ו צ"ל פ' מקץ על מה שאמרו:
סוף הספר