הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן צג
א
(סעיף ב' האשה שהיה לה ספק גירושין וכו') משמע דבגירושין גמורים פסק כדעת הרי"ף דאפי' לא סילק כתובתה אין לה מזונות והרא"ש בפ"ק דמציעא פסק כדעת בני מערבא שאמרו בירושלמי דיש לה מזונות כל זמן שלא נתן לה כתובתה וכתב הב"י בשם הריב"ש דבמת ודאי לכ"ע אין לה מזונות מהיורשים וכתב הב"ש בס"ק ד' דמוכח מהא דקאמר בש"ס דמגורשת ואינה מגורשת אין לה מזונות מיתומים דמיירי על כרחך שלא נתנו לה כתובתה ואפ"ה אין לה מזונות כיון שמת ואין מזה ראי' דהא קי"ל כאנשי גליל דהברירה ביד' אפי' אם רוצים היורשים ליתן לה כתובתה א"כ י"ל דמיירי בהכי דהיתומים רוצי' ליתן לה כתובתה אלא שהיא אומרת שרוצית במזונות וכיון דהיא ספק מגורשת אין לה להוציא מספיקא ולכאורה היה נראה דמוכח מהא דאמרינן בר"פ שום היתומים דאפי' למ"ד נזקקין לנכסי יתומים היינו דוקא באלמנה משום מזוני אבל גרושה לא. א"כ מוכח להדיא דאפי' אינם נותנים לה כתובתה אין לה מזונות מיתומי'. דאל"ה קשה דאף בגרושה יהיו נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום פסידא דמזונות דאף אם נימא דאין נזקקין לשלם חוב זה דמזונות כשהם קטני' מ"מ לכשיגדלו יצטרכו לשלם דמי מזונות והוי כמו רבית אוכלת בהן. מיהו י"ל לפי מה שדחה הרא"ש ראי' של הרי"ף מברייתא זו דגרשני בעלי וכו' משום דכיון שהדין הוא שאי אפשר לשלם לה בבת אחת אין לה מזונות א"כ ה"ה ביתומים קטני' כיון שהדין הוא דאין נזקקין אין לה מזונות כלל. ואף לכשיגדלו אינם צריכים לשלם. אבל במקום שהדין הוא שישלמו כתובתה מיד והעיכוב הוא מחמת היתומים שאינם משלמים יש לה מזונות וכן משמע מדלא דחה הרא"ש ראי' של הרי"ף כפשטי' דנהי דקי"ל דנפרעי' שלא בפניו לכל בע"ח כדאי' בדף פ"ח ע"א מ"מ הא משמע מסוגיא הנ"ל דעכ"פ לא עדיפא שלא בפניו מנכסי יתומי' גדולים א"כ כיון דבנכסי יתומי' גדולים אין לה מזונות כ"ש שאין לגבות חוב זה שלא בפניו משמע דס"ל להרא"ש דאפילו מנכסי יתומים יש לה מזונות ומ"ש הרי"ף שם ואע"ג דמוקי שמואל בשמעו בו שמת האי שינויא בעלמא הוא וכו'. וכתב הר"ן לפרש דבריו משום דהמ"ל דדוקא ביתומי' אינם חייבי' לזונה משמע דס"ל כשיטת הריב"ש הנ"ל כבר כתבנו בחידושי' דף ק"ז ע"ב פי' דברי הרי"ף על נכון והארכנו בשיטת הרא"ש לקיים דברי הירושלמי עם תלמודא דידן בראיות נכונות:
ב
(סעיף ג' אא"כ התנו כן בפירוש) כתבו האחרונים דהיינו אם התנו בשעת נשואין וכו' ועיין בטור שכתב דאפי' אם התנו בשעת נשואין שלא תזון אלמנתו מנכסיו כלל מהני וכן מבואר לעיל סי' ס"ט סעיף ו' דמהני תנאי בשעת נשואין בכל הדברים ואם מחלה לאחר נשואין כתב הח"מ והב"ש דאפשר דמהני כמו בכתוב' לקחן סי' נ"ה ולכאורה י"ל דמזונות אלמנה גרוע טפי דהוי דשלב"ל כמו בירושה דלא מהני לאחר נשואין מטעם זה כדאי' בסי' שקודם זה מיהו מלשון הש"ע לעיל סי' ס"ט ולקמן סי' ק"ה משמע דגם לאחר נשואין מהני ע"ש וכן משמע לקמן סעיף ט"ז דאם אמר לה יהא קרקע פלוני במזונותי' ושתקה מחלה אלמ' דמהני מחילה אפי' בחיי הבעל ועמ"ש בס"ס ס"ט דלא שייך בזה משו' חיזוק לדבריהם:
ג
(שם בהג"ה ויכולים הב"ד לתקן) כתב הריב"ש חוץ מג"ח ראשונים וכתב הב"ש דה"ה כל היכא דאסורא להנשא מחמתו א"י לתקן לסלקה להפסיד לה מזונות ועיין בחידושינו דף ס' ע"ב דמוכרח לומר כן לשיטת ר"ש הזקן ומבואר לעיל סי' י"ג דכל היכא דלא משעבדא להניק מותרת להנשא דלא תיקנו אלא היכא דמשעבדא להניק משו' דממילא לא תגבה בשביל מזונות כיון שאסורה להנשא ולכאורה קשה עליו טובא דא"כ הא דמבעיא לי' בר"פ אלמנה ניזונית תנן או הנזונית וכו' ומשמע דמסיק דלאנשי יהודא אין מע"י שלהם וכמ"ש הב"ש לקמן רס"י צ"ה א"כ ממילא פטורה להניק דהו' בכלל מע"י וכי כל הברייתות וכמה פלוגתות דתנאי ואמוראי בר"פ אע"פ אינם אלא לאנשי גליל ורב גופי' דס"ל דהלכה כאנשי יהודא איירי שם. אלא ודאי נראה דאפי' לאנשי יהודא כל היכא דאסורה מחמתו א"י לסלק לה כתובתה וה"ל בזמן הנקה ליהודא כאלמנה ניזונות לאנשי גליל ומע"י שלהם גם נראה דבהכי א"ש הא דאמר ו' חנינא עשו אלמנה אצל בת כבת אצל אחים ויבואר בסמוך דלכאורה לא משכחת הך תקנה אלא לאנשי גליל דלאנשי יהודא כיון שהבריר' ביד היורשים לסלק בכל עת כתובתה א"כ אף כשהנכסים המותר על כתובתה הם מועטים למה לא יוכלו היורשים לומר כשיכלו נכסי' המועטי' יסלקו לה כתובתה ועיין בחידושינו דף מ"ג ע"א ולפמ"ש משכחת במקום דאסור' להנשא כגון מעוברת ומניקה דצריכים היורשים ליתן לה מזונות כל זמן שאסורה להנשא ובזה עשו כח אלמנה להוציא מן היורשים ועיין בסמוך:
ד
(סעיף ד' המניח אלמנה ובת וכו') זה דעת הרמב"ם והתוס' הקשו על זה בכתובות דף מ"ג דמה שיעור בזה דאין לדבר קצבה וכתבו המפרשים דלדעת הרמב"ם משערים כשיעור שיכולה לחיות כמ"ש בהג"ה. ולכאורה נרא' דגם לדעת התוס' ב"ל כן דאל"כ במקו' שיש אלמנה ובנות לא משכחת שיזונו הבנות בנכסים מועטים שהרי מוציאי' הכל לאלמנה אם כן הא דאמר ביבמות דף ס"ו ע"ב הכא בנכסי' מועטי' עסקינן דהבת מאכלת בתרומה עבדי צ"ב וכיון דמיירי התם דאיכא אלמנה אם כן הרי מוציאין הכל למזונות אלמנה. וממילא יאכלו הכל בשביל אלמנה דהא על כרחך מיירו שם דלא גבת' כתובת' שהרי עבדי' הם באחריות היורשי' מדקרי להו עבדי צ"ב וצ"ל גם לדידהו דהיכא דאיכא אלמנה ובת משערי' כל ימי חיי' והמותר לבת. א"כ ממילא דגם לדעת הרמב"ם א"ש ועיין מ"ש בסעיף י"ב. ויש להסתפק כיון דקי"ל לקמן סי' קי"ב דכתוב' ממעטת ונכסי' מועטים היינו ביתר מן כתובה היכא שהנכסי' מועטי' העודפי' שוים יותר משיעור הכתובה אם שייך בזה לומר גם כן שיוציאו לאלמנה מן הבנים המותר מן הכתובה די"ל כיון שהנכסי' שיוציאו לה הם יותר משיעור כתוב' יכולי' היתומי' לומר שתקבל האלמנה אלו הנכסי' על הכתובה אפי' לאנשי גליל דאפשר דבכה"ג דלא יירשו היתומים כלום לא היה תקנת אנשי גליל דהא לדעת הרי"ף שהבי' הרא"ש בר"פ אלמנ' ניזונית דף צ"ז לעול' אין לאלמנ' מזונות יותר משיעור כתובתה ואף דלא קי"ל כוותי' מכל מקו' בכה"ג שמוציאין מיד הכל לאלמנה מן היתומי' שפיר י"ל דבכה"ג יכולי' היתומי' לסלק לה כתובתה ולא משכחת נכסי' מועטין אלא כשהכתובה מרובה וניחא ליתומי' טפי שיוציאו לאלמנה המותר מן הכתובה כדי שיהי' הכתובה בידם וע' בחדושי' בדף מ"ג ע"א דמוכח מדברי התוס' דס"ל דאין חילוק דלפמ"ש לא הוי מקש' התו' מידי דמה שיעור בזה דאין לדבר קיצבה משמע דס"ל דאפי' אם הנכסי' מועטין הם יותר מן הכתובה מוציאין לאלמנ' דאל"כ הרי יש לדבר קצבה כשיעור הכתוב' וצ"ע ועיין בסמוך מיהו בעיקר קושי' התוס' צ"ע דלמה לא יוכלו היתומי' לייחד לה ארעא למזוני והיינו שתזון משכרו כדפי' הרמב"ם וש"ע לקמן סעיף ט"ז ואף דקי"ל דפירות אינם משועבדי' למזונות היינו משום דמקולי כתובה אבל אם היתומי' רוצים לייחד לה שתזון מן הפירות י"ל דרשות ביד' ועוד נראה דאף אם יוציאו לאלמנה כל הנכסי' מ"מ כיון דקי"ל דאינה מוכרת אלא אחת לי"ב חדש א"כ יש לומר דכל הפירות הגדלי' מן הקרקעות שהוציאו לה הם של יורשיו דקי"ל דאין אשה ניזוני' מפירות שגדלו לאחר מיתה דה"ל ראוי ואפשר שאין מועיל מה שמוציאי' אלא לענין שאין היתומי' יכולי' למכור א"כ שפיר יש לומר שהתקינו חז"ל כן לכל אלמנה אם תטעון כן. וצ"ע גבי נכסי' מועטי' דבנות דמשמע דהפירות הם של הבנות כדמשמע מלשון הרא"ש ר"פ מי שמת גבי יתומי' שקדמו ומכרו ע"ש שכתב שהבנות מתפרנסי' בשבח הקרקע מ"מ עכ"פ צריך לשער שם שעם הפירות לא יספיק אבל באלמנה אם יש שם נכסי' מרובי' שהפירו' מספיקים לאלמנה שתהי' ניזונת מהם למה יתנו לה הנכסי' עם הפירות א"כ עכ"פ יש לדבר קיצבה ונראה עוד דכשאלמנה דוחה את הבנים ובנות בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת התו' הכתובה ממעטת גם כן ויכולה לומר שתניח ביד היתומים נכסי' שיעור הכתוב' והמותר תקח למזונותי' דהא עשו אלמנה אצל בת כבת אבל אחים וכי היכי דממעטת אצל הבת כמ"ש לקמן סי' קי"ב ה"נ ממעטת אבל האלמנה אלא שאני מסתפק אם צריכ' שבועה אף למאי דקי"ל לקמן דלמזונות א"צ שבועה מכל מקום בכה"ג דמוציא' מן היתומים משום דכתובה ממעטת צ"ע אם צריכ' שבועה. וכן יש להסתפק דאפשר בכל מקום שמוציאין לאלמנה אפי' בנכסי' מועטים מאוד בלא מיעוט הכתובה י"ל דצריכ' שבועה כיון דמוציאין הכל מיד היתומים לא שייך תשבע בסוף ולפ"ז הי' אפשר לתרץ הא דר"פ אלמנה לכ"ג דמוקי בנכסי' מועטי' דמיירי שלא נש בע' האלמנה עדיין על כתובתה וממילא הכל בחזקת היתומי':
ה
(שם וי"א דבין שנכסי' מרובים וכו') עיין בחידושינו דף מ"ג ע"א שכתבנו דמוכח מלשון הירושלמי שכתב וכשם שדוחה וכו' דהיינו ביש שיעור לנכסי' למזונות הבנות עד שיבגרו ונשאר עוד מעט לבנים אלא שאין מספיק לזון בנים ובנות ביחד עד שיבגרו דאז מוציאים לבנות עד שיבגרו והאלמנה מוציאה מהם וחוזרת הבת ומוציאה מן הבני' המותר וחוזר' האלמנה ומוציאה מן הבת והיינו דקאמר שדוחה את הבנות ע"י הבנים וכשם שדוחה האלמנה את הבנות ע"י הבנים כך דוחה את הבנים ע"י הבנות וכו':
ו
(שם ואפי' אם תנשא הבת וכו') כתב הב"י וח"מ וב"ש בשם הסמ"ג דאין הבת נוטלת עישור נכסי' מפני מזונות אלמנה ולא ידעתי דהא דין זה הוא מפורש כלשון זה ברמב"ם ובש"ע לקמן סי' קי"ג סעיף ו' והנה הב"ש כת' שם בס"ק ט"ז דמ"מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כדי שלא תהי' ניזונית רשות בידם כמ"ש בסי' ק"ב לענין בע"ח א וקשה לי דלפ"ז לא משכחת האי דינא דמזונות אלמנה קודם לעישור נכסי' דממ"נ אם הנכסים הם יותר מכדי כתובתה יסלקו לה כתובתה ואם הם כדי כתובתה לחוד תיפוק לי' דיכול' ליקח מטע' כתובה ואין לומר דנ"מ לענין שבועה דאם תגבה מטעם כתובה צריכה לישבע ז"א חדא דלדעת הרמב"ם לקמן לעולם צריכה שבועה אף למזונות ותו דבכה"ג דדוחה הבנות מפרנסה שהוא ב"ח דאחי' לכ"ע בריכה לישבע ותו דלא שייך תשבע בסוף כמ"ש לעיל וצ"ל דמ"ש הב"ש דיכול' לסלק היינו ברצון האחי' כשה' מרוצי' לסלק לה הכתובה אבל אם היתומי' אינם רוצי' לסלק לה הכתובה וגם היא רצונה בכך אין הבת יכולה לכוף ליתומי' שיסלקו לה כתובתה וממילא האלמנה דוחה אח הבת מעישור נכסי' משום מזונותי' אבל באמת דברי הב"ש צע"ג בדין זה דלמה תוכל הבת להפסיד לאלמנה מזונותיה לסלק כתובתה בע"כ הא מזונות הוא חוב של אביהם וקי"ל כאנשי גליל ואין ראי' כלל מסימן ק"ב דהתם מיירי בבע"ח של אביהם דהוא קודם למזונות כדאיתא בח"מ סי' צ"ז אבל עישור נכסי' שהוא חוב דאחים ה"ל כמו שאר חוב שחייבי' האחים לאחרי' דא"י לדחות מזונות אלמנה וצ"ע:
ז
(שם היא תזון מהם אפי' אחר מיתת הבת) כתב הב"ש בשם מהרי"ק דכל זה מיירו בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין וכו' וכ"כ הסמ"ע והש"ך בח"מ סימן קי"ב והנה לכאורה הי' נראה דבחיי אשה הוי בנצ"ב כלוקח גמור כיון שהכניסה לו בנדוניא והוא קיבל עליו אחריות מכל מקום לאחר מיתת האשה כיון דכבר חתה אינו בא אלא מכח ירושה כחו שתיקנו חז"ל קבורתה תחת כתובתה דהיינו ירושתה כמ"ש התו' בכתובות דף נ"ג אם כן למה יהיה כח ירושת הבעל להפקיע מזונות האלמנה דהא אמרו בס"פ מי שמת דבמקום פסידא דאלמנה לא עשאוהו כלוקח וכבר חילק בזה ז"ל בהג"ה לעיל ס"ס צ"א וכמ"ש הח"מ שם לענין מטלטלי' לאחר מותה גובה בע"ח דידה אפילו מטלטלין וכמ"ש שם ועמ"ש שם דכן מחלק בח"מ סי' שפ"ח לענין אשה שמוכרת והוא מדברי המרדכי בש' תשוב' מהר"ם ז"ל ואף דשם מיירי לענין נ"מ מ"ח נראה דהכא אף בנצ"ב הדין כן ואף דמן הראיה שהביא הש"ך שם דנצ"ב הוי כלוקח מהא דאמר הש"ס בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב והתם מיירי לענין שתמכור כתובתה לגבות מהבעל לאחר מותה אם כן משמע לכאורה דאף לאחר מותה הוא כלוקח אף קודם תקנת אושא מכל מקום אין זה ראי' למזונות אלמנה דודאי האמת הוא דאף קודם שהתקינו באושא בנ"מ כבר הי' תקנה קדומה בנצ"ב שהתקינו קבורתה תחת כתובתה דהיינו שיהיה כלוקח ולא תוכל להפקיע אף בחיי' (ובזה נכון לתרץ קושיית הרמב"ם לעיל רס"י צ' דלמ"ד ירושה דאורייתא האיך תקנו קבורתה תחתי' ותו דהא יורש גם נ"מ לא תקינו כנגד זה ועמ"ש שם ונראה עיקר דהתקנה היה בכתובתה שלא תוכל למכו' בחיי' וזה שאמרו אם אחרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב דודאי מדאוריי' יכולה למכור בחיי' כתובתה כדין כל מוריש בירושתו אלא דהתקנה קודמ' כבר הי' בנצ"ב שיהי' כלוקח תחת קבורתה ואח"כ באושא הוסיפו לתקן בנ"מ) מכל מקום כיון דחזינן דלענין מזונות האלמנה גובה אפי' בחיי האשה אע"ג דבחייה יש לבעל פירות הוא תקנה קדומ' תחת פרקונה כמו בנצ"ב לאחר מותה אם כן יש לומר דלענין זה נמי מהני להיות ניזוני' מנצ"ב אחר חותה כיון דעכ"פ הא דהוי כלוקח בנצ"ב הוא מצד התקנה אך הנלפענ"ד דכל זה בקרקעות אבל במטלטלי' או במעות נדוניא דאינו נגבה מדינא דש"ס אף דלאחר תקנת הגאונים ניגבי' וניזונית מהן מ"מ יש לחלק אפי' בנ"ח לפמ"ש הרמ"א ז"ל לעיל ס"ס צ"א דבחיי' אינו גובה דלא כמ"ש הב"ש לקחן סי' קי"ג ס"ו דגובה מזונות נדוניא שהכניסה ולפמ"ש אפי' מנ"מ אינו גובה המטלטלי' בחיי' דמשועבדים לפירות מחמת תקנה קדומה אבל לאחר מותה בנכסי מלוג אינו אלא מתקנת אושא אמרי' באלמנה דה"ל כיורש אבל בנדוניא או מטלטלין שהכניסה י"ל דאפי' לאחר מותה ה"ל כלוקח דהוא מתקנת חז"ל קדומה תחת קבורתה כנ"ל וצ"ע לדינא:
ח
(סעיף ה' אפי' לא פרעוהו) כתב הב"ש היינו דפרעו אח"כ אבדה למפרע משעת תביעה אבל אם אין להם לשלם או שאינם רוצים לשלם יש לה מזונות ועיין תשו רש"ך והנה עיינתי שם בגוף החשובה וראיתי שזה הוא דעת חכם א' מהר"א מונסן אבל הרש"ך עצמו כתב שם מדבריך יראה דמאי דקאמר תובעת הוי תובעת ונפרעת דבר זה לא יעלה על לב משמע דפשיטא לי' דבתביעה בב"ד לבד אבדה מזונותי' וכן נראה כיון דעיקר הוא משום דאיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר אלמנותיך בשביל כבודו כפי' רש"י בפרק השולח א"כ משעה שתבעה בב"ד ולא חששה לכבודו אבדה מזונותיה וחזר החוב כחוב אחר ולא כחכם הנ"ל שפירש שם דהטע' הוא משום דתביעת ב"ד הוי כגבוי דמש"ה אם אין להם או שאינם רוצים לשלם לא ה"ל כגבוי וז"א דלא משמע כן מן הסוגיא דגיטין דף ל"ה דאמר לית לך מזוני מדשמואל דאע"ג דלא מגבי כתובה לארמלתא ואיך יהי' כגבוי וע"כ מטעם בזיון הבעל כדפירש"י שם וכן משמע מסוגיא דכתובות דף נ"א דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאר"י א' שמואל התובעת וכו' ובכל הני שמעתתא דלעיל דאמר אבדה מזונות היינו ע"כ מטעם בזיון הבעל וקאמר דדוקא בתובעת דהוי בזיון טפי אבדה מזונות דאי מטעם דהוי כגבוי מאי ענין זה לזה ואין סברא כלל לפרש דהש"ס אינו מדייק מדברי שמואל אלא דבהא דוקא הפסידה דאין הלשון משמע כן וכ"ש לפמ"ש התו' שם ד"ה לית הלכתא וכו' בר מתבעוהו להנשא דאל"כ קשיא דשמואל אדשמואל וכו' א"כ ע"כ צ"ל דס"ל דהטעם משום בזיון דאי משום כגבוי לק"מ וכן נראה מדברי הרא"ש עצמו הנ"ל שכתב אפי' לא פרעוהו כתובתה כדאיתא בפרק השולח משמע דאפי' בכה"ג שלא הי' להם לשלם בשעת תביעה אבדה מזונות דאם כוונתו כשהיה להם לשלם אלא שממילא נתעכב הפירעון משעת תביעה לא הי' צריך להוכיח מפרק השולח דזה עצמו דברי שמואל ודוחק לומר דה"א דשמואל לא קאמר דאבדה מזונותיה בתביעתה אלא לאנשי גליל דאבדה בתביעתה הברירה שלה ויכולין היתומים לסלק לה כתובתה דהא פשטא דסוגיא דמקשה ממכרה כתובתה על שמואל משמע להדיא דשמואל אבדה מזונות לגמרי קאמר משעת תביע' אלא ע"כ כוונתו דאפי' העיכוב מחמת שאין להם לשלם ועל זה מביא ראי' מהשולח דהתם לא רצו להגבות הכתובה כלל ואפ"ה קאמר דאבדה מזונותי' מטעם בזיון הבעל אך אם יש להם לשלם הכתובה ואין היורשי' רוצי' לשלם וצריכי' הב"ד לכפות אותם י"ל בתוך זמן הכפי' לא אבדה מזונותי' דהא לפמ"ש הרא"ש דהלכתא כירושלמי דאפי' בגרושה כשאין הבעל רוצה לשלם כתובתה חויב במזונותי' ולפמ"ש לעיל משמע מדברי הרא"ש דאפי' מנכסי יתומי' ניזונית אם אין היתומי' רוצי' לשלם נראה דכ"ש באלמנה:
ט
(וי"א שאפי' תבעה וכו') כן מפורש בירושלמי והביאו הרא"ש ותמה על הרי"ף ורמב"ם שהשמיטוהו ובס' קרבן עדה כתב דסמכו על הכלל שכתבו במקום אחר דמחילה בטעות לא הוי מחילה וכבר כתבתי דז"א דהטע' הוא משום בזיון כפירש"י בגיטין וכדמוכח מן הסוגיא הנ"ל אך העיקר נלע"ד ליישב שיטת' משום דבאמת קשיא טובא דבירושלמי עצמו בסוטה פ' הי' נוטל הלכה ד' משמע איפכא דאפי' תבעה מאונס הפסידה מזונותי' ותו קש' לי לפי מאי דאית' בירושלמי פרק אלמנ' ניזונית רב יהוד' בשם רב התובע' כתובת' בב"ד אבדה מזונותי' אמר ר' יוסי ובלבד מן השפוי וכו' והוא סותר סוגיא דידן בגיטין דף ל"ה דאמר שם דרב לא מגבי כחובה לארמלתא וכו' מזוני נמי לי' לך דאמר ר"י אמר שמואל התובעת וכו' אמרה לי' הפכוה לכורסיי' כבי תרי עבדית לי ולפי דברי הירושלמי דרב עצמו אמר התובעת וכו' לא שייך כבי תרי ונראה דטעמא דרב באמת לאו משום בזיון אלא מטעם מחילה והסוגיא הנ"ל דמשמע מטעם בזיון הוא אליבא דשמואל ואפשר דלשיטתייהו אזלי דרב ס"ל בס"פ נערה הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל וכדאי' בירושלמי ס"פ נערה אנשי גליל חסו על כבודן אנשי יהודא חסו על ממון ולא על כבודן שפיר אמר בסוגיא דגיטין כבי תרי עבדת לי דלרב דס"ל מטעם מחילה באמת לא הפסיד' מזונותי' דהוי מחילה בטעות שלא מחלה אלא אדעתא שתגבה כתובת' וממילא מתורץ דלא סתרי דברי ירושלמי דבפ' א"נ קאי שם ר' יוסי על רב דס"ל מטעם מחילה שפיר קאמר ובלבד מן השפוי דאל"ה הוי מחיל' בטעות אבל בסוגי' דסוטה שם לר"א דס"ל מטעם בזיון כשמואל באח' אפילו באונס הפסידה והיינו שלא הביאו הרי"ף ורמב"ם הירושלמי ובלבד מן השפוי דלדידן דקי"ל כשמואל אין חילוק ועוד נלע"ד קצת ראי' מסוגיא דס"פ הנושא דאמר שם לא אשגח כתב לה אדרכתא וכו' ליהדר לי פירא וכו' משמע דלא תבעה מזוני משום דהפסידה כשתבעה בב"ד ואמאי הא תבעה מדוחק דלא יהיב לה מזוני מוכח דלא כירושלמי:
י
(סעיף ו' שכ"מ וכו') בתשובת הריב"ש שם כתב הטעם משום דלשון מניח הוי לשון מתנה וכתב הח"מ והב"ש דמשמע דאם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר דדעתו הי' שתאכל בתנאי ב"ד ואין דבריה' מכוונים דלשון שתהא אשתו ניזונת הוי דבר שאין בו ממש כמו ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני פירות דקל זה כמ"ש בח"מ סי' רנ"ג ולא מהני אא"כ בלשון מניח וא"כ אין לתמוה על לשון המחבר שלא הביא לשון מניח כיון שאין זה ענין דוקא בתנאי ב"ד אלא בכל צוואות וכבר מבואר זה בסי' רנ"ג ודעתו הכא שצוה בלשון המועיל במתנת שכ"מ לאדם אחר דהיינו שאמר לשון מתנה תטול מנכסי או לשון מניח ואין זה ענין למאי שנתבאר בח"מ סי' ס' ולקמן סי' קי"ד במתחייב לזון חבירו דמועיל דהתם לא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמתחייב את גופו לכך. והא דתיקנו חז"ל בכתובה במזונות אשה ובנות אח תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי וכן בנן נוקבן די יהוון וכו' אע"ג דדירה ומזונות ה"ל דבר שאין בו ממש מ"מ תנאי ב"ד שאני כדאי' בב"ב דף קל"א גבי ירתון חנן אך בעיקר הדין שכתב הריב"ש דאפי' תובע' כתובה אינה מפסדת משום דייפה כחה ודמי לאם אמר תנו לה מאתים בכתובתה דאם רובה נטלה משום מתנה מ"מ אין מזה הכרח דלא תפסיד מזונות בתביעתה כיון דהטעם דתובעת כתובתה אבדה מזונות פירש"י בהשולח דלשון כל ימי מיגר אלמנותייך משמע דהיא אלמנה משום כבודו א"כ כיון דהוא אמר ג"כ במתנה לשון זה כל ימי מיגר אלמנותייך משמע נמי בשביל שהיא אלמנה משום כבודו והא דייפה כחה היינו אם תטול כתובתה שלא בב"ד או מכרה או משכנה דהטעם דאבדה מזונות הוא לאו משום כבודו אלא משום שאין לה כתובה,. ונ"מ ג"כ לענין מעשה ידי' שא"ב ליתן ליתומים. וגם נ"מ לענין אחים ששיעבדו דאין מוציאי' למזונות משא"כ במתנת שכ"מ שאין מועיל מה ששיעבדו כמ"ש בח"מ סי' רל"ג. א"כ מה"ת נימא בתובעת כתובתה דהי' דעתו גם על זה כיון דהוא היפוך ממשמעות לשונו. ותו דהא הריב"ש כתב שם דלא אמרי' יד בעהש"ט על התחתונה כיון דבטל השטר לגמרי לא אמרי' בי' יד בעהש"ט על התחתונה א"כ כיון שכתבנו דנ"מ לענין כמה דברים ממילא לענין תביעת כתובה בב"ד אפי' אי הוי ספיקא אם כיון לכך ידה על התחתונ' וכ"ש דהלשון משמע להיפוך כמ"ש וצ"ע:
יא
(סעיף ז' וי"א דמיד שעשתה שידוך) הנה הה"מ על הרמב"ם כתב הטעם דנתארסה הפסידה מזונותי' משום דכיון שנתארס' אשת איש נקרא' ולא אלמנה וכתב הב"י משמע דמשודכת אינה נקראת א"א וזה דבר תימא דכיון ששדכה הפקיעה כבוד בעלה וכו' ע"ש וכתב הב"ח ותימא דבא להפקיע ממון ע"פ סברא בלא ראי' דשדכה עצמה לא גרע מתבע' להנשא ע"ש והח"מ כ' דשידוכין גרע דנתקשר' בקנס וחרם שלא תחזור בה ונקרא' כלתו של פלוני וכו' והא דהרמב"ם כתב נתארסה משום דבימיהם הי' מארסין מיד שנשתדכה עכ"ל ובאמ' המעיין בב"ח לא כתב שם בכה"ג שנתקשרה בקנס וחרם ומ"מ נראה דהא דאמר שמואל תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות היינו דאפי' אם חזרו בה אח"כ אפ"ה כבר הפסיד' מזונותי' ועיין בחידושי' דף נ"ד שהכרחתי זה מפירש"י ומדברי התוס' דס"ל דאפי' למסקנא דבנתפייסה לא אבדה מזונותי' היינו משום דאמרי' יצר' אנס' וכיון דחזרה בה לא אבדה אבל באמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לה לפי כבודה ולא משום כבודו דלא מוכחא מילתא דחזרה בה באמת אבדה מזונותי' ונהי דהפוסקים חולקים על התוס' היינו מטעמא דאמרי' דאפ"ה אין להפסיד' משום דשמ' חזרה בה אבל בעשתה שידוך ועדיין היא משודכת מה"ת נימא שחזרה בה ובודאי אבדה מזונותי' לכ"ע. אך נלע"ד דהא דכתב הרמב"ם נתארסה אבדה מזונותי' דמשמע אבל שדכה לא דדוחק גדול לומר כמ"ש הב"י דהרמב"ם קרי למשודכת נתארס' דלא מצינו כן בשום מקום וגם דוחק לומר כמ"ש הח"מ משום דבימיהם הי' מארסין מיד שנשתדכה דלא משמע כן בקדושין דף י"ג וכדף מ"ה ואדרבא משמע דהי' המנהג לשדך מקמי הכי אלא שלא הי' המנהג לקדש בשעת החופה והעיקר נראה דכוונת הרמב"ם מאי דנקט נתארסה דאפי' נתאלמנה או נתגרשה משני אבדה מזונותי' מן הראשון דכבר נקרא' אלמנתו של שני ולא של ראשון כמ"ש הה"מ אבל אם רק נשתדכה אפי' קיבלו עליהם בקנס שלא לחזור ואח"כ נתרצו שניהם לבטל השידוך או שמת המשודך אינה נקרא' על שם השני ולא אבדה מזונותי' מן הראשון דכבר נקרא' אלמנתו של שני ולא של ראשון כמ"ש הה"מ אבל אם רק נשתדכה אפי' קיבלו עליהם בקנס שלא לחזור ואח"כ נתרצו שניהם לבטל השידוך או שמת המשודך אינה נקרא' על שם השני ולא אבדה מזונותי' מן הראשון ומ"ש הח"מ דנקרא' כלתו של שני אינו מוכרח אפי' בחיי המשודך וראי' לדבר דגבי בת הניזונית קי"ל דבנתארסה אבדה מזונותי' משו' דכיון דאירס' לא ניחא לארוס דתתזל כדאי' בסוגי' דף נ"ג ע"ב ולקמן סי' קי"ב אבל בשדכה לא אבדה מזונותי' משמ' דעדיין אינה נקרא' על שם השני וכ"ש לאחר שנתבטלו השידוכין דנקראת על שם הראשון:
יב
(סעיף ח' מכרה כתובתה וכו') כתב הב"ש דבחייו יש לה מזונות ומוכח כן בש"ס דף נ"ד דהקשה על הא דקאמר שמואל תבעה כתובתה הפסידה מזונו' מברייתא דמכרה כתובתה ואי ס"ד דהפסידה מזונות בחיי הבעל דילמא מיירי שם לענין הפסד בחיי הבעל ולכאורה אכתי קשה דילמא אשמעינן ברייתא דאפי' מכרה בחיי בעלה הפסיד' מן היורשים דלא נימא דווקא לאחר מיתה אם מכרה דגליא דעתה דבעיא לאנסובי ואיך מדייק מיני' דתובעת לא אלא נראה דמדייק מדקתני עשאה אפותיקי לאחר ופירש"י בשדה המיוחד לכתובתה והיינו משום דלא שייך לומר בשטר כתובה דעשתה את השטר אפותיקי כדרך מכירת שטר לכתובה וע"כ צ"ל שעשתה שדה המיוחד לכתובתה א"כ י"ל דמזה משמע לי' דלא מיירי בחיי הבעל משום דבחייו אינה יכולה למכור שדה המיוחד לכתובתה דלא עדיף מנצ"ב כמבואר לעיל סי' צ' ואפי' לדעת הפוסקי' שם דמועיל מכירתה בנצ"ב כשתתגרש או כשתתאלמן מ"מ בשדה המיוחד לכתובתה י"ל דמודו דא"י למכור א"כ אין כ"כ ראוה מזה ונראה להביא ראיה מהא דאמר בב"ק דף פ"ט אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שאם נתאלמנה או נתגרשה וכו' ואי במוכרת אבדה מזונותי' איך תמכור הא תאבד מזונותי' ודוחק לומר דמיירי באשה שמע"י מספיקין לה למזונותי' או שאמרה איני ניזונית ואיני עושה דלא משמע כן מדנקט סתמא ולכאורה הי' נר' משם ראיה להיפך דהא קשה דלא נקט דהעדים משלמין לה מזונותי' ועיין בתוס' במכות שהקשו שם בדף ג' שישלמו העדים לה מה שרצו להפסיד לה מזונותי' ותירצו שם דכיון שהיא אומרת שנתגרשה כבר הפסידה מזונותי' וזה לא שייך הכא דאם הבעל והאשה אומרי' ג"כ שנתגרשה הרי בריך לשלם לה כל כתובתה א"כ גם העדים יצטרכו לשלם לה כל כתובתה אלא ע"כ שהיא אומרת שלא נתגרשה וע"כ צריכים העדים לשלם לה מזונותי' אלא משמע דמיירי דמכירת טו"ה של כתובתה שוה טפי משיעור מזונותי' העודפים על מע"י ואם תמכור הרי תאבד מזונותי' לכך א"צ לשלם מזונות א"כ נשמע להיפך אך זה דחוק שמכירת' בטו"ה יהי' עודף על שיעור מזונות ותו דה"ל לתנא לפרש זה אלא העיקר בזה משום דהוא מילתא דפשיטא לי' דמשלמי' מזונות ולא מיירי התנא מזה דהא דהקשו התוס' במכות שם ולא תירצו דלא מיירי התנא מזה משום דהתם הקושיא להיפך דלמה ישלמו לבעל ולא ינכו במה שרבו להרויח לו מזונות וע"ז תירצו דכיון דהיא אומרת שנתגרשה פטור הבעל ממזונות כמ"ש התו' בכתובות דף פ"ט ע"ב דה"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים משא"כ הכא דמיירי ע"כ שהיא אומרת שלא גירשה ע"כ צריכים לשלם לה מזונותיה דאף אם הבעל אומר שגירשה אינו נאמן להפסיד מזונותי' במיגו דאי בעי מגרש לה כדאי' בב"ב דף קל"ג דא"כ יצטרך לשלם לה כל כתובתה י"ל דמלת' דפשיטא היא דמשלמין מזונותיה וקמ"ל דמשלמין נמי דמי טובת הנאה נמצא מוכח דלא הפסיד' מזונותי' ועוד נראה דמוכח משם דבמוכרת לא הפסיד' מזונותי' מדאמ' שם א"ר שמלאי משום דאיכא ריוח ביתא ופירש"י כדי שתהא פרנסתו בביתו בריוח ואם אבדה מזונותי' בחייו אין שייך לומר דהעדים ישלמו לה מה שהפסיד' ריוח ביתא כיון דאם הבעל רוצה אין נותן לה מזונות כלל מיהו נראה דיש לדחות דהתם מיירי רק בנצ"ב ולא בעיקר כתובה כדקאמר אם אמרו בנצ"ב והיינו דנקט בברייתא והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו ר"ל דהעדים מעידים שגירשה כבר לפני כחה שנים ועתה שהיא יושבת תחתיו ומשמשתו ע"כ שחזר ונשאה וכיון דכבר גירשה ונתן לה כל כתובתה אין לה אח"כ אלא כתובה דאורייתא ומפסדת נצ"ב וממילא דא"ש דא"צ לשלם לה דמי מזונות שלא רצו להפסידה כלום כיון שחזר ונשאה ובזה מתורץ קושי' התוס' שם דלא ניחא ליה לאוקמי במנה ומאתים ע"ש:
יג
(סעיף ט' ויש מי שאומר שאף בחייו וכו') והוא דעת הרמב"ם ואין להקשות עליו מהא דאמר בב"ק דף פ"ט כל לגבי בעלה ודאי מחלה אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואמאי תמחול מסתמא הא תפסיד מזונותי' אבל במה שהגבו הב"ד לניזק כתובתה ודאי לא הפסידה מזונות כיון דאנוסה היא ואפי' למאן דל"ל במוכרת לאחרים דנימא זוזי אנסה מ"מ באונס גמור מודים דלא הפסידה מזונות וכן יש לדקדק בב"מ דף כ' דקאמר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל משום דמהימנא במיגו דאי בעי מחלה ולדעת הרמב"ם דמכרה לא הפסידה מזונותיה איך תמחול הא תפסיד מזונותיה ודוחק לומר דמיירי בגרושה מדקאמר בטובח הנאה ועיין ברא"ש שם. מיהו כ"ו אינו דהא כתבו התוס' בב"ק שם דאם תמחול היינו שיכתוב לה אח"כ כתובה אחרת כמו שבארנו לעיל סי' ס"ו א"כ ממילא לא תפסיד מזונות גם י"ל שתמחול בפירוש אדעתא דהכי שיהיה לה מזונו':
יד
(סעיף י' מיהו אם ירצו היורשים וכו') משמע דאפי' לא קיבלה אלא על התוספת יכולים היורשים לסלק לה עיקר הכתובה ולהפסידה מזונות מדסתם ולא חילק כלל אבל באמת לפי סברת הרא"ש דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר וכו' וא"כ י"ל דבהניחה עיקר כתובה לא שייך סברא זו ולא גרעה מאש' אחר' שאין לה תוספת ואפי' לפירש"י דאם תבעה תוספ' ג"כ אין לה מזונו' התם טעמא אחרינא הוא משום בזיון הבעל מפסד' מזונות לגמרי משא"כ הכא וכן נראה מדברי רש"י שנדחק לפרש בר"פ אעפ"י ולמוכרת היינו שאם מכרה סתם הכל והוא דחוק כמ"ש בחידושי' דקשה נחזי בדמי מכירה ותו דלמ"ד דביתר מפלגא הוי ביטול מקח אפי' בשטרות כדאי' בח"מ סי' ס"ו יותר קשה דזימנין דהוי ביטול מקח ויותר ה"ל לפרש שמכרה התוספ' יכולים היורשים לסלק לה כתובתה ועיין בתשוב' רש"ך הנ"ל שכ' שם בשם מהר"א מונסן שפי' דברי רש"י גבי תובעת דכשתובע תוספ' אין לה מזונו' שיכולי' היורשים לסלק לה כתובתה אפי' לאנשי גליל ולפמ"ש ז"א דא"כ ה"ל לפרושי נמי הכא גבי מוכר' אלא ודאי דס"ל לרש"י ז"ל דלא שייך הא סברא גבי תוספ'. ותובע' שאני דס"ל לרש"י דהפסידה מזונה לגמרי משום בזיון הבעל ומ"מ נראה פשוט דאם גבתה הנדוניא לבד אין היורשים יכולים לסלק לה כתובתה דנדוני' חוב בעלמא הוא ועיין בסמוך:
ועיין בב"ש ס"ק כ' דאם פרעו היתומים מרצונם מקצ' כתובה אין יכולין להכריח' לקבל כתובת' וכן משמע מהא דאית' בסוגי' שם בהאי איתתא דתפסה כסא דכספ' בכתובתה וקא תבעה מזוני וכו' אתא לקמי' דרב' אמר ליתמי הבו לה מזוני משמע דאפי' אם ירבו היורשים לסלק כתובתה אינו מועיל דודאי כשלא רצו ליתן לה מזונה ע"כ רצו לסלק כתובתה והיינו דהתם הוי תפיסה ברשות היתומים כמ"ש התוס' דף פ"ד ד"ה והו' שתפס' מחיי' וז"ל דהאי תפיסה דכסא דכספא הי' ברשות היתומים דסבורי' היו להפסידה מזונה ע"י תפיסה זו עכ"ל מיהו נלע"ד לשיטת הרא"ש שיבואר לקמן סעיף י"ח דבאין שטר כתובה בידה אע"ג דאינה יכולה לגבות כתובתה מ"מ יש לה מזונות יש ליישב בפשטות דמיירי שלא הי' שטר כתובה בידה ולא היו היורשים מחויבי' לסלק כתובתה אלא דתפסה כסא דכספא בלא עדים בלתי רשותם והיתה נאמנת עליו כדי דמיו במיגו דלקוח כיון שע"כ הי' שם קרקעות דאין מזון האשה אלא מקרקעות אלא שרבו לפטור ממזונו' מטעם שתפסה על כתובתה. וע"ז אמר לית דחש וכו' ומתורץ בזה קושי' התוס' הנ"ל הא דמועיל תפיסה במטלטלים לרבא וכיון שלא רצו לסלק לה הכתובה שפיר חייבים במזונות ועמ"ש בחידושינו דף ק"ד ע"ב עוד יש להביא ראי' מהא דס"ל לר"מ במתני' דף כ"ד כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ובגמרא שם איבעי' להו לר"מ מהו שתשלש תיקו ואי ס"ד דגבתה מקצת הכתובה אפי' מדעת היתומים יכולים היורשים לסלקה אפי' לר"מ דל"ל מקנת כסף ככל כסף א"כ מאי איבעיא להו מספר כתובתה נלמד דא"כ בטלה תקנ' אנשי גליל את תהא יתבי בביתי ומתזנא מנכסי דלעולם יוכלו היורשים לומר כיון שעשתה קצ' טובה הרי קבלה כבר קצת כתובתה ויכולים לסלקה אע"כ כיון דמה שעשתה טובה הוא ברשות היתומים ולא שייך בי' סבר' הרא"ש אינם יכולים להכריחה ויש לדחות דלר"מ שאני כמ"ש בחידושינו ס"פ הנושא ועמ"ש לקמן לשיטת הרי"ף בסעיף י"ג דל"ל סבר' הרא"ש:
טו
(סעיף י"ב תבעה עיקר ותוספ' וכו') דעת הרמב"ן והרא"ה דלא הפסידה מזונות מ"מ כשהנדוניא בעין מודים דאינה בכלל כתובה. וכן נראה מדברי התוס' שנדחקו בהאי דתפס' כסא דכספא דמועיל תפיס' במטלטלים ולא פירשו כפשטי' דאותו כסא דכספא היא ממה שהכניסה לו נצ"ב דלא שייך ביה מטלטלים דיתמי כדאי' ר"פ אע"פ מטלטלים ואיתנייהו בעין וכו' אלא ודאי דבהא אפי' לר"ש לא שייך מקצת כסף ככל כסף כיון שהם בעין ובהכי מתרצא בפשטות מה שדקדקנו לעיל סעיף ד' הא דקאמר בר"פ אלמנה לכ"ג בעבדי צ"ב דאוכלי' בשביל הבת בנכסים מועטים אע"ג דקי"ל דהאלמנה קודמת לבת ע"ש די"ל דמיירי שכבר גבתה כתובתה ושיירה עבדי צ"ב וכיון שהם בעין אע"ג דלא גבתה אותם כבר הפסידה מזונו' אלא דדוחק לפרש כן ונראה יותר נכון כמ"ש לעיל בסי' זה סעיף ד' ועיין בב"י שכתב בשם הרשב"א דאם מחלה מקצת יכולה לומר שהמחילה היא על נדוניתא ולא הפסידה מזונה ואין ן בזה לומר יד בעהש"ט על התחתונה משום דנותן או מוחל ה"ל כמקבל מתנה ועליו להביא ראיה משמע מזה דאם קיבלה מקבת כתובתה א"י לומר שקיבלה על נדוניתא אך לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ב סעיף ח' ס"ק י"ח דלא אמרי' בשובר ידו על העליונה אלא כשהלוה טוען ברי שפרע לו דנאמן כיון שהוא מוחזק אבל כשהוא בעצמו אינו יודע אלא מספק לשון השטר א"י להפקיע עצמו מספק א"כ י"ל ה"נ אפי' מכרה או גבתה מקצת כתובתה כיון דאין טוענים ברי אין יכולים להפקיע מסתמא חוב המזונות ויכולה לומר על נדוניא קבלתי:
טז
(סעיף י"ג יש חי שכת' וכו'). הנה לבעל סברא זו והוא דעת הרי"ף אינו מוכרח מ"ש הרא"ש דגבתה מקצת כתובתה יכולים היורשים לסלקה דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה ותשייר דינר ותהי' ניזונית בשביל אותו דינר ולפמ"ש הרי"ף דאין לה מזונות אלא כשיעור כתובתה א"כ אם תמכור ותשייר דינר שוב לא תוכל למכור למזונות אלא שיעור דינר ואפשר דאפי' היכא דניזונית מפירא דארעא לא ניחא לה דתאבד חזקתה לענין מכירה ולפ"ז נלענ"ד ליישב דברי הרי"ף מה שהוכיח דין זה מברייתא דף כ"ז דמוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר. ותמה הרא"ש עליו דמה ראה לפרש כן כמפורש באריכות בחידושינו בדף צ"ז ע"א מיהו נלפענ"ד דאפי' אם יהיה הפירוש בברייתא כמ"ש הרי"ף ז"ל מ"מ אין ראי' לפסוק כן להלכתא די"ל דהא מילתא תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן לעיל דף נ"ב דרשב"ג ס"ל שם בפרקונה כשיעור כתובתה שלא יהא טפל חמור מן העיקר ה"נ י"ל לענין מזונות האלמנה ואנן קי"ל כרבנן שם והיה דהוי מצי הרי"ף ז"ל להוכיח דהיכ' דניזונת מפירא דארעא יש לה מזונות יותר משיעור כתובתה ממתני' דף ק"ד דס"ל לר"מ דכשהיא בבית בעלה כ"ה שנים אבדה כתובת' משום דעשתה טובה כשיעור כתובתה ואמאי יש לה מזונות כ"ה שנים הא מסתמא אין עשיית טובה כמו כל מזונותי' א"כ כיון דבכ"ה שנים עושה טובה כשיעור כל כתובתה כבר אכלה מקודם כשיעור כל כתובתה אלא דלא הוי מוכח רק לדברי ר"מ שם דס"ל הטעם משום שא"א שלא תעשה טובה והוי אפשר לומר דטעמא דברייתא דאינה מתפרנסת אלא כדי כתובתה הוא משום חששא שכ' הרא"ש דכל אשה תגבה כתובתה ותניח דינר כנ"ל לכך תיקנו שלא יהיה לה מזונות אלא כפי שיעור חיוב הכתובה משא"כ לר"מ י"ל דלא שייך חששא זו כיון דס"ל דמפסדה בכ"ה שנים משום טובה שעשתה ואי' בגמרא שם מהו שתשלש תיקו נמצא אי נימא דבאמת משלש' וכיון דתגבה מקצ' כתובתה יתמעט זמן מזונותי' תו ליכא חשש זה כמ"ש בחידושי' ר"פ הנושא לכך ס"ל דמתפרנסת לעולם א"כ ה"מ למדחי לדר"מ לכך מייתי מברייתא זו וס"ל לדוחק לאוקמי ברייתא זו כר' מאיר:
יז
(סעיף י"ד אלמנ' עני' וכו') בגמרא אי' ב' תירוצי' א"נ כאן בצנועה כאן בפרוצ' והרמב"ם השמיטו ופסק כתירוץ קמא. והרא"ש כ' כיון דקי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ראוי לפסוק דוקא עני' ופרוצה ונראה טעם הרמב"ם ז"ל דס"ל דודאי לא בעי' תביעה בב"ד אלא אפי' תבעה ליתומים בינה לבין עצמה נמי מהני ובזה נ"ל נכון ח"ש הב"ש דאפי' תפסה אח"כ בלא עדים לא מהני ואינה נאמנת במיגו דלהד"מ לומר שלא מחלה בלבה משום דה"ל מיגו במקום עדים דאנן סהדי דמחלה מדלא תבעה ב' או ג' שנים ונראה דנפקא לי' הא דאל"כ קשה דתאומן שלא מחלה במיגו דאי בעי היתה אומרת שתבעה בינה לבין עצמה דכיון דקי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימא היא נאמנת כמו שכתבנו בחידושינו אע"כ צ"ל כיון שהיא מודה שלא תבעה ה"ל כמיגו במקום עדים אבל אין לומר דבעי' דוקא תביעה בב"ד כמשמעות לשון רש"י בצנועה שבושה לבא לב"ד חדא כיון דהטעם הוא משום מחילה א"כ כשתבעה אפי' בינה לבין עצמה גליא דעתה דלא מחלה. ותו דיש ללמוד דבר זה מהא דקי"ל בלא תבעה כ"ה שנים אבדה כתובתה כמ"ש לקחן סי' ק"א דודאי מהני שם אפי' תביעה שלא בב"ד דאל"ה הא בתבעה כתובתה בב"ד אבדה מזונותי' ומה זה ראי' דלא תבעה בב"ד וכן משמע מדחשיב למזונות אלמנה דבר שאין לו קיצבה לענין משועבדים ואי ס"ד דבעי' תביעה בב"ד תוך כ"ה שנים א"כ ממ"נ לא יהי' לה מזונות אלא כ"ה שנים אע"כ דלא בעי' תביעה בב"ד אלא גילוי דעת שלא מחלה כמו שיבואר שם וה"נ לענין מזונות ונראה דמה שפירש"י בצנועות שבושי' לבא לב"ד היינו למאי דבעי ר' יוחנן שם בסמוך יתומים אמרו נתננו דמספקא לי' אם נכסי בחזקת יתמי קיימי וכ"ש לפמ"ש בחידושינו בשיטת רש"י ז"ל דר' יוחנן לא מבעי' לי' במזונו' לשעבר דאינם בחזקתה דאז באמת אינה נאמנת לומר שתבעה בלב"ע א"כ י"ל דחשבה אף שתתבע בלב"ע לא תועיל דיכולים להכחישה ואע"ג דיכולה לתבוע בעדים י"ל דצנועה בושה להזמין עדים לכך וגם מה תועיל הא יוכלו היתומים לומר נתננו וצריכה לילך בכל פעם לב"ד ליתן לה מזונות להבא אבל למאי דקי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי אפי' על מזונות שעברו והיא נאמנת סגי אפי' בתביעה בלב"ע לגלות דעתה שאינה מוחלת לפ"ז ס"ל להרמב"ם באמת דהא דקאמר א"נ כאן בצנועה היינו משום דהך מילתא הוא מימרא דר' יוחנן ור"י בעי בסמוך אי נכסי בחזקת אלמנה קיימי או בחזקת יתמי קיימי וקאמר כשינויא בתרא א"נ נכסי בחזקת יתמי קיימי אבל למאי דקי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וסגי בתביעה בלב"ע ואין שייך לחלק בין צנועות לפרוצות דע"כ לא אמרו בכ"ה שני' בבית בעלה דלא תבעה משום כיסופא דמזונות אבל בתביעת מזונות בלב"ע לא שייך כיסופא ולהכי לא חילקו שם בין צנועות לפרוצו' כן נלע"ד:
יח
(שם אם הי' בידם משכון וכו') כן הוא בירושלמי ומשמ' דאפי' היה בידה משכון בעדים מ"מ אין ראיה שמחלה די"ל דסמכה על המשכון שבידה. ועוד נלפענ"ד לפי דעת הפוסקים בח"מ סי' רמ"א דהיכא דיש בידו משכון לא מהני מחילה בע"פ. א"כ אפי' תאמר שמחלה הא לא מהני ויכולה לחזור בה והנה הב"ש הקשה בס"ק כ"ה כיון דהנכסים בחזקתה קיימי עדיף טפי ממשכון ולפמ"ש דאינו מועיל אפי' מחילה בפירוש במשכון קשה טפי מיהו נראה דאין הענינים שוי' דאף דהכא בחזקתה טפי. מ"מ לענין מחילה שאני דאפ"ה לא דמי למשכון דסמכה דעתה טפי כשיש בידה משכון ואפי' לפוסקים הנ"ל י"ל דדוקא כשיש משכון מטלטלים תחת ידו לא מהני מחילה אבל במשכונת קרקע כיון שאין שום דבר ח"י מודים דמהני מחילה ולפמ"ש לקמן די"ל דכ"ע ס"ל דגרע ממשכון א"ש טפי:
יט
(שם או תשבע שבועת היסת) גירסת הריטב"א ברמב"ם היא דצריכה לישבע שבועת המשנה ולענ"ד דכן עיקר דהרמב"ם לשיטתי' אזיל דס"ל דאלמנה צריכה שבועה למזונות שלא התפיסה צררי ואם בריכה לישבע מחמת שבועת היתומים כ"ש דצריכה שבועה אם טוענים היתומים ברי ואף שכבר נשבעה לא עדיף משאר מלוה בשטר דאף אם נשבע המלוה כבר כשטוען הלוה פרעתי אח"כ צריך לחזור ולישבע ונראה עוד דאע"ג דבמלוה בשטר והלוה טוען פרעתי בעי' דוקא שיטעון אשתבע לו. מ"מ הכא דמיירי במזונות שעברו הוי כמאן דתפיסא שטרא מחמת תנאי ב"ד כדאי' לעיל סי' ע' אלא מחמת שהנכסים בחזקתה וכיון דחזינן דלהרמב"ם צריכ' שבועה ולמזונות אע"ג דהנכסים בחזקתן וא"כ כ"ש כשטוענים היתומים ברי אע"ג דקי"ל דשבועת היתומים עדיפא טפי לענין מת לוה בחיי מלוה דקי"ל דא"א מוריש שבועה לבניו משא"כ בשבועת אשתבע לי דקי"ל דאפי' יורשים נשבעים מ"מ לענין משכון במלוה בשטר דקי"ל דגובי' מיתומים בלא שבועה כדאי' בח"מ סי' ק"ח סעיף י"ב ואפ"ה פסק הכא דצריכה שבועה למזונות להבא אע"ג דהוא תנאי ב"ד וכמאן דנקט שטרא דמי אלמא דגרע ממשכונ' וכ"ש הכא דהוי מזונות לשעבר דלא הוי אלא כמלוה בע"פ דלא עדיף ממשכונא דעלמא דצריכה שבועה מיהו מה שהקשה הדריש' על המחבר שכתב דא"צ כעין של תורה מ"ש ממלוה על משכון. והי' נראה לענ"ד דהמחבר לשיטתי' דס"ל במשכונת קרקע דאין המלוה נשבע אלא היסת כמ"ש בח"מ סי' ס"ב סמ"ב ובסי' קמ"ט סכ"ב וא"כ ה"נ כיון דהנכסי' בחזקתה היינו שהקרקעות עומדים בחזקתה ה"ל כמשכונת קרקע ואין צריך לישבע רק היסת אך לפ"ז לדעת הראב"ד שם דשבועת הגאונים שייך אף בקרקע ממילא גם הכא יש לומר דצריכה לישבע כעין של תורה מיהו יש לומר לדעת הפוסקים דסגי בהיסת דהכא עדיף טפי ממשכונא דה"ל היתומים כאילו באו להוציא ממנה והעיקר נראה דטעמם דכיון דקי"ל כחנן דתשבע בסוף לענין שבועת יתומים דלא כהרמב"ם ה"נ לענין שבועת טענת היתומים שהם פרעו ומשמע דס"ל דאפילו אם טוענים השבע לי. וכן מצאתי בתשוב' הרי"ד שנדפס מחדש שכ' שם בסי' מ"ז דאפי' טוען היורש ברי אין להם להשביע וסיים אלא שתשבע בסוף ותגבה כתובתה משמע אפי' טועני' השבע לי. מיהו לפ"ז יש להסתפק במקום שנשבעה על כתובתה מיד ולא גבתה אלא ניזונת דלא שייך תשבע בסוף וטוענים פרענו אם צריכה שבועה בנק"ח כדין המלוה על המשכון אך לשיטת הרמב"ם דס"ל דצריכה שבוע' למזונות על כרחך דס"ל דהכא גריע ממשכונת קרקע וכמ"ש לעיל. ועמ"ש לקמן בזה בשיטת הרמב"ם. והנה הב"ש כתב בס"ק כ"ה לענין אם היא צריכה לישבע נראה דתליא בדין האומר פרעתי קודם זמן כמ"ש בח"מ סי' ע"א עכ"ל א"כ לפי מסקנת הפוסקים שם דא"צ שבועה אלא לאחר הפרעון ה"נ כן (וממ"ש לקמן סי' צ"ו דאחר הפרעון צריכים לחזור ולתבוע אותה כדאי' בח"מ סי' שי"ז פ"ש) אך נראה דהכא שאני במזונות כיון דהזמן יום יום שייך בהו לומר אפי' תוך זמנו כי היכי דלא לטרדן כדאי' בח"מ סי' ע"ג גבי סופר כיון דכל קונטרס זמנו הוא וכמ"ש הש"ך שם בפירוש הסוגי' בריש ב"ב דכל שפא ושפא זימני' הוא ע"ש ועמ"ש בחידושינו ר"פ אלמנה ניזונית דף צ"ו ע"א ועמ"ש בסמוך סעיף י"ט:
כ
(סעיף ט"ז הרי ריבה לה מזונות וכו'). לכאורה משמע מלשון הרמב"ם והטור וש"ע דמפרשי הכי הא דקאמר הש"ס ריבה לה מזונות דהיינו אם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטל' הכל אבל רש"י ז"ל פי' שאם יתנו לה מזונות מצומצם תטול קרקע זו להעדפה וכן משמע מלשון הש"ס דהא בעובדא דקריבי' דר' יוחנן על כרחך ייחד לה ארעא כדי שיעור מזונות מצומצם וע"ז קאמר ר"ל כ"ש שריבה לה מזונות והיינו ע"כ כפירש"י שתהיה ניזונית משאר הנכסים וקרקע זו תהיה להעדפה ובדוחק יש לפרש לפי' הרמב"ם כגון שקרקע הזאת לפעמים עושה פירות מרובי' ושכרו יותר מכדי מזונות ולפעמים שכרו מועט וקאמר ר"ל דכונתו הי' להרבות לה מזונות בשעה שעושה יותר ולא למעט ועוד נראה דיש לפרש להרמב"ם ז"ל הא דקאמר ריבה לה מזונות אפי' כשהפירות של אותו קרקע שייחד לה אינם מספיקין למזונותיה ח"מ י"ל דכוונתו היה להרבות לה מזונותיה דהיינו שיהיה פירות אותה קרקע משועבדים למזונותיה דמדינא קי"ל דאין אשה נוטלת מזונות מן הראוי א"כ הפירות שיגדלו אח"כ אינם משועבדים לה למזונות ולכך ריבה לה שיהיה גם הפירות משועבדי' לה ועמ"ש לעיל סעיף ד' לדעת הרמב"ם דאפי' אם אין כל הנכסי' מספיקין למזונותיה כל ימי חיי' אפ"ה הפירות שגדלים בקרקע עד המכירה הם שייכי' ליתומים מדינא נמצא דאפי' אם הפירות מקרקע זה הם מצומצמים אפ"ה שייך ביה ריבה מזונות מבד אחר דאם לא היו הפירות משועבדים לה אלא היה מוכרת מעט מעט מן העיקר והפירות היה שייך ליתומים לכשיכלה קרנא אבדה מזונותיה משא"כ כשהפירות קרקע זו משועבדים לה תוכל לזון לעולם ועוד אני מסתפק אי דמי הך דינא להאי דלעיל סעיף ו' שכ"מ שצוה וכו' שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעה וגביית כתובתה גם מעשה ידיה אינו ליתומים א"כ י"ל דה"נ כיון דמיירי ע"כ שכתב בלשון מתנה דהא אם כתב לה למזונותיה ריבה לה למזונות ואם הפירות עודפים הם שלה א"כ י"ל דדמי נמי לדלעיל דאפי' אם גבתה כתובתה שייך לה הפירות של אותו השדה לעולם וצ"ע בזה ועיין לקמן סי' ק"ו וסימן ק"ט מ"ש שם ליישב עפ"ז:
כא
(סעיף י"ט אלמנה ניזונית אע"פ שלא נשבעה ויש חולקין) כבר כתבתי לעיל דלדעת הרמב"ם אע"ג דנכסים בחזקת אלמנה קיימי מ"מ ה"ל כשטר משכונא כמ"ש בח"מ סי' ק"ח. ולפי הגירסא ברמב"ם דכשאין שטר כתובה בידה צריכה שבועה א"ש טפי דאפי' במשכון מטלטלי' קי"ל בסי' ע"ב סי"ח דצריכה שבועה אע"ג דהתם השבועה הוא מתקנת הגאונים היינו משום דיש לו מיגו דלקוח אבל מבד שהוא מוחזק במשכון בעדים אפי' נימא דנאמן בשבועה כדס"ל להרמב"ם כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ג' ח"מ א"א להאמינו בלא שבועה ומ"מ נלענ"ד לפמ"ש בסי' ס"ב סעיף י"ח דאפילו מת לוה בחיי מלוה נפרעין ממה שתחת ידם כיון שהם מוחזקי' לא שייך ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו וכן כתב הש"ך בח"מ סי' ק"ח סי"ב גבי שטר משכונא א"כ נראה דה"ה בחשוד נהי דקי"ל בח"מ סימן צ"ב דחשוד שבא לגבות מיתומים ה"ל כמת לוה בחיי מלוה מ"מ בכה"ג שהוא מוחזק לא גרע מיתומים מן היתומים וכיון שהוא מוחזק גובה בלא שבועה וכן הכא בחשודה לא הפסידה מזונותיה ובזה מתורץ קושיית הרמב"ן על הרמב"ם מסוגיא דגיטין דף ל"ה דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ואפ"ה הגבה מזוני דאף דבשני דרב נמנעו מלהשביע' מ"מ לא גרע, מחשוד וכיון דהנכסים בחזקת לענין מזוני שפיר היתה ניזוני' ועיין לקמן סי' צ"ו מ"ש דמזה מוכח דאינה מוכרת שלא בב"ד ואינה מוחזקת בנכסים עד לאחר שבועת כתובתה משא"כ בשבועת מזונות אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל מיהו בעיקר השבועה על מזונות צ"ע דהא הוי תוך זמנו ונהי דלענין כתובה כתבו התו' והפוסקים לקמן דחיישי' שמא בשעת מיתה התפיסה בהגיע זמן אבל במזונות ודאי דהוי תוך זמנו וצ"ל דהשבועה היא שמא תפסה בעצמה ולפ"ז לפמ"ש לקמן סי' צ"ו דלענין שבועה זו כיון דאיכא שטר כתובה בידה כדאי' סעיף ו"ח לא שייך ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו יש לומר דה"נ בחשודה כיון דליכא אלא משום שלא תפסה בעצמה לא מפסדא:
כב
(סעיף ב' ודוקא שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן וכו') עיין במרדכי פ' נערה שכתב דבנתן מתנת בריא לבניו אפ"ה ניזוני' ממנו דכיון דלא שייך לאחר מותו דנטרח לדידי' ולדידה א"כ הוא כ"ש מדר' אבין כדאי' בסוגיא שם וכן כתב מהר"ם שי"ף בדף מ"ט ע"ב ועמ"ש ס"פ נערה בפי' רש"י דמשמע כדעת המרדכי הנ"ל בלישנא אחרינא. וכבר כתבנו בדף מ"ט דיש לדחות וכמשמעות הפוסקים
כג
(סעיף כ"א אבל אם הניח קרקע וכו') לדעת הש"ע דלעיל סעיף ד' צ"ל דמיירי שהניח נכסים מרובים יותר מכדי שיעור חיי' דאל"ה ה"ל נכסי' מועטים דנדחי' הבנים לגמרי אלא מיירי שיש נכסים מרובים יותר מכדי חיי' ואפ"ה מעכבת לכתחלה שלא ימכרו כלל שמא ישתדפו האחרים דזה דוחק לומר דמיירי שנתמעטו אחר מיתה מיהו לקמן סי' קי"ב סי"א כתב הח"מ בס"ק כ"ג גבי בנות דהא דאסור לבנים למכור בנכסים מרובים היינו אם לא ישאר לבנות מזונות עד שיבגרו אבל אם ישאר לבנות למה לא ימכרו לכתחלה וכו' א"כ נראה דהכא גבי אשה מיירי ג"כ בכה"ג שלא ימכרו הרבה בענין שלא ישאר כדי חיי'. מ"מ משמע מהכא דגם דעת המחבר דאף גבי נכסים מרובים אין להם רשות למכור דלא כמשמעות מלשון הרמ"א בהג"ה שם שכ' וי"א דאסור לבני' משמע דס"ל דלדע' המחבר דבנכסי' מרובים יכולים למכור:
כד
(שם והיא ניזוני' מדמי קרקע) ולקמן סי' קי"ב סי"ד סתם רמ"א כדעת הרא"ש דאם קדמו ומכרו נדחו הבנות אפילו מן המעות ועיין בח"ח סי' ק"ז כתב הש"ע שני דיעות בזה וכתב הב"ש דס"ל לרמ"א דהכא כיון דמזונות דרבנן לא ה"ל כמזיק שיעבוד גמור כמ"ש הטור לענין תקנת הגאונים במטלטלים ולענ"ד לא דמי כלל דהתם הי' התקנה לגבי יתומים עצמן י"ל שלא התקינו אלא במטלטלים גופייהו ולא בדמיהן משא"כ הכא דהתקנה הי' על חיוב האב שיחייב לזון אשתו ובנותיו לאחר מותו וממילא הנכסים משועבדי' ודמי לחיוב כחובה דקי"ל כתובה דרבנן ואפ"ה אם מכרו היתומים הנכסים לעובד כוכבי' ה"ל הך דין כמו בבע"ח שמכרו היתומים לעובד כוכבים דודאי לא יחלוק בזה הרמ"א ז"ל תדע דהא משמע מכל הפוסקים לקמן סי' ק"ה ס"ו ביורש שמחל כתובת אמו שמכרה חייב לשלם מדינא דגרמי דהוי כמזיק שעבודא אע"ג דקי"ל כתובה דרבנן וכ"כ התוס' בכתובות דף פ"ז גבי קריבתי' דק נחמן דאמר תיזל לכתובתה דאמה דחייבת לשלם מדינא דגרמי אע"ג דר"נ עצמו ס"ל בכתובות דף יו"ד דכתובה דרבנן אלא ודאי דאין חילוק בין חיוב דרבנן לדאורייתא ולא דמי לתקנת הגאונים לענין שיעבוד וכן מצינו לענין נכסים מועטים לקמן סי' קי"ב סי"ב דאע"ג דמתקנת חכמים נדחין הבנים מ"מ במטלטלים דליכא רק תקנת הגאונים אינם נדחין ונראה לי לשיטת הטור דס"ל הטעם משום חזיק שיעבודא א"כ אפי' אם נתנו במתנה צריכים לשלם משלהן כדין מזיק וזה אינו להרב האי גאון ועוד נראה דלפי דעת הפוסקים בח"מ סי' ס"ו ס"ק ג' היכא דמוחל לעצמו פטור לשלם מדינא דגרמי שיכול לומר שלא כיון להזיק אלא להנאת עצמו א"כ ה"נ פטורים שלא כיונו להזיק:
כה
(סעיף כ"ב הניח נשים רבות וכו') הראב"ד כתב הטעם בזה משום שאין חיוב מזונות מתחיל אלא לאחר מיחה וכבר השיב עליו הה"מ דאע"ג דזמן פרעון הוא לאחר חיתה מ"מ השיעבוד מתחיל משעת נשואין והה"מ כתב הטעם של הרמב"ם דכיון דלא גבי מזונות ממשעבדי ה"ל כמטלטלים דאין קדימה במטלטלים וגם זה צ"ע דלא גרע ממלוה ע"פ דקי"ל מלוה ע"פ קודמת לגבות מקרקעי למלוה ע"פ מאוחר ולדעת רב האי גאון אפי' ממלוה בשטר מאוחר כמ"ש בח"מ סי' ק"ד וא"כ למה לא תקדו' אשה ראשונה לגבות מאשה שניה והנלפענ"ד דבאמת פשטא דמתני' דר"פ הנזקין משמע דלא כהראב"ד מדתני דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים משמע ממשועבדים שמכר האב דהא בעי בסוף פרק מציאת האשה האחים ששיעבדו מאי אם כן משמע דשיעבוד המזונות משעת נשואין אי לאו משום תיקון העולם אלא דלכאורה מוכח כדברי הראב"ד ז"ל מהירושלמי שהביא הרא"ש פרק אלמנה ניזונית במתני' דמכרה כתובתה וכו' ובירושלמי מפרש יופי כח דר' יוסי אם באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי אם באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי וע"כ צ"ל דזמן הכתובה הוא קודם לזמן המלוה בשטר דהלוקח יש לו כח הכתובה משמע דמזונות אפילו הוא מלוה בשטר מאוחר אפ"ה הוא קודם ומוציא מהלוקח שמכרה למזונות א"כ מוכח דמזונות שיעבודא לאחר מיתה הוא דאי שיעבודו מחיים אפילו הוי מע"פ הא איתא בח"מ סי' ק"ד דמע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחר והוא מדברי רב האי אן ז"ל ואפי' לפי מאי שכתב בתשובת הרי"ף והסכימו להלכה הב'"ח והש"ך שם דיחלוקו. מ"מ הכא דכבר גבתה ומכרה הא קי"ל בכל מקום דיחלוקו אם תפס אין מוציאין מידו ולמה יגבה הבע"ח מאוחר ממה שגבתה ומכרה ודוחק לומר דלא ה"ל תפיסה ולדמות למ"ש הרא"ש בפ' הכותב בשם הר'"ר יונ' דכל שלא הגביהו ב"ד לא מהני תפיסה בקרקע דאין סברא לומר כן דמה שנתנו לה חז"ל רשות למכור ומכרה לא ליהוי כתפס. אלא ודאי נ"ל דשיעבודא לאחר מיתה הוא וא"כ בע"ח בשטר קודם וטורף אבל מלוה ע"פ כיון דגבתה ומכרה א"י לטרוף ממשעבדי ודוחק ליישב לדעת אלו הפוסקים דס"ל דיחלוקו דגבי חוב אשה שאני דדמי להא דאי' בכתובות דף פ"ו האי מאן דאית לי' בע"ח וכתובת אשה וכו' דבע"ח קודם דז"א דהא היכא דתפסה אין מוציאין מידה כדאי' לקמן סי' ק"ב ס"ג ותו נראה דלשיטת רב האי גאון אפי' אם חוב בשטר וחוב בע"פ זמנן כאחד וקדם בע"ח בע"פ וגבה אין מוציאין מידו דלגבי בני קורין שוין הם בע"פ ובשטר א"כ קשה הא דמבעי' בדף צ"ז במוכרת למזונות אם חוזרת וטורפת לכתובה אף שחוב המזונות הוא משעת נשואין כמו חוב הכתובה והאיך תטרוף לכתובה במה שמכרה למזונות. משמע דחוב המזונות אין מתחיל אלא משעת מיתה. מיהו נרא' דיש ליישב כל הנ"ל דלעולם חוב המזונות מתחיל משעת נשואין אלא דהתם טעמא [אחרינא] הוא כדאי' בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ד במזונות האשה בחיי בעלה בע"ח בשטר קודם וכתבו הטעם משום דמזונות אשה דרבנן (ועיין בש"ך שם שהקשה דהא פסקו הרמב"ם וטור באה"ע דמזונות אשה דאורייתא ונראה דס"ל דמדאורייתא בודאי החוב אינו מתחיל אלא כל יום ויום שהיא תחתיו אבל כיון שהתקינו לכתוב ואנא אפלח ואזון ואפרנס כבר נתחייב משעת כתיבה ע"ז קאמר דהוא תקנתא דרבנן) א"כ נראה דכ"ש דמזונות אשה לאחר מיתה מדרבנן מיהו בכ"ז לא מתרצא הכא אפילו לדברי הה"מ דכיון דשני החובות הם מחמת מזונות למה יגרע משאר מלוה ע"פ מוקדם דלכ"ע הוא קודם למלוה ע"ס מאוחר ונלענ"ד דעיקר הטעם כמ"ש הבית יוסף בח"מ סי' צ"ז גבי בע"ח ומזונות אשה בסמ"ב וסמ"ג וז"ל ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות מכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת כיון דלא הגיע זמנה וכו' ע"ש ה"נ כיון דאשה שני' באה לגבות מזונות היום אין לעכב בשביל מזונות אשה ראשונה לאחר זמן אע"ג דקדמה בחיוב מ"מ לא הגיע עדיין זמן גבי' כי אם יום יום או אחת לששה חדשים אלא דלכאורה קשה דהא כתב רמ"א בח"מ סי' ק"ד ס"א דיכול המלוה בשער שלא הגיע זמן לגבות לעכב מלשלם למלוה ע"פ מאוחר שהגיע זמן לגבות שלא יגבה מטלטלים שלא יכול אח"כ להוציא ממנו א"כ ה"נ למה לא תוכל הראשונה לעכב ודברי הב"י הנ"ל צ"ע מ"מ י"ל דוקא מלוה בשטר יכול לעכב אבל מזונות דה"ל כמלוה בע"פ א"י לעכב דלא אלים שיעבודא כולי האי אך לפ"ז הי' נ"מ דאם לא גבו שתיהן בתחלה ואח"כ תבעו בב"ד מזונות שעברו היתה ראשונה מוקדמת כיון שעבר זמן פרעון של שניהם מיהו יש לומר כיון דמזונות שעברו לא הוי מעשה ב"ד כדאיתא ר"פ אלמנה ניזונית גבי יתומים אמרו נתננו ואינה נאמנת להוציא אפילו בשבועה אלא מטעם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי א"כ זהו לגבי יתומים אבל לגבי אלמנה שני' דנכסי בחזקת שניהם קיימי אינה נאמנת לגבי חברתה לגבי מזונות שעברו דשמא נתנו לה היתומי' צררי או תפסה לעצמה צררי ולגבי מזונות להבא כבר כתבתי דלא עדיפא משני' כיון דלא הגיע זמן לגבות מ"מ הי' נ"מ לדינא במקום דלא שייך התפסת צררי היתה ראשונה מוקדמת במזונות שעברו והפוסקים סתמו בזה ובריך עיון:
כו
(סעיף כ"ג אפילו תפסה כבר וכו'). עיין בטור די"א דוקא כדי כתובתה ובאמת לכאורה לפי דעת הרי"ף לעיל סעיף י"ג דס"ל דהיכא דאינה ניזונית מפירי אלא מגוף הנכסים א"נ אלא כדי כתובתה למה נימא בתפסה יתר מכתובתה שתתפיס ותאכל יותר מן המגיע לה. ותו נראה דלפמ"ש בר"ס זה גבי נכסים מועטים די"ל דדוקא כשהנכסים שמוציאין לה הם פחותים משיעור כתובתה אבל ביתר מכתובתה יכולים לסלק לה כתובתה אפילו לאנשי גליל ה"ה הכא י"ל כן ונראה היינו דקשיא לי' לרי"ו שהביא הב"י והאחרונים על תשובת הרי"ף שכתב דמהני תפיסתה אפילו תפסה כל ממון של בעלה א"כ קשה על הרי"ף עצמו כנ"ל לכך מתרץ דהאי אין מוציאין ממנה היינו ליתן ליורשים אבל נותנים ביד נאמן שתזון מן הפירות של הממון דאז ניזונית לעולם. והמעיין ברי"ו וראה דא"א לפרש בע"א דכתב שם בתר הכי מיד כשתפסה פחות מכתובתה אין אומרי' לה להראות מה שתפסה והיינו כמ"ד בירושלמי דאין אומרי' לה חוי מה בידך ואיך כתב שנותני' ביד נאמן ע"כ דמיירי ביות' מכתובת' כנ"ל אלא שהלשון שם מגומגם. ואפשר דאפילו למאי דקי"ל דלא כרי"ף ז"ל דמוכרת לעולם אפילו יתר מכתובתה מ"מ לפמ"ש לעיל בנכסים מועטים דאפילו הכי י"ל דלא תיקנו שיתנו לה בפ"א שיעור כתובתה א"כ י"ל בתפסה יתר מכתובתה נמי לא תיקנו ויתנו ביד נאמן שתזון מהפירות ואם לא יספיקו יקחו ג"כ מהקרן והמותר ליתומים וצ"ע:
כז
(שם בהג"ה וי"א דלא הוי תפיסה וכו') ויש חולקים הנה לכאורה נראה פשוט מצד הסברא דלא מהני תפיסה מרשות הרבים כיון דקי"ל באמת כר"ע דלא מהני תפיסה לאחר מיתה אלא דבמזוני עדיף טפי כמ"ש התוס' הטעם ר"פ אלמנה ניזונית א"כ עכ"פ לא עדיף ממאי דאמר בגמרא אליבא דר' טרפון דף פ"ד ע"ב ולר"ט דמנחה היכא וכו' משמע דפשיט' להש"ס דלר"ט לא מהני תפיסה מרשו' הרבים וה"ה הכא למזונות ועיין בחידושינו שכתבנו דבזה מתורץ קושי' התוס' דהא דמוציאין לבנים חן הבנות ע"ש אך מ"ש שם בר"ן דאפילו בתפיסה דמחיים לא מהני אלא מרה"ר אינו מובן לי בשלמא תפיסה דלאחר מיתה שפיר שייך לומר דבעיא שלא יהי' ברשות היורשים בשעת מיתה שלא זכו בהן היורשים אפילו שעה אחת והוי כתפיסה מחיים אבל לענין תפיסה מחיים מה שייך לחלק בין שהוא ברשותו או לא כיון שכבר הי' ברשותו וצ"ע גם מ"ש הרמ"א בשם הריב"ש והוא שיש חולקים דמהני תפיסה אפילו מרשות היורשי' ועיינתי שם בגוף התשובה בסי' שס"ד דמיירי שם לענין תפיסה בטענת מאיס עלי לענין סבלונות ומלבושים והתם מהני אפי' מרשות הבעל או יורשיו אבל אין זה ענין לתפיסת מטלטלים לכתובה ולמזונות ואם כוונתו למ"ש בסי' שס"ה ואם נשאלה שאלה זו לענין מזונות אין תפיסתה בנכסים אלו כלום וכו' היינו בענין שהנכסים תחת יד אחרים שלא זכו בהן היורשים לעולם כמבואר שם בעובדא דידי' וכן נראה דצ"ל בעובדא דכלתי' דר' שבתי שם שתפסה דיסקיא של מעות דדוחק לומר שיהי' הדיסקיא של מעות בשעת מיתה ברה"ר או בסימטא ומשמע שהי' ברשו' אחר ותפסה אותם אף שלא מצינו דבר זה מפורש דתפיסה שלאחר מיתה יועיל מרשות אדם אחר דהא בהי' לו מלוה ופיקדון ביד אחר פליגי שם ר' טרפון ור"ע במתניתין וקי"ל כר"ע ונהי דמצינו בתפיסה שלאחר מיתה דמהני במזונות אבל ודאי דלא ניליף מיני' דבהא נמי יהא עדיף מזונות מכתובה דאם יהי' פקדון ביד אחר ינתן ליד אשה מ"מ י"ל מצד הסברא כן הוא דכל שהוא ביד אחר לא זכו בהם היורשים ומועיל בהו ממילא תפיסה כדמשמע מלשון רש"י במתני' שם בדברי ר"ע ינתנו ליורשי' ולא מהני תפיסה וכמ"ש בחידושי שם דס"ל דלאו משום שכבר זכו היורשים ביד אחר אלא דס"ל דלא מהני תפיסה לאחר מיתה וממילא במקום דמהני אף שהי' בשעת מיתה ברשות אחרים יכול לתפוס וכמו שהוכחתי שם מעובדא דיימר בר חשו דתפסו רב פפא ורב הונא מיד שלוחו אלמא דאף שהוא ביד אחר מהני תפיסה ע"ש באורך אבל שיועיל תפיסה מרשות היורשים זה לא נשמע מדברי ריב"ש (ומ"ש הב"ש בס"ק מ"ג דאפילו לדעת הפוסקים דתפיסה לא מהני מרשות היורשים מ"מ אם תפסה ש מעות מהני כמ"ש הר"ן לענין תפיסה מחיים וע"ש בר"ן דס"ל במעות מהני אפילו לאחר מיתה ובהכי הוי ניחא האי דדסקיא של מעות אפילו אם הי' ברשות היורשים אך באמת לא נהירא דהתם הטעם דבמעות כבר הוי ליה כמו תשלומין אבל לענין שכבר זכו היורשים מה לי מטלטלין ומה לי מעות גם נראה מלשון רש"י הנ"ל לענין סברת הר"ן דלא מהני תפיסה אף במעות דהתם מיירי במלוה דהיינו מסתמא מעות הלואה ואפ"ה לא מהני תפיסה) שוב מצאתי בריב"ש סי' ק"ז דמשמע לכאורה דאפילו מרשות היורשים מהני תפיסה שכתב שם וז"ל וגם היורשים עצמן יכולים לסגור המטלטלים בין מיתה לקבורה בעוד שאין לה פנאי לתפסם וכו' משמע דמהני תפיסה אך הנראה לי דדוקא בעובדא דהתם שהבעל נתן בידה כל המטלטלים והוי כמו פקדון בידה א"כ נהי דוה לא הוי תפיס' דלא עדיף מהאי אתתא דאפקידו גבה מלוגמי דשטרא וכמ"ש הריב"ש שם דבעינן שתעשה איזה מעשה שיהיה קנין לתפיסה מ"מ המטלטלים הם ברשותה לענין שלא זכו היורשים ויועיל בהם תפיסה לאחר מיתה ועוד נראה לחלק דהתם בריב"ש משמע דהמטלטלים הם במדור שהיתה דר בו עם הבעל בחייו א"כ כיון שהיא דרה בבית מחויב הבעל אף דיכולים היורשים ליתן לה מדור אחר מ"מ כל זמן שלא נתנו לה הוי הבית ברשותה כמו ברשות היורשים והוי כחצר של שניהם דדינו כסימטא כדאי' בח"מ סי' קצ"ח סעיף ט' וכ"ש אם המטלטלי' הם מעורבים עם בגדים כדמשמע שם דהמקום קנוי לה א"כ בכה"ג יכולה לתפוס לאחר מותו אבל אם המטלטלים מונחי' בחדר אחד שאינה בכלל דירתה ממילא ה"ל ברשות היורשים ולא מהני תפיסתה לפי זה נלע"ד לולי דברי רמ"א ז"ל שאין כאן מחלוקת אלא כל היכא שהי' שולטת בנכסי הבעל והפקיד בידה המטלטלים שלו אי שהוא בדירת' מהני בהו תפיסתה לאחר מיתה למזונות וה"ה אם הי' ביד אחר ובהני גוונא מיירי הך דסקיא מעות דתפסה כלתי' דר' שבתי אבל אם לא היה המטלטלי' תחת יד האשה ממילא נשאר ברשות היורשים ולא מהני בהו תפיסה אם לא שהיו מונחים בסימטא בשעת מיתה כנלע"ד:
כח
(שם אבל ע"י שליח וכו') עיין בש"ך סו' ק"ה שכתב שם דהיכא דשכרה שליח מהני דה"ל יד פועל כיד בע"ה ולענ"ד צ"ע די"ל דווקא בפועל שכיר יום כההיא דב"מ דף יו"ד שאמר עשה עמי מלאכה היום י"ל דכיון דבזה היום הוא משועבד לו ה"ל כעבד אבל בקבלן לא הוי כעבד כיון דיכול לעשות זה בזמן שירבה א"כ היכא דשכרו לתפוס לא ה"ל כיד בעה"ב כשלא קבע זמן וצ"ע:
כט
(סעיף כ"ה וכן יש לה למכור וכו'). עיין בטור שכתב אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש המכר בטל והקשה הב"י דבמזונות הוי לי' כטעתה בשלה ויהי' המקח קיים וההפסד לעצמה ותירץ הט"ז כגון שמכר' יותר משיעור ששה חדשים ע"י הטעות וכענין זה תירץ הב"ש אבל אכתי הוא דוחק לומר שצמצמו חכמים שיעור ו' חדשים שלא יהיה כ"ש יותר ותו דכי היכא דבכתובתה מאתים ומכרה שוה מנה ודינר במנה אמרי' דההפסד לעצמה ה"נ כשמכרה יותר מו' חדשים מ"מ כיון שעדיין לא גבתה כתובתה ראוי' לחשוב אותו דינר שהפסידה על כתובתה דהא רשות בידה למכור על כתובת' ודוחק לומר דמיירי שלא נשבעה ועיין לקמן סי' צ"ו ס"ה ולא משכחת האי דינא לענ"ד אלא בתובעת מזונות דלשעבר בענין שכבר הפסידה מזונותיה ע"י קבלת כתובתה דקי"ל דאפ"ה מוכרח שלא בב"ד כל זמן שלא נשאת ובזה אם טעתה המכר בטל דה"ל טעות בשל יתומי':
ל
(סעיף כ"ו אם ירצו יבטלו המקח) בתשובת מהרש"ל סי' נ' הוכיח מזה דלא אמרי' שומא הדרא גבי כתובה דאל"ה כיון שמשלמין לה מזונותיה בל"ז חוזר ולענ"ד יש לדחות דאיכא למימר דהא דאמר לא עשתה ולא כלום היינו שאם מכרו היתומים אותה קרקע לאחר מכירתם קיים וא"י להוציא מלוקח כדקי"ל האחים ששעבדו א"י להוציא למזונות אף שלא הניחו כלום למזונותיה משא"כ אם היו השומא ששמה לעצמה מועל' כמו לאחר שוב לא הי' יכולים היתומים למכור אך הא קשיא לי דמשמע מלשון אם ירצו דהברירה ביד היתומים דאם רוצים לקיים המקח א"י לחזור אבל היא יכולה לחזור דא"כ מאי מקשה הש"ס בדף צ"ח מ"ש מאתים במנה דאמרו לה את אפסדת מנה במאתים נמי תימא אנא ארוחנא ופירש התוס' ד"ה כאן שנו וכו' דאין לדחות משום דהכא לא יצא הקרקע מרשות היתומים דא"כ גבי שוה מאתים במנה תחזור להו השדה אלא ודאי דהכא והכא קנאתן כדפרי' עיין שם וקשה מאי פריך הא גבי שוה מנה במאתים א"י לומר דקנתה השדה לעצמ' במנה דהא אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום א"כ כשהוקיר ברשות היתומי' הוקיר אבל במאתים במנה שפיר יכולים היתומים לומר שכבר קנתה בשוי' במאתים וברשותה הוזיל אך לפמ"ש בחידושים בדעת רש"י דע"כ לא שייך שיטעו ב"ד הבקיאי' בשומא בפלגא זצ"ל דהשומא הי' בשווי אלא שהיא הרויח' או הפסידה מדעתה יש ליישב לדעת הרמב"ם בשמ' לעצמה בב"ד מהני א"כ אין לומר שהיתומים יתבטלו המקח דהא היא קנתה בב"ד הדיוטות:
לא
(סעיף כ"ט אלמנה שמכרה) כ' הט"ז וב"ש ואם הב"ד מכרו בשבילה הוי כאילו מכרה היא דאל"כ תקשה לך לי"ח בסעיף כ"ה דאין מכירה כלל בלא ב"ד איך תמצא כאן שמכרה עכ"ל ובאמת אין ראיה משם אלא בג' הדיוטות דהוי מכירה בעצמה אלא שנישום ע"י ג' אבל כשמכרו ב"ד מומחי' בשבילה אין ראיה: