הפלאה שבערכין· רבי חיים רבינוביץ
דף יח.
גמרא אביו מת והניח לו ריבוא עשיר הוא. נראה מדלא מוקי בהניח לו אביו מלוה ביד אחרים. מוכח מזה דבזה באמת חשבינן לי' לעשיר כיון דהמעות שייכים לו. ואינו מחוסר רק גוביינא עשיר הוא. [הגה"ה לענ"ד בזה ההוכחה יש לשדות בזה נרגא דאם מיירי בהניח אביו מלוה ביד אחרים א"כ למה דוקא אביו הניח הא הי' יכול לינקוט בדידי' גופא ודו"ק. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]:
הגע בעצמך אם הי' עשיר גדול וכל עסקיו הי' בעסק הלואות וכל רכושו היה בעת שהעריך ביד אחרים. האם נימא בזה דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. וזה לא ניתן להאמר וזה פשוט וברור. שוב מצאתי בלח"מ פ"ג מה' נחלות ה"א שכתב ועוד דא"כ גם אם יש לו מלוה לא מקרי עשיר בענין ערכין כו'. וכיון שכן מאי הקשו בגמ' תיפוק לי' משום שכרה. ותירצו דאין לשכירות אלא לבסוף. אפי' ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף לימא דלא הוי עשיר משום דהשכירות הוא מלוה והמלוה הוא ראוי ואין זה מיקרי עשיר לגבי ערכין ע"ש שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"ר סי' רפ"ד שכתב ולענין אם חייבים לו מלוה בשטר. אם יעריכו אותו. נראה דכיון דאין גופו ממון אין מעריכין אותו ואם לא הגיע הערך במה שנמצא אלא ל' סלעים או אפי' אחד הוי ערך עני ולא יחזרו לגבות ממנו כשיגבה הוא החוב דמה שחייבים לו אינו מוחזק ונמצא בידו. אלא כשיש לו משכון עליו כו'. ונ"ל דמלוה בשטר והגיע זמנה בשעת הערכה ואפי' מלוה ע"פ. דהוי בכלל הערכה ואם לא יעלה מה שנמצא בידו אחר הסידור להשלים חיוב הערך ישלימו גם מן המלוה ויעריכו אותו מדר"נ שמוציאין מזה ונותן לזה ולא יגרע כח הקדש מכח הדיוט לענין זה עכ"ל]. ומזה אינו מוכח רק בשכבר הגיע הזמן. אמנם מקושית הגמ' מהניח לו ריבוא עשיר הוא. מוכח שפיר דאם יש לו מלוה עשיר הוא אפי' בלא הגיע זמן הפרעון כמובן וכמ"ש לעיל הגה"ה עיין במוסגר לעיל בשם המבי"ט ועיין בהג"ה שדחיתי זה הראיה. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]:
ומה שנראה מדברי הלח"מ שם דלמ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף לא אמרינן שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף וכן כתב שם להדיא בה"ב ויש לעיין בתומים סי' צ"ה ס"ק ד' ובנתיבות שם והדבר צריך תלמודן הא ליתא וכבר השיג עליו בשעה"מ פ"ה מה' אישות ה"כ יעו"ש ובעיקר דברי הרמב"ם בה' נחלות שם שדבריו תמוהין עי' תשובת מהרשד"ם חחו"מ סי' ש"א מ"ש בזה ע"ש שדבריו מוכרחין:
גמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. קשיא לי למ"ש הש"ך בחו"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו בשם הריטב"א דאף דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלואה מהשתא. אלא דהוי כלא הגיע זמן הפרעון ע"ש שהאריך בזה. א"כ מאי משני הכא דשכירות משתלמת לבסוף. דמה בכך דאינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו מהשתא והוי כהלואה שלא הגיע זמן הפרעון ובהלואה כה"ג חשבינן לי' לעשיר וכמ"ש לעיל והיא קושיא חזקה. אך לדברי תשובת המבי"ט נופל זה הקושיא ופשוט]:
ונראה דמזה ראי' גדולה למ"ש הקצוה"ח שם החילוק בין למ"ד שישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ובין למ"ד דאינו לשכירות אלא לבסוף הוא דלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף מעולם ליכא מלוה. עד שיחזיר הכלי לבסוף. ולאחר חזרת הכלי אז הוי לי' התחלת המלוה. ולמ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף אמרינן דכי מחזיר לו הכלי נעשה למפרע מלוה אבל קודם שמחזיר לו הכלי לא הוי לי' עלי' שם מלוה כלל ע"ש שהאריך בזה בדברים נכונים וישרים למוצאי דעת ולמ"ש דבריו מוכרחין משמעתין דלדבריו לק"מ כאשר דעת לנבון נקל ודו"ק. ובקונטרס הספיקות להרב אחיו של בעל קצה"ח ראיתי כתב בכלל ז' דפלוגתא דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף או אינו אלא לבסוף לא שייכי אלא בשכירות פועל כהאי דקידושין בשכר שאעשה עמך. אבל כירות קרקעות או מטלטלין מיד שיגמר השכירות וקנאה לדבר ההוא. נתחייב בכל השכירות. דשכירות ליומא ממכר הוא ומה לי שקנאו לחלוטין או קנאו לשנה ע"ש וזה דלא כמ"ש הקצה"ח אחיו אחר זה ראיתי באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק מ"ו שהקצה"ח הרגיש בזה ודחה דברי אחיו ע"ש:
גמ' ותיפוק לי' משום ספינה. יש לי מקום עיון בזה. למה דקיימ"ל בב"מ דף נ"ו ע"ב. דשכירות ליומא ממכר הוא. א"כ לפ"ז כיון דהכא מיירי שהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים א"כ גם הספינה גופא אינו שלו כ"ז השכירות. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו. והנה התוס' שם בב"מ ובע"ז דף ט"ו העלו דרק לענין אונאה אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא אבל לא בשאר דוכתי ועי' ש"ך חו"מ סי' שי"ג ס"ק א' ובמג"א סי' רמ"ו סק"ח ע"ש א"כ א"ש ולק"מ. וכן למה שכתב הנ"י שם בב"מ דלכל מידי דתשמיש הוא קנוי להשוכר אבל הגוף אינו קנוי לו להשוכר ע"ש א"ש ג"כ כמובן. [ועי' ב"ש סי' כ"ח ס"ק ט']:
אמנם המחנה אפרים בה' שכירות סי' ה' העלה דלא כדעת התוס' דה"ה בשאר דוכתי קיימ"ל דשכירות ליומא ממכר הוא. וגם הגוף קנוי להשוכר לפירות כ"ז השכירות ע"ש. וע"ש בה' פועלים סי' א'. שהעלה שכן הוא דעת הרמב"ם ומהר"ם בתשובה והרא"ש. ועי' בה' שכירות סי' ו' וסי' כ"א ועי' שו"ת שמן רקח ח"ב חחו"מ סי' ע"ז ועי' מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ט' ע"ש היטיב ועי' קצה"ח סי' שי"ג ס"ק א' ע"ש היטיב. ולפ"ז לכאורה הקושיא חזקה כיון דהגוף קנוי להשוכר כ"ז השכירות א"כ מה לי מכר לחלוטין או מכר לשנה אין להקדש אלא מקומו ושעתו והרי כ"ז השכירות ספינתו מכורה. והדבר צריך תלמוד:
והנה לכאורה נראה דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל בגיטין מ"ח ע"א. דלר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ לפ"ז גם שכירות ליומא הו כקנין הגוף לכל מילי. והא דמסקינן בע"ז דשכירות לא קניא הסוגיא שם אזלי למה דקיימ"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקה"ג דמי. ודברי התוס' שם בב"מ אליבא דאביי סובב הולך ע"ש. ולשיטתו שפיר כתבו דרק לענין אונאה שכירות ליומא ממכר מיתורא דקרא אבל לא בשאר דוכתי דאביי לשיטתו דס"ל בגיטין שם דקנין פירות לאו כקה"ג דמי. אבל למ"ד דקנין פירות כקה"ג לא איצטרך לדידי' ריבוי דקרא לענין אונאה דבלא קרא נמי הוי שכירות כמכר לכל מילי מטעם דכקנין הגוף דמי:
ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם בפ"ו מה' שכירות דס"ל דחצר קונה למשכיר מהאי עובדא דר"ג וזקנים בב"מ דף י"א דאמרינן שם ומקומו מושכר לו שהוא מטעם חצר. עי' קצה"ח סי' שי"ג ע"ש ולמ"ש א"ש דר"ג לשיטתו דס"ל אין ברירה כדמוכח בפסחים דף פ"ח ע"ב ע"ש היטיב ועי' שעה"מ פ"ה מה' עירובין] וא"כ ע"כ דס"ל דקנין פירות כקה"ג כמבואר בגיטין מ"ח ע"ש א"כ לשיטתו שפיר מהני שכירות לענין קנין. אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל דקנין פירות לאו כקה"ג לדידי' שכירות ליומא לא הוי כמכר רק לענין אונאה מיתורא דקרא וזה דלא כמ"ש המח"א הנ"ל בדעת הרמב"ם ומצאתי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' פ"ג שכתב וצ"ע אם שייך הא דשכירות ליומא ממכר בפלוגתא דקנין פירות כקה"ג ובכל זה צריך דקדוק וישוב. ועכשיו אין פנאי עכ"ל. ובתשובת מב"ט ח"ר סי' שמ"א כתב וז"ל דאין לו לשוכר בה אלא הדירה שהן הפירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כר"ל דהלכתא כוותי' בהא לגבי ר"י ע"ש היטב משמע דפשיטא לי' דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל]. ואם כנים אנחנו בדברינו אלה יסתער לנו קושיא עצומה בשמעתין גם לשיטת התוס' דלמה לי' לדחוקי ולאוקמי מתני' כר"א. הא סתם מתני' הוא ר"מ. ור"מ אית לי' דקנין פירות כקה"ג דמי כמבואר בגיטין שם וא"כ לדידי' שכירות ליומא ממכר לכל מילי. ולפ"ז גם גוף הספינה אינו שלו כ"ז השכירות. ועי' ב"ק דף צ' דס"ל לר"מ דשני אינו בדין יום או יומים דסובר קנין פירות כקה"ג ופרש"י כקה"ג ולאו דשני הוא ע"ש ועי' היטיב בש"מ שם. הרי מבואר דלמ"ד כקה"ג חשבינן לי' כלאו דידי' וא"כ גם הכא הספינה לאו דידי' הוא כ"ז השכירות ואין להקדש אלא מקומו ושעתו. ואין לומר דמ"מ הרי יכול למכור או להשכיר הספינה לאחר גם בתוך משך זמן השכירות לכשיגיע הזמן כמבואר בחו"מ סי' שי"ב וע"ש ש"ך סק"ג א"כ הוי עשיר. הא ליתא דא"כ גם השכירות אף דאינו משתלמת אלא לבסוף מ"מ הרי יכול למכור לאחר דמי השכירות בזול ועשיר הוא. וביותר דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ אם מכר שדה בזמן שהיובל נוהג נחשוב לו כעשיר מטעם שיכול למכור לכשיוחזר לו השדה ביובל וזה לא ניתן להאמר:
איברא כד דייקינן היטב לא תליא כלל האי דשכירות אי הוי כמכירה בהך פלוגתא דקנין פירות ולא קרבו זה אל זה. דאל"כ עדיפא הי' לו לר"י למימר דגם שוכר שדה מביא וקורא ובכל דוכתי לא נזכר פלוגתתן רק במוכר שדה לפירות. משמע דדוקא בזה ס"ל לר"י דמביא וקורא ולא בשוכר. גם לר"ל דקיימ"ל כוותי' לא מצינו לדידי' דשוכר שדה שיהי' צריך לפחות להביא בכורים ורק בקונה שדה לפירות ס"ל דמביא ואינו קורא ולא בשוכר. מזה נראה דיש חילוק בין מוכר שדה לפירות ובין שכירות שדה. וההפרש מבואר ברמב"ם פכ"ג מה' מכירה ה"ו שכתב ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותי' שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס. אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם וע"ש במ"מ ושם ה"ח. ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותי' ובין השוכר שדה מחבירו שהקונה שדה לפירותי' יש לו לנוטעה או לזרעה כ"ז שירצה או להובירה. והשוכר אינו כן. ואין השוכר רשאי להשכיר. אבל הקונה מקנה לאחרים עכ"ל. מבואר דקונה שדה בזמן שיובל נוהג הוי ממש כמו בעל הקרקע עצמו. שיש לו רשות גם לשנות צורת הקרקע ולנוטעה ולזרעה או להובירה כמו שהיתה שלו ממש. (ועי' קצוה"ח סי' רע"ח סק"ו ובנתיבות שם] ובזה דוקא ס"ל לר"י דהוי כקה"ג והוי כממכר גמור. משא"כ בשוכר שדה דאין לו לשנות כלל אפי' בענין זריעה ונטיעה ממה שהי' עושה משכיר לא הוי כלל כקה"ג. ולפ"ז גם לר"י לא אמרינן דשכירות ליומא ממכר רק לענין אונאה מריבוי דקרא אבל לא בשאר דוכתי וכמ"ש התוס' ועי' ר"ש פ"א דבכורים משנה י' ע"ש היטב. ולפ"ז א"ש אולם לפי שיטת להקת הראשונים שכתב המח"א דס"ל דגם בשכירות אמרינן דקנוי להשוכר קנין הגוף כ"ז השכירות הקושיא במקומה עומדת. ועי' היטיב ב"ב דף קכ"ג ע"ב בתוס' ד"ה היתה מוחכרת ובמהר"ם לובלין שם ודו"ק. ועי' מקום שמואל סי' א' שהאריך מאוד והעלה דמדאורייתא שכירות קניא והוי כמכר והא דמסקינן בע"ז דשכירות לא קניא היינו מדרבנן והעמיס זאת בכוונת התוס' בב"מ ובע"ז ע"ש. ודוחק לומר דהא דפרכינן הכא ותיפוק לי' משום ספינה היינו דמדרבנן הוי לי' עשיר דלחומרא שכירות לא קניא כמובן וצ"ע בכ"ז. ובעיקר דברי המח"א דשכירות הוי כמכר לענין דקונה לגוף הדבר ששכר לזמן השכירות צריך ביאור כיון דקיימ"ל כר"ל דאפי' בשדה מקנה קנין פירות לא הוי כקה"ג כ"ש בשכירות ויש ליישב ואין להאריך עוד:
אחר זה מצאתי בש"מ בכתובות דף נ"ט ע"ב שכתב שם ושמעינן מינה להאי פירושא. דשכירות ושאלה. וה"ה למשכנתא באתרא דלא מסלקי גופא קני לי' למילתי' ויכול הוא למכור זכותו. וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה. דהא קרינן בי' ביתו שלו לענין הקדש כו' וכדתנן בהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה דהשואל ישלם להשוכר. אלמא משאיל הוא זכותו. ואפי' ר' יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופו דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא. וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שיובל נוהג דאפי' למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג דמי. מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו. ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כדפרי' ודומיא להא דאמרינן בפ' איזהו נשך האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בע"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים כו' דשמא מוחזקת היא למלוה. וה"ה נמי דבכורו של לוה נוטל פי שנים בגופא כמו שכתבתי בה' בכורות. והא דמסקינן בע"ז דשכירות לא קניא לומר דאע"פ שהיא שכורה ביתו דמשכיר הוא וקרינן בי' לא תביא תועבה אל ביתך. ומיהו שוכר נמי כיון דקני לי' גוף לפירותיו יש לו בקרקע. זהו דרך הישר שבררתי לי בשמועות הללו עכ"ל והן המה דברי הרשב"א הנדפס בקונטרס אחרון לכתובות בחידושיו ע"ש היטב. מבואר להמסתכל היטיב בדקדוק לשונו הזהב. דאע"ג דהגוף נוי להשוכר כ"ז השכירות. מ"מ מוחזקת היא גם להמשכיר וביתו קרינן בי' ובכורו של משכיר נוטל פי שנים. ולפ"ז אזדא לה קושיתינו בשמעתין כאשר דעת לנבון נקל דערכין עם בכור דין אחד יש להם עי' לח"מ ריש פ"ג מה' נחלות ועדיין צ"ע. [ועי' שער משפט סי' ק"ז ס"ק ב' ע"ש היטיב ודו"ק] אמנם כן לכאורה מה שהביא הרשב"א סמך משדה מקנה לשכירות ושאלה. הוא תמוה דשאני שדה מקנה שיש לו רשות גם לשנות צורת הקרקע והוי כדידי' ממש. וכמ"ש הרמב"ם שהבאתי לעיל משא"כ בשכירות ושאלה. ונראה לענ"ד דהרשב"א לשיטתו אזיל בזה בחידושיו לגיטין סוף פ' השולח דכתב שם דהלוקח שדה בזמן שיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה והביא ראי' מירושלמי ע"ש. מבואר מזה דגם בשדה מקנה אינו יכול לשנות צורת הקרקע ודלא כהרמב"ם ועי' מל"מ פי"א מה' שמיטה שתמה על הרמב"ם מהאי ירושלמי ולא זכר דברי הרשב"א הנ"ל וזה נכון אמנם עדיין צ"ע דשאני שדה מקנה שיש לו רשות לנוטעה ולזרעה ולהובירה משא"כ בשכירות ושאלה ויש ליישב. וידעתי גם ידעתי שיש להעמיק בהאי פרטא טובא ואנכי לא נגעתי אף בקצהו ובמקום אחר אנופף ידי כאשר יגמור ד' בעדי. כעת ראיתי בשו"ת ושב הכהן סי' מ"ז שהאריך ג"כ בענין זה דשכירות ליומא ממכר הוא יעו"ש:
תוס' ד"ה עד שלא נעשה חתנו כו' עי' תומים סי' ל"ג ס"ק ז' ע"ש: תוס' ד"ה ואלא ושמא יש דרשא בשום מקום. עי' תוי"ט שתמה שנעלם מהם סוגיא דלקמן כ"ד ע"א. נפלאתי שלא הביא התוי"ט שכן כתבו להדיא התוס' בעצמם בב"מ קי"ד ע"א תוס' ד"ה במכותו ע"ש. והער"ע נלחץ ליישב קושי' התוס' יו"ט על התוס' ונעלם ממנו דברי התוס' בב"מ. וראה זה מצאתי בילקוט פ' בחוקותי רמז תרע"ה. ששם הגירסא ויסדרו לבע"ח ק"ו מערכין. ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין. בע"ח שמחזירין לא כ"ש. אמר קרא אם מך הוא מערכך הוא ולא בע"ח ואידך אמר לך הוא ולא לאשתו ובניו. ואידך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו ע"ש. והרואה יראה דהני תרי ואידך חדא לר"י וחדא לרבנן וכמ"ש התוס' שם בב"מ ע"ש ודו"ק. ועי' במשנת דר"ע שם בב"מ ע"ש:
וראיתי בספר רביד הזהב פ' בחוקותי שכתב דהא דממעטינן מהוא אשתו ובניו קאי למ"ד מזונות האשה דאורייתא והביא שם לשון הבעה"ת דלא לאשתו ובניו דלאו דאורייתא. ולאו מתיבת הוא דריש אלא ממילא ממעט דהוא מיבעי' לי' לדרשא אחריתא ע"ש היטב. אמנם דברי התוס' שכתבו דממעטינן לאשתו ובניו מהוא א"ש גם לפי דברי בעה"ת. דדבריהם סובבים הולכים אליבא דרבנן דר"י וסתם רבנן דר"י הוא ר"מ כמ"ש הרשב"ם ב"ב דף קכ"ז פ"ב ולר"מ ע"כ ס"ל לכל הפחות דכסות דאורייתא כמו שהוכיח במישור בדרוש וחדוש להגרע"א מערכה ט"ו א' ט' ע"ש היטב וא"כ לשיטתו שפיר איצטרך הוא למעט אשתו מכסות ונכון הוא ועי' לח"מ פ"א מה' מלוה ה"ח דלדבריו א"ש בפשיטות ע"ש:
גמ' ת"ל כערכך כן יקום. צ"ל כערכך יקום והיינו קרא דכתיב בשדה אחוזה וכן ציין רש"י ועי' תוי"ט מ"ש בזה:
תוס' ד"ה יכול כו' וא"ת היאך אפשר לומר כן והכתיב שבעת ימים כו' ע"ש במכילתא פ' בא פ"ח שבעה ימים עם יו"ט ראשון. אתה אומר כן או אינו אלא חוץ יו"ט הראשון. [פי' ובין הכל שמנה שהרי יו"ט הראשון נאמר אח"ז בפ"ע] ת"ל עד יום האחד ועשרים [פי' ולא יותר] אי עד יום האחד ועשרים. אוציא יום אחד ועשרים [פי' דעד ולא עד בכלל] ת"ל שבעת ימים מצות תאכלו [כן הוא גירסת הגר"א ועי' ברורי המדות] ע"ש. והנה קושית התוס' הכא אסוגיין דקאמר ולא ראשון בכלל. דע"כ הכוונה בזה דילמא סגי בששה ימים דומיא דקאמר ולא שביעי בכלל. וכן מוכח מקרא דמייתי בתר הכי מראשו ועד רגליו. וע"ז שפיר הקשו דאיך אפשר לומר כן דראשון ושביעי לא הוי בכלל. וא"כ סגי בחמשה ימים הכתיב שבעת ימים ואין קושיתם ענין כלל להא דאמרינן במכילתא וזה פשוט. ובהגהת הרב ר"ב רנשבורג לא דק בזה ע"ש. אולם הא קשה לי דמאי פריך במכילתא אי עד יום אחד ועשרים אוציא יום אחד ועשרים היינו דנימא עד ולא עד בכלל. הא בקרא דאחד ועשרים כתיב בסופו בערב ואיך נאמר בזה עד ולא עד בכלל עי' רש"י ריש ע"ב וצ"ע: