הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף יט.
גמרא ומ"ש נקיבה דכי מיזקנא כו' לא ידעתי המשך לקושיא זו הכא. דלכאורה אינו ענין למה שקדם ואולי כדי לסיים בדבר טוב:
תוס' ד"ה לערכין וא"ת בערכין מנ"ל דבעינן מל"ע ופי' ר"י דילפינן לה מבן חדש. הנה הרמב"ן בנימוקיו על התורה בריש פ' כי תשא כתב שם וז"ל. וכן בכל עניני התורה בשנות האדם כך הם נימנין מל"ע כמו שאמרו במסכת ערכין שנה האמורה בקדשים כו' ושבבן ושבבת כולן מל"ע. ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הילכתא. אמר רב גידל לערכין והטעם מפני שכתב בהן ומעלה. ובכל מניני המדבר כתיב בהן ג"כ ומעלה. ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר כמו שאמרו בב"ב (דף קכ"ט ע"ב] גמר ומעלה ומעלה מערכין עכ"ל. והמזרחי הקשה על הרמב"ן מנלן למדרש ומעלה למעל"ע. דמעלה איצטרך דהוא כלמטה. ועדיין י"ל דתשרי שנתו של עולם הוא שנות אנשים. ומסיק דבערכין מל"ע הילכתא גמירה לה. ומה"ט לא מקשה התם מנלן אערכין ע"ש. ואישתמיטתי' דברי התוס' בשמעתין. אולם קושיתו על הרמב"ן חזקה:
ונראה בכוונתו דבאמת הא דיום שלשים כלמטה היינו משום דילפינן שנה שנה לג"ש. שכשם ששנת ששים כלמטה דכתיב בי' ומעלה. אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה אע"ג דלהקל. וה"ה לענין בן חודש דיום שלשים כלמטה. אע"ג דלהקל וכן פי' רש"י להדיא בבכורות מ"ט ע"א ד"ה מספקי' לי' ע"ש היטב. א"כ ילפינן מבן חודש דכי היכא דבן חודש יום שלשים כלמטה מטעם דילפינן משנת ששים דכתיב בי' ומעלה. ובעינן בבן חודש שלשים יום שלמים. ה"ה בבן חמש ובן עשרים בעינן מל"ע. ולא אזלינן בתר שנות עולם. וכוונת הרמב"ן הוא ע"ד שכתבו התוס' אלא שהתוס' כתבו מסברא בעלמא דלא שייך למימר דאזלינן בתר חודש העולם והרמב"ן נקט לי' מקרא דמוכח מיני' דבעינן שלשים יום שלמים וכמ"ש עיין היטיב כי זה ברור: גמ' לא צריכי דאיכא דתקל ואיכא דכייל הרמב"ם בפ"ב מה' ערכין השמיט זה. וכבר עמד בכ"מ שם ה"ה ע"ש. והנה הלח"מ הקשה מהא דקיימ"ל סתם נדרים להחמיר. וכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נדרים ה"י מקצת המקום קורין לו כך. ומקצתם אין קורין כך אין הולכין אחר הרוב. והרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר. ואפשר דהיינו דוקא היכא דפירש לכופרא נתכוונתי. וז"ש מצי פטר נפשי' בכופרא כלומר שהוא אומר כך. אבל בסתם ואינו אומר שלכך נתכוון ודאי שאינו יכול לפטור עצמו בכך עכ"ל. ובאמת שכן פרש"י להדיא פטר נפשי' בכ"ד כל מה שהוא רוצה לשקול ישקול ע"ש. ולפ"ז כיון דזה תלי' בהא דסתם נדרים להחמיר. א"ש הא דהשמיט הרמב"ם הכא בה' ערכין הא דאיכא דתקל ואיכא דכייל. דכבר הביא הרמב"ם בפ"ב מה' נדרים דאם פירש כוונתו אזלינן בתר פירושו ע"ש:
והנה לפי דברי הלח"מ צ"ל דהני דכיילי לא הוו רובא דאל"כ לא מהני אפי' פירש כוונתו נגד הרוב כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעי' א' ע"ש היטב. ובאמת לישנא דתלמודין מ"ד כיון דכולה לא תקלי משמע דרובא מיהו תקלי רק דכולא לא תקלי דאל"כ הו"ל למימר כיון דאיכא דכיילי וזה ברור למעין הישר. ואם כנים אנחנו בזה דמיירי ברובא דתקלי לק"מ קושית הלח"מ מסתם נדרים. למ"ש הלח"מ בעצמו בפ"ט מה' נדרים ה"ה בטעמא דמילתא. הא דלא אזלינן בנדרים בתר רובא. משום דודאי היכא דלא אפשר לפרש דבריו אלא משמעות אחד. ע"כ מפרשים אנו אותן המשמעות אשר הוא מסכים לדברי הרוב. ולא המשמעות אשר הוא מסכים למיעוט. אבל כיון שאנו יכולין לפרש השתי משמעות שמה שאמר שמן כולל שמן זית מה שהרוב קורין אותו שמן סתם. וכולל גם שמן שומשמין מה שהמיעוט קורין אותו גם לזה שמן סתם אמרינן דנתכוין על הכל ואסור בשניהם ע"ש היטב: ובזה מיושב קושית הב"י ביו"ד סי' ר"ח. אהא שכתב הטור דאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר סתם אינו נאמן דמשמע מזה דלא אזלינן בתר מעוטא. והקשה הב"י מהא דסי' רי"ז דאזלינן בתר מיעוט לחומרא. ועי' ט"ז וש"ך מ"ש בזה. ולמ"ש הלח"מ לק"מ דשם בסי' ר"ח אי אפשר לפרש אלא משמעות אחד דליכא למימר שם דנתכוין לשניהם שפיר אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למעוטא אפי' לחומרא וזה נכון. ומיושב בזה גם קושית הט"ז שם מסי' ר"כ כאשר דעת לנבון נקל וק"ל. ושמחתי שמצאתי בלח"מ פ"י מה' נדרים ה"ט שהעיר בקושית הט"ז והעלה ליישב עפ"י שיטתו ותהלה לאל שכוונתי לדעתו הגדולה. וחידוש בעיני שלא העיר ליישב עפ"י שיטתו קושית הב"י הנ"ל וכמ"ש. ולפ"ז גם הכא בשמעתין דליכא למימר דנתכוין למיעוט דכיילי ולרוב דתקלי דהמה שני הפכים בראש אחד. בודאי אזלינן בזה בתר רובא. ואפי' בלא פירש כוונתו. ודלא כמ"ש הלח"מ. ותמיהני מהלח"מ שלא הרגיש בזה. ומדויל ידיה משתלם. וראיתי בתפארת ישראל על משניות שהעתיק דברי הלח"מ דמיירי בפירש דבריו ולמ"ש הא ליתא ודו"ק:
ובהכי ניחא דקמ"ל טובא. דאע"ג דקיימ"ל דבנדרים אין הולכין אחר הרוב עי' נדרים דף נ"ג מ"מ הכא אזלינן בתר רובא דלמ"ש הלח"מ דמיירי בפירש דבריו אכתי תיקשה פשיטא. מתני' היא בנדרים י"ח ופירושן להקל ע"ש אמנם דלפ"ז הדרא הקושיא לדוכתא מדוע זה השמיט הרמב"ם ולא השמיענו האי רבותא דאזלינן בזה בתר רובא:
והנה לכאורה למ"ש הט"ז בסי' ר"ח. דבנותן סימן אזלינן בתר רובא א"ל בפשיטות. דגם הכא דאומר משקלי עלי הוא נותן סימן כמה יתן ואזלינן בזה בתר רובא. אולם הא ליתא דהרי הט"ז כתב זאת מטעם דלא מחית נפשי' לספיקא ונותן סימן בדבר ברור. והכא אדרבא אי נתכוין למיעוט לא מחית נפשי' לספיקא וכוונתו לדבר דכולה תקלי והבן:
וראיתי בבית מאיר סי' מ"ה. שכתב בטעמא דמילתא הא דלא אזלינן בנדרים בתר רובא הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ע"ש היטב. וא"כ בנדרי הקדש דקיימ"ל דאין נשאלין אלא מדוחק כמבואר ברמב"ם סוף ה' נדרים ועי' נדרים נ"ט ע"א לפ"ז לא הוי דבר שיש לו מתירין ועי' ש"ך יו"ד סי' שכ"ג ס"ק ז' וא"כ שפיר אזלינן בזה בתר רובא. וזה גופא קמ"ל הכא בשמעתין דאזלינן בזה בתר רובא דנדרי הקדש לא הוי דבר שיש לו מתירין. ואולי מזה הוציא הרמב"ם הא דנדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו עי' עליהם. ומשו"ה השמיט הרמב"ם האי דינא הכא בה' ערכין מאחר דהביא בסוף ה' נדרים דנדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק ממילא ידעינן מזה דלא הוי דבר שיש לו מתירין ואזלינן בתר רובא ודו"ק:
ודע דמידי עיוני בזה לא הבינותי דברי הש"ך בסי' ר"ח ס"ק ד' דדבריו סותרים למ"ש בס"ק ג' וחזרתי על כל הצדדים להלום דבריו ולא עלתה בידי ודו"ק:
הגה"ה [ועיין בית מאיר על יו"ד שעמד בזה והניח בצ"ע. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]:
גמ' מ"ד בטיל תורת משקל קמ"ל. יש להבין דהא ע"כ בלשון בני אדם קורין לו משקל אע"ג דשדי תרי תלתא כמובן. וא"כ מאי קמ"ל פשיטא. דהא קיימ"ל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. ונראה דקמ"ל לאפוקי ממ"ד בירושלמי דלחומרא לא אזלינן בתר לשון בני אדם עי' ר"ן נדרים מ"ט ע"א ודף נ"ה ע"ב ד"ה תוספתא ע"ש. וא"כ ה"א כיון דמצד הדין אין לזה תורת משקל לא יצא בזה קמ"ל דהולכין בנדרים אחר לשון בני אדם אפי' לקולא. ורב פפא לטעמי' אזיל בנדרים נ"א ע"ב דמוכח שם דס"ל אפי' לקולא אזלינן בתר לשון בני אדם ע"ש היטב. ובזה מובן מאי דס"ד ומאי דקמ"ל ר"פ דאין לו ביאור בפשוטו. ועפ"ז א"ש הא דהשמיט הרמב"ם ולא הביא הך דר"פ עי' כ"מ פ"ב מה' ערכין ה"ה שעמד בזה והניח בצ"ע. ולמ"ש ניחא דהרמב"ם סמך א"ע על הא דהביא שם בה' ערכין ביד עד האציל וברגל עד הארכובה. מטעם שהולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. וביד הוא לקולא דמדאורייתא הוא קיבורית עי' לקמן ע"ב. ויעויין בלח"מ פ"ט מה' נדרים ה"ח ודו"ק:
תוס' ד"ה מרפיקו כו'. הנה רש"י בזבחים דף י"ח ע"ב פי' ולא למעלה מאציליהן למעלה מנגד מרפקן שקורין קודא ע"ש ודבריו סותרים למה שפי' הכא ובכמה מקומות ועי' ארצות החיים סי' כ"ז במאיר לארץ ס"ק ד' שעמד בזה והניח בקושיא. ולי האיר ד' עיני ומצאתי בחידושי הר"ן על מסכת שבת שנדפס זה לא כביר וכתב שם בדף צ"ב ובמרפקו פרש"י מקום שמחובר הזרוע עם הכתף שקורין איישילא והאמת שהוא נקרא מרפק והיינו קרא דירמי' תחת אצילי ידיו שכן דרך הנמשכין מן הבור שמושכין אותו מן האיישילא. ומיהו מתפשט הוא יותר עד מקום חיבור הזרוע עם הקנה של יד והכל נקרא מרפק ואציל. וכדאמרינן במס' סופרים לא יקרא אדם על הספר ושני אציליו עליו. והיינו מקום חיבור הזרוע עם הקנה של יד שכן דרך בני אדם מטין ועושין כן. והיינו ההיא דאהלות גבי רמ"ח אברים שנים בקנה שנים במרפק ואחד בזרוע. והא דהכא וירמי' הוא מקום חיבור הזרוע עם הכתף עכ"ל. העתקתי לשון הקודש של רבינו הגדול הר"ן שמתוכן יתבאר על נכון שיטת רש"י שהכל נקרא מרפק ואציל מן האיישילא עד הקודא ובכ"מ פי' רש"י לפי הענין ובזה נסתלקו כל קושיות התוס' על רש"י במנחות ל"ז ע"א ע"ש היטב:
תוס' ד"ה דבתר וא"ת בכ"מ הי' מכריעין יותר מן המשקל כו' ולולי דברי רבותינו בעלי התוס' הי' נראה בפשוטו. דבאמת אם הי' שוקלים גם התרי תלתא דשדו אף שהוא יותר מכדין מכריעין בהתרי תלתא את כף המאזנים. לא הי' בטיל שם משקל ע"י זה. הגע בעצמך אם הוא מוזיל ונותן לו שני לטרות במקח ליטרא אחת האם בטיל בזה משקל. אולם הכוונה במאי דאמרינן דבתר דשקלי שדו תרי תלתא. היינו בתר שהיו שוקלים ולקחו כבר מהמאזנים הי' מוסיפין עוד תרי תלתא בלא שום משקל. ונמצא שע"י תרי תלתא שהיו מוסיפין בלא משקל בטיל לי' משקל. וא"כ אפי' לא הי' הני תרי תלתא יותר מכדין מ"מ ה"א דבטיל משקל כיון שנותן אותן התרי תלתא בלא משקל. [והיינו גירומין דקתני התם בב"ב] ואינו ענין כלל להכרעה שנותנין ע"י משקל והיינו שנותנין גם ההכרעה על כף המאזנים. ומכריעין המשקל. ונראה שלזה נתכוין רש"י במ"ש שדי תרי תלתא כדרך המוכרין ר"ל שלא היו נותנין יותר מכפי הדין רק כדרך כל המוכרין דמסתמא אינם נותנין יותר מכפי הדין וגריס אח"כ בטיל לי' משקל ולא גריס תורת משקל דמלשון זה משמע כמ"ש התוס' דהיו שוקלין גם התרי תלתא רק שהוא יותר מתורת משקל היינו מכפי הדין. אבל לרש"י דהני תרי תלתא הוא כדרך המוכרין ע"כ דהני תרי תלתא הוא בלא משקל וכמ"ש ולזה לא גריס רש"י תורת משקל וכמ"ש וזה שכתב רש"י ונמצא שאין נמכרין במשקל. ודברי התוס' אזלי לפום הגירסא דבטיל תורת משקל וכמ"ש וזה שדקדקו התוס' בקושייתם והיכא ס"ד דבטלה תורת משקל דלכאורה הוא מיותר ולמ"ש א"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה איבעיא להו. מ"ש הער"ע דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת התוס' דפסקו האיבעיות לחומרא. ושיטת הרמב"ם לפסוק כאת"ל ע"ש. עי' יד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ט"ז דכל שאינו מפורש האת"ל בגמרא ליכא מאן דפסק כאת"ל ע"ש: