הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף כ.
גמרא ואי ס"ד אמדוהו מאליו הוי אומדנא הא אמיד וקאי. אע"ג דלעיל י"ח ע"א בתוס' ד"ה שיתן כתבו מכח זה דיש שום קרא דבדמים אזלינן בתר שעת נתינה מ"מ ממילא מוכח מהאי קרא דאומדנא דמאליו לאו כלום הוא וזה פשוט ובספר ק"א נתקשה בזה על מגן:
גמ' שהנדרין חלין על בהמה חיה ועוף ר"ל דאפי' על אלו חל נדרים וכ"ש על טואנ"ד ובק"א נדחק בזה חנם:
גמ' הב"ע כשעמד בדין. הנה שיטת הרמב"ם בפ"א מה' ערכין הכ"א הוא תמוה בזה. וע"ש בלח"מ שם שהאריך ועי' תוי"ט מ"ש בזה. וזה לשון התורת כהנים פ' בחוקותי. והעמידו לפני הכהן להוציא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך את שיש לו העמדה יש לו הערכה ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה. יכול אפי' אמר ערך פלוני זה עלי ומת יהי' פטור ת"ל יערכנו אפי' מת ופי' בקרבן אהרן דאפי' מת זה הנערך אחר שאמר זה ערך פלוני עלי כיון שהי' חייב בשעה שנתחייב בערכו יערכנו אחר היותו מת יעו"ש. הרי מבואר להדיא כמ"ש הראב"ד. ולזה כיון הראב"ד במ"ש והכי איתא בספרא. ומדברי התוי"ט משמע שהבין בכוונת הראב"ד דהכי איתא בספרא דרשא דהעמדה והערכה אגוסס ע"ש היטב ולא ראה גוף דברי הספרא. גם הלח"מ מהנראה שלא ראה את הספרא בזה ע"ש. אפס דמשטחיות לשון הסמ"ג בה' ערכין משמע שהי' להם גירסא אחרינא בשמעתין ע"ש:
תוס' ד"ה דמי עלי כו' אבל הכא אינו נודר אלא דמים שישמוהו ב"ד כו' יש לעי' למ"ש התוס' לעיל י"ח ע"א דבנודר איכא קרא דאזלינן בתר נתינה, א"כ עדיפא הוי לי' למימר דבנודר גזירת הכתוב הוא דאזלינן בתר נתינה גם יש לתת טעם מדוע מאנו התוס' ולא ניחא להו כמו שפי' רש"י הכא הלא דבר הוא:
תוס' ד"ה ת"ר כו' אמאי לא פריך אמתני' רצונם לעיל דף י"ט ע"ב: תוס' ד"ה ואין נידונין כו' דמשמע לי' ולא לאחר ר"ל ולא לאחר היינו מ"ש אח"כ דגבי ערכין נידן בהשג יד ולא גבי נדר והכל חדא מילתא הוא וזה פשוט והגהות הצ"ק הוא בחנם ועי' בלח"מ פ"ג מה' ערכין ה"ט ע"ש: