הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן קיא · ה
(סעיף ט"ו אבל אם אין שטר כתובה הנה לעיל סי' צ"ג סעיף י"ח גבי מזונות אשה כתב המחבר פלוגתא בזה. ובסי' קי"ב גבי מזונות הבנות לא כתב כלום ונראה לכאורה דבמזונות הכנות ס"ל כהראב"ד דאפילו מחלה כתובה אינו נמחל מזונות הבנות וכמו שיבואר שם ומה דלא כתב כאן פלוגתא י"ל כמ"ש הב"ש דדוקא התם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי אף דמה שהביא ראיה מכתובה דאינה נגבית בלא כתובה אין ראי' כ"כ דבכתובה נכסי בחזקת יתמי קיימי כמ"ש לעיל סי' ק"ג משא"כ לענין כב"ד דקי"ל ירתון תנן ויוקרא וזולא ברשותי' קיימי אין לאחד מהן חזקה על חבירו מ"מ לא דמי למזונות האשה דבחזקתה טפי. אך היותר נראה לענ"ד דבאמת טענת מחילה הוא טענה גרועה ואינו נאמן עלי' אלא במיגו כמו שהארכנו בזה בסי' צ"ו ע"ש ואפילו היכא דנאבד השטר ואיתרע לא חיישינן לזה וראי' לזה מהא דאי' בב"מ דף י"ז במצא שטר וכתוב בו זמנו בו ביום וכו' דפריעה בת יומא לא שכיחא ולא אמרי' כיון דאיתרע ניחוש למחילה דאין לחלק בין אותו היום או אח"כ במחילה אלא ודאי דלא חיישינן לזה כלל כמ"ש בסי' צ"ו דחזקה דא"א מפסיד אח שלו כדאיתא בח"מ בסי' קע"ו סעיף י"א. א"כ לענין מזונות הבנות דודאי אף אם פרע כתובתה לא אבדה הבת מזונותיה כמו שיבואר לקחן וכ"ש במכרה או משכנה ואין חשש אלא למחילה ליכא למיחש למחילה אבל במזונות האשה חיישינן שמא מחלה והי' נאמן במיגו דפרעתי או מכרה או משכנה ובכב"ד איכא מיגו דפרעתי ונראה דס"ל דאף החולקים במזונות האשה היינו משום דאכתי תנאי ב"ד הוא דהא המזונות הם בשביל עיקר הכתובה והוא תנאי ב"ד אבל כב"ד דהוא מחמת הנדוניא שהכניסה דהוא אינו בכלל תנאי ב"ד כדקי"ל בכמה דוכתי' שפיר חיישינן לפרעון וה"ל כנאבד השטר ואף דלאחר מיתתו ה"ל תנאי ב"ד שהקנו כב"ד מ"מ בחיי אשתו הי' יכול לטעון כבר פרעתי איך נאמר דלאחר מיתה לא יכול לטעון ולפ"ז נ"ל דבעיקר הכתובה לא חיישינן למחילה ושייך בהו כב"ד כגון שבני השני' אמם קיימת או דנ"מ אם נשא אחת כשהיא בתולה ושני' אלמנה לענין מאתים ומנה ותו נראה דלענין כב"ד בשיעור עיקר הכתובה י"ל דאף להרמב"ם לא מפסדה ולא חיישינן למחילה כלל דהא לפמ"ש הרא"ש בהא דמוחלת כתובתה א"ל כב"ד היינו שדרה עמו באיסור דהא קי"ל כל הפוחת וכו' וא"כ מה"ת ניחוש להו שדרו באיסור והא דחיישינן גבי מזונות האשה שמא מחלה היינו שמא מחלה סמוך למיתתו או אחר מיתתו דהא גם כשאבדה הכתובה אסור לדור עמה וע"כ צ"ל שנאבדה אחר מיתתו או סמוך לו ה"נ י"ל באותו שעה שמחלה משא"כ לענין כב"ד שמתה בחייו לא שייך זה ולא חיישינן סמוך למיתתה מחלה לו הכתובה דלמה תמחול לו כיון דבלא זה יורשה ולהא לא חיישינן שהיה המחילה בשביל כב"ד כמו שיבואר לקחן סי' קי"ב ע"ש והכא מיירי לענין תוספת ונדוניא וזה אינו תנאי ב"ד ושייך בהו טענת פרעתי לכ"ע ושפיר חיישינן למחילה במיגו דפרעתי וזה פשוט דכשפרע לה הכתובה א"צ לפרוע פעם שני' ליורשים ולא דמי למכרה או משכנה דעדיין עיקר החוב קיים וכן מבואר בדברי הב"ש ס"ק ז'. אך קשה לי דלמה באמת לא הזכיר הרמב"ם טעמא דפירעון ואפשר ליישב דכיון דכל חשש פירעון ומחמת זה ניחוש שהחזירה לו הכתובה הוא מילתא דלא שכיחא דכ"ז שהוא תחתיו לא שכיח כלל שנפרע דהוא ספק שמא תמות בחייו וע"כ הוא מוכרת לו בטובת הנאה ואפ"ה טענינן מחילה במיגו דפרעון כמ"ש התוס' בב"ב דף ע' דאף דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח מ"מ החזרתי במיגו דנאנסו טענינן ולא דמי למצא שטר שזמנו בו ביום שכתבנו לעיל דכי היכי דלא חיישינן לפרעון משום דפרעון ביומו לא שכיחא ה"נ לא טענינן מחילה היינו משו' דפריעה בת יומא לא שכיחא כלל לא אמרינן ביה מיגו כמ"ש בר"פ המפקיד גבי מתה מחמת מלאכה וכמ"ש הש"ך בסו' פ"ב דמיגו דלא שכיחא כלל לא אמרינן אלא דאכתי צ"ע דהא הרמב"ם ס"ל דטענינן ליתמי נאנסו ויש לחלק וצ"ע ועיין לקמן סי' קי"ב מ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל: