הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף כג.
גמ' ואלא הא דאמר ר"ה כו' לימא כתנאי אמרה לשמעתי' קשיא למאי דס"ד דר"ה אמר למילתי' אף בבריא א"כ למה נקט ר"ה דוקא שכ"מ. שוב מצאתי שעמד בזה בספר הנחמד משנת דר"ע ע"ש מה שתירץ בזה כי דבריו נכונים: גמ' אלא בשאלה דהקדש קמיפלגי. הרמב"ם בפ"ז מה' ערכין הי"ז כתב המקדיש נכסיו ואח"כ גירש את אשתו. וגבתה הכתובה מיד הפודה מן ההקדש אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש. ואין אומרים אלו הי' רוצה הי' אומר בטעות הקדשתיו וישאל לחכם ויחזור לו עכ"ל וכבר תמהו בזה כל נושאי כלי הרמב"ם דהוא נגד סוגיין. דמאן דסבר יש שאלה סבר אינו צריך ולא חייש לקנוניא. ועי' תוי"ט מ"ש בזה. ובש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ו' האריך בזה והעלה דלא כהרמב"ם. ועי' במשנת דר"ע מ"ש ביישוב דברי הרמב"ם בדרך ישר ונכון. ועי' תשובת שמן רקח ח"א סי' כ"ו שהאריך ג"כ ע"ד הפלפול. ועי' הפלאה בקונטרס אחרון בסי' ק"ב ס"ק י"ג שהאריך ג"כ בדברים נכונים ע"ש:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר ליישב בפשוטו. דהנה הרמב"ן והרשב"א כתבו דהא דר"ה דחיישינן בבריא לקנוניא. ע"כ מיירי שמסר ליד גזבר דאי אפשר לשאול על הקדשו. דאל"ה הי' נאמן במגו ואין חוששין לקנוניא הובא דבריהם בש"ך חו"מ סי' רנ"ה ע"ש. ולפ"ז מתני' דפליגי ר"י ור"א מיירי בסתם הקדש. ור"ה מיירי במסר נכסיו ליד הקדש. וכן כתב שם הש"ך סוף ס"ק ו' ע"ש. ועפ"ז א"ש דברי הרמב"ם דאיהו ע"כ מיירי בשכבר נמסר ליד הגזבר כמבואר להדיא בדבריו שכתב. וגבתה הכתובה מיד הפודה מן ההקדש. וכן ממ"ש וישאל לחכם ויחזור לו דמבואר מזה דמיירי שנמסר כבר ליד ההקדש ובזה לא מהני שאלה לכ"ע. וזה שהאריך הרמב"ם בלשונו ולא העתיק המשנה כצורתה כדרכו בקודש להורות דלא מיירי כלל בגוונא דמתני'. וזה גופא אשמעינן הרמב"ם במתק לשונו דאין אומרים שישאל לחכם ויחזור לו. ר"ל דאחר שכבר בא ליד הגזבר להחזיר ההקדש לא מהני שאלה ועי' נוב"י מ"ת חיו"ד סי' קנ"ד:
ולזה נתכוין הרמב"ם בפי' המשנה בנוסח א"י שהביא התוי"ט שכתב ואע"פ שדעת ר"י אמת הלכה כר"א. והיינו שאע"פ במה דס"ל לר"י בסתם הקדש דאינו צריך להדירה אמת דקיימ"ל דיש שאלה בהקדש. אבל מ"מ הלכה כר"א היכא דלא מהני שאלה. כגון בשכבר קנה ההקדש דבזה צריך להדירה כמו שאמר ר"א. ויעוי' במחנה אפרים ה' צדקה סי' ה' שהביא ראי' מדברי הרמב"ם דבהקדש לא מהני חרטה אלא בעינן דוקא פתח לנדרו ע"ש. ולמ"ש אינה ראי' די"ל דהרמב"ם לרבותא נקט דאחר שבא ליד הקדש. אפי' פתח דעיקר הנדר מעיקרא לא מהני ודו"ק:
איברא במ"ש הרמב"ן והרשב"א דר"ה מיירי בשכבר נמסר ליד הגזבר דבזה לא מהני שאלה יש לי להעיר למ"ש בספר באר יצחק חיו"ד סי' כ"ח ענף ג' דהאי דינא במטא ליד גזבר אי מהני שאלה אי לא תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל. דלמאי דקיימ"ל כר"י דמעות קונה מה"ת א"כ לפ"ז משיכה הוא רק מתקנת חכמים וה"ה דתיקנו בהקדש משו"ה במטא לרשות הקדש ליתא בשאלה. אבל לר"ל דס"ל דמשיכה הוא מה"ת. ובהקדש לא מהניא משיכה דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ומדרבנן לא מצינו כלל דתיקנו משיכה. א"כ לדידי' אף בתר דמטא ליד הקדש איתא בשאלה דאין משיכה וחצר קונה בהקדש ע"ש שהאריך בזה. והנה ר"ה ע"כ ס"ל כר"ל כמו שהוכיח במישור בספר בית הלוי סי' כ"ב דרב ס"ל כר"ל ור"ה ע"כ כרב ס"ל כדאמרינן בכמה דוכתי וכן משמע בחולין פ"ג דר"ה כר"ל ס"ל כמ"ש בספר בית הלוי. וא"כ לדידי' אפי' במטא ליד גזבר מהני שאלה. ולכאורה מזה מוכח כאינך תירוצי שכתבו הרמב"ן והרשב"א שס. או כמ"ש התוס' והר"ן לחלק בין האי דר"ה למתני' כמבואר בש"ך באריכות:
והנה הרמב"ם שם הי"ח כתב. וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי כו' שמא יעשו קנוניא על ההקדש ע"ש. דיקדק הכא לומר דאינו נאמן אחר שהקדיש. ורצונו רצוי' תומ"י אחר שהקדיש גם טרם הגיע ליד הגזבר חיישינן הכא לקנוניא. וע"כ דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' והר"ן בדיבורא בעלמא קיל לי' טפי משאלה. ומשו"ה חיישינן לקנוניא. אבל מעשה קשה דגירושין א עביד כיון דאפשר בשאלה ומשו"ה לא חיישינן בזה לקנוניא רק היכא שכבר מטא ליד הקדש דאז לא מהני שאלה וכמ"ש. וזה דלא כמ"ש האחרונים דהרמב"ם לית לי' חילוקא דהר"ן עי' לח"מ. ולמ"ש הדבר מוכרח דהרמב"ם יסבור כהר"ן בזה. דליכא למימר דהרמב"ם מיירי בפקדון וכמו שהעלה הש"ך בדברי ר"ה דהא בהדיא קאמר הרמב"ם מנה לפלוני חוב עלי [ועי' שער משפט סי' רנ"ה ס"ק א' שהשיג על הש"ך בעיקר דבריו ע"ש] וגם מ"ש הרמב"ן דמיירי בהקדיש ע"ד רבים. מסתימת דברי הרמב"ם לא משמע דמיירי בהכי וע"כ כמ"ש הר"ן והתוס'. כן נראה לי לנכון ביישוב דברי הרמב"ם. ויש לי עוד אריכות דברים בזה לולא יראתי פן ימשיכני הענין ואבאר במקום אחר אם יגמור ד' בעדי ועי' שער משפט סי' פ"א ס"ק ח' ע"ש היטב:
גמ' בשאלה דהקדש קמיפלגי וע' רש"י. עי' ט"א חגיגה דף י' ע"א ד"ה ר"א אמר ועי' רי"ט אלגזי פ"ה מה' בכורות אות מ"ג ע"ש ולענ"ד מסוגיא דנזיר דף מ"א ע"ב דאמרינן ולר"א דאתי עשה ודחי ל"ת מנ"ל יליף מגדילים מבואר להדיא דר"א ס"ל דיש שאלה בנזירות ע"ש היטב ברש"י ותוס' שם:
גמ' אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש. מכאן נראה דבגט לא בעינן שלשה ועי' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' קי"ד שנתעצם מאד להצריך בגט שלשה. ונדחוק מאד לדחות הך דשמעתין דהא דקאמר אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש היינו ב"ד מומחין שיודעין דצריך שידור הנאה. אבל עכ"פ לעולם צריך שלשה ע"ש. ומלבד דפשטות הסוגיא אינה במשמע כן. זולת זה מפי' רש"י שכתב ילך בצנעה ויגרשנה משמע להדיא דלא בעינן שלשה [ועי' ב"ב ל"ט ע"ש] וכל חילי' דהנב"י מדברי רש"י ריש סנהדרין שכתב המיאונין בשלשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והבין הנב"י בכוונת רש"י דהיינו גט שהוא מה"ת ומזה מוכח דגט צריך שלשה ע"ש ומדברי רש"י בשמעתין מוכח להיפך כמ"ש:
וזה לי רבות בשנים כד הוינא טלי' כתבתי בגליון הנב"י. וזה לשוני שם. מדוויל ידו משתלם דלמה שהעלה בעצמו דבגט ארוסה לכ"ע לא בעינן ג' לפ"ז אין מקום לפירושו ברש"י דהא רבה מוקי להך מתני' דריש סנהדרין ביבמות דף קי"ז ע"ב כב"ש. וב"ש הרי ס"ל דאין ממאנין אלא ארוסות וא"כ גם בגט כה"ג לא בעינן ג' ועי' מהר"ם שיף ריש סנהדרין מ"ש בכוונת רש"י בזה. ולי נראה ברור דכוונת רש"י במ"ש כעין דאורייתא היינו כעין גט מעושה דבזה ודאי בעינן ג' כמבואר בגיטין דף פ"ח ע"ב וה"נ תיקנו במיאון דהוי ג"כ בע"כ דבעל ובעינן ג'. אבל בגט דעלמא לא בעינן ג' והכי נהיגין עד כאן לשוני. שוב נדפס חתם סופר אהע"ז ח"ב ומצאתי ראיתי בסי' ס"ד שכתב ג"כ בכוונת רש"י כמ"ש ושמחתי. ועי' מגילה דף ט"ו ע"א תוס' ד"ה כשם שכתבו לפי שכל מעשי הגט היא ע"פ עדים. והי' ירא פן יתפרסם הדבר למלכות. משמע רק ע"פ עדים יתפרסם אבל אינו צריך ג' לסדר אותו ודו"ק:
תוס' ד"ה ותיפוק לי' כו' דעל מתני' כו' דהוי לי' ואשתדוף עכ"ל רצונם רצוי' דמתני' בפשוטו נוכל לאוקמי דמיירי בכה"ג דאשתדוף אבל האי עובדא דאביי לא הי' יודע דמעשה שהי' כך הי' שהוי לי' ואשתדוף וזה פשוט ובק"ע נדחק בזה חנם. ולולי דברי רבותינו בעלי תוס' הי' נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בגיטין דף נ' ע"א ד"ה מצוה תרתי בעינן אבל היכא דלא עביד מצוה ולא חסרה כגון שנעשה ערב אחר הנשואין כו' משתעבד ע"ש. וא"כ לא מצי פריך אמתני' דאיכא למימר דמתני' מיירי בערב אחר הנשואין. אבל האי עובדא דאביי הי' ידוע לי' להמקשן דהי' ערב קודם הנשואין ומעשה שהי' כך הי' וזה פשוט:
שם ע"ב גמ' לית לי' לא משתעבד כו' והא ודאי דלית לי' נכסים דהא אמרינן דדחיקא לי' מילתא ועי' בגיטין מ"ט ע"ב ברש"י ותוס' והכא אין צורך לזה ומשו"ה לא פי' כלום בשמעתין:
שם במתני' מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים עי' קצוה"ח סי' י"ד ס"ק ב' ע"ש:
תוס' ד"ה מוסיף עוד דינר פרש"י כו' עי' צ"ק ועי' תוי"ט:
רש"י ד"ה אלא כו' בדינר או בדבר מועט עכ"ל. עי' תוי"ט שכתב נראה דס"ל בדינר לאו דוקא ואין נראה כן ממה שמפרש הרע"ב בפ"ח משנה ו' עכ"ל. ואני מצאתי בעז"ה בירושלמי פ"ח דכתובות ה"י דאמרינן שם להדיא מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ולא סוף דינר אלא אפי' כל שהוא שלא יהיה נראה הקדש יוצא בלא פדיון ע"ש והובא הירושלמי בחידושי רשב"א בגיטין מ' ע"ש הרי להדיא כמ"ש רש"י ועי' תומים סי' קי"ז ס"ק י"א ע"ש היטב ודו"ק:
תוס' ד"ה משום דר"א ע"ש. רבו בזה שיטת הראשונים. ואבאר קצת מעט מהרבה שיש לי לדבר בזה. הנה שיטת רש"י בכמה מקומות דדוקא קדושת הגוף מוציא משעבוד. אבל לא קדושת דמים. ור"ת הקשה עליו דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי הפקיע מיד שעבוד ואי לא חשיבו ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא. דכי יקדיש את ביתו כתיב. מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עי' גיטין מ' ע"ב תוס' ד"ה הקדש. והנה בחידושי הרשב"א והר"ן בחולין דף קל"ט גבי הא דאמרו קדשי ב"ה כיון דמרדו פקעו להו קדושתיהו. הקשו שם קדושה שבהן להיכן הלכה. ותירצו דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכיון שנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הוי לי' כהפקר ופקע לי' שעבוד שיש לגבוה עליו ע"ש:
מדבריהם למדנו דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון. וע"פ דבריהם נתיישב היטב קושית ר"ת על שיטת רש"י דקדושת דמים כיון דאינו רק שעבוד ממון אינו מוציא משעבודא דבע"ח דמאי אולמא האי שעבוד מהאי שעבוד שכבר עליו הבע"ח. והוי לענין זה אינו ברשותו כיון דכבר משועבד מחמתי' אינו יכול להוסיף עוד עליהם שעבוד אחר. אבל קדושת הגוף דהוא קנין הגוף אלים טובא ויכול להפקיע השעבוד שיש עליו מכבר דקנין הגוף עדיף משעבוד וזה ברור למעיין ישר. וכן הוא לשון רש"י בב"ק דף צ' ע"א ובכתובות נ"ט ע"ב. וכן משמע לי מלשון הר"ן בנדרים דף פ"ו ע"ב ד"ה דאמר שכתב ולא הוי גזל כיון דלא קני' לי' אלא לגוביינא בעלמא ודוקא קדושת הגוף. אבל קדושת דמים לא מפקיע שעבוד ע"ש וכוונתו למ"ש דקדושת הגוף דהוי כקנין הגוף עדיף משעבוד דלא הוי אלא לגוביינא בעלמא. אבל קדושת דמים לא מפקיע שעבודא דלא אלים האי שעבוד מהאי שעבוד:
הן הן כוונת רש"י לענ"ד בפסחים דף ל"א ע"ב ד"ה כ"ע לא פליגי אפי' לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלוה מודה הוא וכו' ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה. ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו. ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ורצונו רצוי' כיון שכבר ממושכן למלוה ומשעבוד לו א"כ לא חייל עוד שעבוד דקדושת דמים. דהוי אינו ברשותו לענין זה. אבל קדושת הגוף שפיר מפקיע מידי שעבוד כיון שהן שלו בעצם ולא קני לי' אלא לגוביינא בעלמא שפיר חייל עליהם קדושת הגוף. והקצה"ח בסי' קי"ז ס"ק ב' הבין כוונת רש"י בפשוטו דרש"י סובר דאע"ג דרבא ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ דבר שאינו ברשותו מיהא הוי. ולפ"ז תקשה קדושת הגוף אמאי מפקיע מידי שעבוד הא הוי דבר שאינו ברשותו וכקושית התוס' גיטין. והעלה דרש"י ס"ל דקדושת הגוף חיילא אף על דבר שאינו ברשותו ע"ש והדוחק בזה מבואר למעיין. ומה שנסתייע מתשובת הריב"ש סי' שנ"ט. עיינתי שם ולא מצאתי שום רמז מזה:
הגה"ה הנה ראי' הקצוה"ח הוא מסוף דברי הריב"ש דו"ק שם דהביא מתוס' הרא"ש דאיש כי יקדיש וכו' כתוב בקדושת דמים ומזה הפסוק ילפינן דאינו מקדיש דבר שאינו ברשותו א"כ מוכח להדיא כהקצוה"ח דו"ק שם. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]:
וכל דברי תוספ' הרא"ש שהביא הריב"ש הן המה דברי הרא"ש בנדרים פ"ו ע"א בפי' שם. והן המה דברי הר"י בגיטין מ' ע"ש היטב ומ"ש הוא נכון: והנה שיטת הר"י בגיטין ד' מ' דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה חשוב ברשותו ודוקא קדושת הגוף כיון שחל שעה אחת תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש וראוי לפקוע. והנה לשיטתו חל ההקדש בקדושת דמים עד זמן שתצא מרשותו. וכן הוא להדיא בפי' הרא"ש בנדרים פ"ג. ובתשובת הריב"ש סי' שנ"ט ע"ש:
אמנם למ"ש לעיל בשיטת רש"י נראה דלא חל קדושת דמים כלל כיון דכבר משועבד לא עדיף האי שעבוד דקדושת דמים משעבודא דבע"ח. והוי לענין זה דבר שאינו ברשותו ולא חל כלל ההקדש דקדושת דמים כיון דלא משכח רווחא לחול וכן משמע מלשון התוס' בשמעתין שכתבו אבל קדושת דמים לא כו' אין הקדש חל על הנכסים כיון דמשועבדים הם משמע דלא חל הקדש כלל על הנכסים וזה ברור לענ"ד:
והן הן שיטת הראב"ד בפ"ז מה' ערכין שכתב א"א אני סובר שהקדש זה אינו מפקיע מידי שעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל שהוא. ומשום דר"א כו' ע"ש. והיינו כשיטת רש"י דכיון משועבדים הם אין בכח להפקיע השעבוד הקדש כזה. דלא הוי רק שעבודא. ולא חל ההקדש כלל. ומיושב היטב קושית הקצה"ח שם דהא הראב"ד ס"ל בפט"ו ממעשה הקרבנות כרב פדא דקדושת דמים לא פקע בכדי. וא"כ אמאי כתב הכא הראב"ד דהפדיון אינו אלא משום דר"א. ולמה לא יצטרך הפדיון מדינא לבר פדא כיון דחל ההקדש שעה אחת לא פרע בכדי ע"ש שנדחק בזה. ולמ"ש א"ש דהראב"ד בשיטת רש"י אזיל דלא חל ההקדש הכא כלל וכמ"ש ודו"ק:
ושיטת ר"ת מבואר היטב בחידושי הרשב"א בגיטין שם. דס"ל דאפי' קדושת דמים במטלטלי דבשעת הקדש הי' ברשות המקדיש. ועוד שהיו צריכין גוביינא מפקיע מידי שעבוד. דמה ביתו וברשותו קרינן בהו. ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת מידי שעיבוד ומוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים אלא בקרקע משום דקרקע כגבוי דמי ומה ביתו שלו בעינן. וזה לאו של מקדיש הוא אלא של מלוה ע"ש היטב. וכן הביא שיטת ר"ת בקידושי הרמב"ן ביבמות מ"ו ע"ש. ולפ"ז למה שרצו התוס' בשמעתין לומר לשיטת רש"י דבמטלטלין אם הקדיש קדושת דמים אין בע"ח גובה מהם. אין חילוק בין ר"ת לרש"י רק בהקנה למלוה מטלטלין אגב קרקע דלרש"י בע"ח גובה מהם דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד. ולר"ת אין בע"ח גובה מהם. דגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. אבל בקרקע מודה ר"ת דקדושת דמים אינו מפקיע מיד שעבוד. עי' ב"ק ל"ג ע"ב תד"ה משום]:
וע"פ האמור נראה דמ"ש התוס' הכא בשמעתין בסוף דבריהם. ונראה דמתני' מיירי בין מקרקעי בין מטלטלי כו' אין כוונתם לפסוק מזה ספיקא של מורי דאפי' במטלטלין אין ההקדש חל עלייהו כמו שהבין בקצה"ח סי' קי"ז ס"ק ג'. דאם כן כוונתם הוא תמוה דמאי ראי' היא זו. הא איכא לאוקמי במטלטלי אגב קרקע. כמו שדחו הא דרבא ע"ש. אלא ברור דכוונתם למ"ש דלרש"י במטלטלי חל ההקדש כמו מכר. א"כ מאי דוחקא לרש"י לומר דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד במטלטלין אגב מקרקעי לוקמי מתני' בקרקעות וכשיטת ר"ת. כיון דגם אי מוקמית למתני' במטלטלין צריך לאוקמא דוקא במטלטלין אגב קרקע. לזה כתבו דמשמע ני' לרש"י דמתני' מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין מטלטלי ואתה תחזה בחידושי הרשב"א בגיטין דף מ' שהביא שם ראי' מירושלמי כתובות לשיטת רש"י וסיים אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר אפי' במטלטלי היא וכדברי רש"י ז"ל עכ"ל. הרי להדיא כמ"ש. ממוצא דברינו נשכיל כי הכרעת התוס' הוא דבמטלטלין חל הקדש דמים. ומתני' מיירי במטלטלין אגב קרקע ודלא כמ"ש הקצה"ח. והנה הקצה"ח השיג על המל"מ בפי"ח מה' מלוה שכתב דהקדש כמכר שנעלם ממנו דברי התוס' בשמעתין. ואני כבר כתבתי מאז על הגליון וזה לשוני המל"מ הביא דברי המהרי"ט. והרי המהרי"ט כבר הביא דברי התוס' דשמעתין עד כאן לשוני. ולמ"ש לעיל נהפוך הוא דמאי דמסקו התוס' משמע כדברי המל"מ וכמ"ש [ועפ"ז יתיישב קושית הבית מאיר על הפרישה בסי' צ"ג סעי' כ' ע"ש היטב]:
ויעויין תשובת הרשב"א סי' תרי"ח שכתב ואמרינן בגמ' מ"ט. גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ואלו הי' הנכסים מטלטלין אם יש בשט"ח מטלטלי אגב קרקע גובה מהן עכ"ל הרי להדיא כמ"ש המל"מ. ובשיטה מקובצת בכתובות דף נ"ט כתב בשם הרא"ה וז"ל והקשה ר"ת מאי איריא משום קדושת הגוף בלא"ה נמי לא יהא אלא הדיוט הא קיימ"ל עשה שרו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו כו' וי"ל אהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתב לה מטלטלי אגב מקרקעי. דאילו בעלמא גבי הדיוט קיימ"ל דגבי מטלטלי. ובקדושת הגוף מופקע מידי שעבוד אבל היכא דלא כתב לה הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע א"ע מידי שעבוד. דקדושת דמים כהדיוט. וכל היכא דבהדיוט מפקיע כגון היכא דלא כתב לה אגב. בהקדש מופקע. אבל היכא דבהדיוט לא מופקע כגון דכתב לי' אגב בקדושת דמים נמי לא מופקע אלא בקדושת הגוף עכ"ל:
ובחידושי הרמב"ן ביבמות מ"ו כתב וז"ל. ור"ת ז"ל הקשה. א"כ מכר נמי מפקיע. ומצינו נמי כח הדיוט חמור מהקדש שאילו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו. ואילו הקדישו לבד"ה בע"ח גובה ממנו. ומה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים. ולדידי לא קשיא לי דכי אמרינן הקדש מזבח מפקיע. והקדש ב"ה אינו מפקיע. בדאקני' לי' מטלטלין אגב קרקע. דגבי הדיוט גבי ממטלטלי כו' ואין הקדש ב"ה מפקיע את הדין. וגבי הקדש מזבח מפקיע השעבוד. אבל בדלא אקני' לי' מטלטלין באגב. ההיא לאו משום הפקעה הוא. אלא מדינא לא גבי משום דלית לי' קלא. ואפי' ממקבלי מתנה לא גבי וה"ה להקדש. ואי שעבודא דאורייתא כדין טרף בע"ח מהקדש דמים. מקרקעי ומטלטלי דאגב ומן התורה אפי' בלא אגב טריף. ואי שעבודא לאו דאורייתא בע"ח טריף מהקדש דמים מדרבנן כתקנתם דטריף מן הלקוחות. מ"מ קדושת הגוף כו' מפקיעין שעבוד מן התורה דאיסור דחייל לא פקע. וי"א דלגבי הדיוט לא גבי משום דלית לי' קלא ואיכא פסידא ללקוחות ואפי' למקבל מתנה. משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה והוו לה מתנה כמכר. אבל לגבי הקדש ליכא למימר הכי וזיל בתר טעמא. ולאו מלתא היא דלא פלוג רבנן עכ"ל הרמב"ן הרי לפנינו כל הני אריוותא דס"ל כמ"ש המשנה למלך. ומדברי הרמב"ן נפרכין דברי הקצה"ח במ"ש לחלק בין מכר להקדש דמים. דהא דאינו גובה מטלטלין שמכר היינו מדרבנן. ומדברי הרמב"ן מבואר דלא פלוג רבנן ועי' היטב בזה ועי' תומים סי' ל"ט ודו"ק. ומה שהביא הקצה"ח ראי' מדברי הרשב"א הובא במ"מ בפ"ב מה' זכי' שכתב דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש קיימ"ל מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. וכן נראה לי אפי' אין לו אלא מטלטלין כו' עכ"ל. ומשמע דהקדש והפקר שוין הן וכיון דבהפקר אפי' במטלטלין ההפקר אין מפקיע מידי שעבוד. ה"ה בהקדש דמים אפי' במטלטלין אין מפקיע מידי שעבוד עכ"ל הקצוה"ח. ואינו ראי' היא כלל. דהרשב"א לא הביא ראי' מהקדש רק דהפקר לא מפקיע שעיבוד דהפקר לא עדיף מהקדש. אבל מ"מ הקדש עדיף מהפקר לענין זה. דהקדש מפקיע שעבוד במטלטלין שלא הקנה אותם אגב מקרקעי דלא גרע ממכר אבל הפקר אפי' במטלטלין שלא הקנה אותם אגב מקרקעי אינו מפקיע שעבוד דהבע"ח הוי לי' כיורש דידי' וברשותו קמו נכסי ודו"ק. והנה דברי הרשב"א שהובא במ"מ הן המה דברי הרשב"א בחידושיו לב"ק דף מ"ט ושם דבריו נאמרין בקיצור. אולם מצאתי בתשובת הרשב"א ח"ב סי' רנ"ב שהאריך בזה ושם מבואר להדיא כמ"ש בעז"ה וזה לשונו ולעיקר הדין אני דן לפניך שאם הניח הגר קרקע ובאה האשה גובה כתובתה ממנו לפי שכבר חל שעבודה על הקרקע. ונכסי בחזקת האלמנה קיימו כדאסיקנא בריש פ' אלמנה ניזונית. וה"ה כשכתב מטלטלי אגב קרקע דאין הפקר ולא הקדש דמים מפקיעין מידי שעבוד כדעת הגאונים ורש"י ז"ל [ומזה מבואר להדיא כמ"ש לעיל דלרש"י בעינן דוקא מטלטלי אגב קרקע ואפי' לדברי רבינו תם שלא לחלק בין הקדש דמים להקדש מזבח מ"מ אהקדש קרקע מודה דאין מפקיע מידי שעבוד וכדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו כו'. ואיברא במטלטלין ולא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי יש לי לדון לחוב ולזכות והאריך בזה ולבסוף מסיק דהיכי דבזבזו אותן ישראל אחר מיתה כבר חל עליהן שעבוד הבע"ח בגמר מיתה וקיימו ברשות הבע"ח דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קא הויא ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי הי' כתובת אשה ובע"ח גובה מהן כדתנן פ' הכותב כו' הלכך גבי גר דבשעת מיתה לא היתה זכות אחרים מעכבת ועומדת בפני שעבוד אשה ובע"ח הם קדמו והוו להו כיתמי דידי' וקמו להו נכסי ברשותייהו מפני ששעבודן חל עליהם עם גמר מיתה. ואע"פ שקדמו אחרים ובזבזום מוציאין מידם ע"ש שהאריך עוד בזה. הרי להדיא דעיקר ראית הרשב"א מהקדש על הפקר הוא רק לענין הפקעת שעבוד דלא נימא דהפקר מפקיע מידי שעבוד אבל לא שיהי' דין הקדש והפקר שוין דהרי כתב להדיא דבהקדש בעינן דוקא מטלטלי אגב מקרקעי ובהפקר אפי' במטלטלין שלא כתב לו אגב מקרקעי לא מפקיע שעבודו ע"ש היטב וזה ברור. ובאבני מילואים ריש סי' ק"ב לא ראה לא דברי הרשב"א בחידושיו ולא דבריו בתשובה שהבאתי וכתב מה שכתב ולא כיון האמת. ומהנראה שתשובה המיוחסת להרמב"ן שהביא המ"מ הן המה דברי הרשב"א בתשובה שהבאתי ואין ת"י לעיין בו. ועי' בית מאיר בסי' צ"ג סעי' כ' שגם הוא לא ראה דברי הרשב"א בתשובה ע"ש ומ"ש בשיטת הר"ן אישתמיטתי' דברי הר"ן שהבאתי:
ממוצא דברינו נשכיל דהא דמבואר בסי' רמ"ה בסעי' י' ברמ"א דאם יש לו בע"ח גובה ממנה ודעת הסמ"ע שם דדוקא בבע"ח שיש לו שטר בעדים. והט"ז פליג עליו וס"ל דאפי' במלוה ע"פ גובה ע"ש. והקצה"ח הסכים לדעת הט"ז ולא מטעמי' דמדכתב הרשב"א דלא עדיף הפקר מהקדש דמים מוכח דאפי' בהפקר מדעת אינו מפקיע מידי שעבוד ואפי' במלוה ע"פ ע"ש היטב. וכן כתב השעה"מ שם וסיים דאין שום סברא לחלק בין הפקר מדעת לנכסי הגר ע"ש. ולמ"ש והבאתי דברי הרשב"א בתשובה. הנה מבואר דדוקא בשעבד לי' מטלטלין אג"ק אין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד ובזה שפיר גם הפקר מדעת דלא עדיף מהקדש דמים. לא מפקיע מידי שעבוד. אבל בלא כתב לי' מטלטלי אג"ק דבהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד. שפיר איכא למימר דגם הפקר מדעת מפקיע מידי שעבוד. ושאני התם בנכסי הגר אחר מיתה דהוי הפקר דממילא. דהבע"ח הוי לי' כיורש דידי'. וקמו להו נכסי ברשותייהו מפני ששעבודן חל עליהן עם גמר מיתה ולא חל עליהן תורת הפקר אף רגע אחת. דכיון דאין זכות אחרים מעכבת עליהן משו"ה עם גמר מיתה יצאו מרשות הגר ונכנסו תיכף לרשות הבע"ח משו"ה גובה אפי' ממטלטלי שלא הקנה אותם אג"ק. משא"כ בהפקר מדעת. דהלוה עודו בחיים חיותו ושעיבודי' דבע"ח אינו מונח רק אקרקפתא דידי' א"כ כיון דהפקיר מדעת וזוכה בה אחר אין מוציאין מידו דלא שייך בזה לומר דהבע"ח הוו לי' כיורש דידי' וקמו להו לנכסי ברשותי' בעת שהפקיר כאשר דעת לנבון נקל. והן הן כוונת הש"ג פ' חזקת דף קפ"ד דפוס זיטאמיר שהביא הקצה"ח שכתב וז"ל ומסופקני אם הדין כך באם שהפקיר כל נכסיו ובאו אחרים לזכות בהם אם דנין כמו הזוכה בנכסי הגר לענין פריעת החובות שזכרנו או דילמא כיון דדרך להשתעבד לבע"ח נכסים דעתיד למיקני' אכתי שעבוד הבע"ח על המפקיר הוא עכ"ל. ורצונו רצוי' דאחר שהביא שם הש"ג מתחילה דברי הרשב"א המובא במ"מ דמבואר מדבריו להדיא דאפי' במטלטלין שלא כתב לי' אג"ק בע"ח גובה בנכסי הגר. אע"ג דבהקדש דמים בלא כתב לי' אג"ק מפקיע מידי שעבוד. לזה נסתפקו בהפקר מדעת במטלטלין שלא הקנה אותם אג"ק אם דנין כמו הזוכה בנכסי הגר ור"ל אם דנין בזה בכל הפרטים כמו הזוכה בנכסי הגר אף לענין מטלטלין שלא כתב לי' אג"ק דיש מקום לחלק בין הפקר מדעת לנכסי הגר וכמ"ש. וסרה תלונת הקצה"ח מעל הש"ג וזה ברור. בינה זאת כי קצרתי. ועי' שער משפט סי' ע"ב ס"ק ל"ה מ"ש בזה וגם ממנו נעלם דברי הרשב"א בתשובה שהבאתי ודו"ק ולא רציתי להאריך עוד והמשכיל יבין:
ולהרמב"ם שיטה אחרת בזה. וז"ל בפ"ז מה' ערכין. המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה. ולא בע"ח את חובו. שהקדש מפקיע מידי שעבוד שקדם. אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבע"ח ולאשה לגבות מן השדה שהרי השעבוד עומד על הקרקע זו. הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבו לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני. שהוא טורף מהשני עכ"ל. מבואר דהרמב"ם ס"ל דקדושה דמים נמי מפקיע מידי שעבוד. אלא דס"ל דגובה מהפודה מיד הקדש. וההפרש שיש בין שיטת הרמב"ם ובין שיטת ר"ת מבואר. דלר"ת דוקא במטלטלין דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. אבל במקרקעי ס"ל לר"ת דאינו מפקיע מידי שעבוד כמ"ש לעיל. אבל להרמב"ם אפי' במקרקעי מפקעת מידי שעבוד כמבואר בדבריו להדיא כשימכור ההקדש הקרקע שלו. אלמא דאף בקרקע אינו גובה רק מהפודה וזה ברור ובתפארת ישראל על משניות תמה על המ"מ בפי"ח מה' מלוה שכתב דלא מצא להרמב"ם חבר. הא הר"ת ס"ל ג"כ דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ע"ש שהניח בקושיא. ולא דק כלל ולא ראה במקור שיטת ר"ת. ויש לעי' היטב בירושלמי פ"ח דכתובות ה"י ע"ש בק"ע ובפ"מ ויש לי לדבר הרבה בזה ואבאר במקום אחר כי אין כאן מקום לקבל אריך. ודע דשיטת הרמב"ם בהלכה זו עמומה מאד. והכ"מ נלחץ ליישב דבריו ועי' יד המלך פי"ח מה' מלוה שהאריך לבאר שיטתו ע"ש ועי' פי' המשנה להרמב"ם בשמעתין ועדיין צ"ע: