הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן קו · ו
(שם בהג"ה מי שצוה וכו') הקשה הח"מ דתימא נחת רוח עשיתי לבעלי וצ"ל כוונתו דאע"ג דר"י קאמר דקיבלה לבד מהני דילמא ל"ל הך סברת נ"ר עשיתי לבעלי ולא קי"ל כוותי' בהא כסתם מתני' לקח מן האיש וכו' מיהו בס"פ נערה משמע דס"ל לד' יוחנן דקיבלה מהני כר' יוסי ולא אמרי' דתימא נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש ברש"י ז"ל ומ"ש שם והב"ש כתב דהטעם הוא דבכתובה לא אמרי' נ"ר עשיתי לבעלי כדאי' לעיל בסי' הקודם. ולפ"ז אפילו בבריא הדין כן דמהני מחילתה דהא פסק האיבעיא לקולא לענין מעלת מחלק וה"ה לענין קיבלה מיירי נמי בבריא וכתב עוד דבהא פליגי ר' יוסי ות"ק וקי"ל בהא נמי כר' יוסי ולכאורה דבריו אינם מובנים דלא דמי כלל להתם דודאי כשמוחלת הכתובה לא שייך לומר נ"ר כמו שנתבאר לעיל סי' ק"ה משום דכל הנשים יש להן כתובה. אבל כשמוחלת רק השיעבוד מהנכסים שיש לו באותו שעה ועדיין כתובתה קיימת על הנכסי' שיבואו לידו אח"כ שפיר שייך נ"ר דהא בהא דפליגי בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה לא חילקו אפילו אם מכר כל הנכסים שיש לו באות' שעה אפ"ה כיון דעיקר החוב קיימת שפיר שייך ביה לומר נ"ר א"כ הא הכא לא מחלה רק השיעבוד דגובה מנכסים אחרים אם באו לו אח"כ ונראה כוונת הב"ש דכיון דבשכ"מ לא שכיח שיקנה או יירש נכסים אח"כ קודם מותו ה"ל כמוחלת לגמרי דהא בנכסים שנפלו אחר מיתתו ה"ל ראוי דאינו משועבד לכתובה. ולפ"ז י"ל דס"ל להח"מ דהכא נמי לא שייך סבר' הרמב"ם שכתבנו לעיל בסי' ק"ה משום דכל הנשים יש להן כתובה דהיינו כשמוחלת הכתובה עצמה לגמרי. משא"כ כשמוחלת השיעבוד ואין לה ממה לגבות וכ"ש לפמ"ש לעיל שם דהטעם הוא משום דאומר' לו כל הנשים וכו' היינו משום דאסור לדור בלא כתובה דפשיטא דלא שייך זה במחילת השיעבוד. וכ"ש דא"א לפרש כן לרבי יוסי דלית לי' הא דאסור לדור כדאיתא בפר' אע"פ דף נ"ו ע"ב לכך הוצרך לתרץ דבשכ"מ לא שייך כלל נ"ר משום דהולך למות ולפ"ז אפילו בנדוניא הדין כן אך כבר כתבנו לעיל סי' ק"ה דמשמעות הפוסקים אינו כן ואדרבא סמוך למיתה עדיף טפי דאינה יכולה לומר לבעל עיניך נתת בגירושין כמ"ש הרמב"ן והוא יכול לומר לה עיניך נחת במיתה והיינו דכתב הח"מ דהדבר צריך ראי' ר"ל בכה"ג שאינה מוחלת הכתובה אלא השיעבוד לבד אף שהוא סמוך למיתה דמדברי ר' יוסי אין ראי' די"ל דלית לי' סברת נ"ר ומ"ש הב"ש דכיון דבמקצת לא אמרה אין א"י לומר נ"ר. כוונתו למ"ש בדף צ"ה כתבה לראשון ולא חתמה לו וכו' אך דברי הח"מ באמת נכונים הם דמשמע מדברי מהרא"י להדיא שם דאם היתה אומרת הן על כל הדברים נמי מהני ועכ"פ בין לתירוץ הח"מ בין לפמ"ש בפי' תירוץ הב"ש ל דדוקא בשכ"מ אבל בבריא לא מהני קבלה ונראה דמהא פסיקא ליה להש"ס דמתני' מיירי בשכ"מ ובעי בבריא האיך אע"ג דבמשנה נקט סתמא ולכאורה נ"ל דמוכח כן משום דבבריא לא מהני קיבלה דלא עדיפא ממחלה בפי' דלא מהני כדאי' לעיל בסי' ס"ו משום דעשו חיזוק לדבריהם אם אינה כותבה בלשון התקבלתי וע"כ דמיירי בשכ"מ דסמוך למיתה לא עשו חיזוק כמ"ש הב"ש לעיל סי' ס"ו ס"ק ט' דכשרוצה לגרשה לא עשו חיזוק דלא עשו חיזוק כ"א כשרוצה לדור עמו עוד. אך ז"א דכבר כתבנו דהכא לא הוי מחילת הכתובה עצמה אלא מחילת השיעבוד ואפילו לפמ"ש בחידושינו דף נ"א דאפילו בשיעבוד עשו חיזוק לתקנת שמעון בן שטח דכל נכסי' אחראי' לכתובתה ולא מהני מחילת השיעבוד בע"פ כמשמעות הברייתא בדף נ"ה כתב לראשון ולא חתמה לו ע"ש מ"מ קשה דהא ר' יוסי דאמר הכא קיבלה מהני איהו ס"ל בדף נ"ו ע"ב דמחילה בע"פ מהני וא"כ קשה אדרבא דילמא מיירי בברי ובאמת לטעמייהו אזלי ר' יהודה דמפרש דברי ת"ק דקיבלה לא מהני ור' יוסי ובדוחק יש לומר דהסוגיא אזלא למ"ד בדף נ"ז דבסוף ביאה מודה ר' יוסי ובאמת מהאי טעמא פסק הרמב"ם דמיירי אפילו בבריא משום דמסקי' בדף נ"ז בלישנא בתרא דר' יוסי פליג אפי' בסוף ביאה וא"כ אין רמז במתני' דמיירי בשכ"מ ואדרבא משמע דבבריא מיירי והעיקר כמ"ש דמוכח דמיירי בשכ"מ מדר' יוסי דלא ניחא להש"ס לומר דר' יוסי ל"ל סברת נ"ר כלל דליכא מאן דפליג בהא וממילא מוכח דבשכ"מ לא שייך טענת נחת רוח ובהא ניחא לענ"ד נמי הא דפליגי רב ושמואל דרב אוקמי במזכה דהיינו בק"ס כמ"ש הרשב"ם ושמואל פליג עלי' דלשיטתיי' אזלי דודאי ידעו סיפא דר' יוסי אלא דהוי סברי כולה ד' יוסי היא וכיון דס"ל לר"י דקיבל' מהני ע"כ מיירי בשכ"ח ושמואל ס"ל מתנת שכ"ח בקנין לא ידענא מאי אידון ביה וע"כ בלא קנין סודר ורב לטעמיה דס"ל ארכבי' אחרי רכשי כנלע"ד: