הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן פז
א
(מי שהחזיק וכו') כ' הח"מ דאם סילק עצמו גם מירושתה יש חזקה דא"ל דסמכה דעתה על בעלה כיון דאין לבעל שום זכות למה ימחה והקשה הב"ש דא"כ ה"ל לשנויי בב"ב דף נ' דהא דאמר רב א"א צריכה למחות היינו כשסילק עצמו מפירות ומירושה ולענ"ד לק"מ דהא רב עצמו ס"ל בכתובות דף פ"ג ע"ב דהלכה כרשב"ג דלא מהני סילוק בירושה מיהו הא קשה לי על מ"ש התוס' דסמכה עצמה שהבעל ימחה משום ירושה דלמה ימחה וכי מה חזקה יש להלוקח לענין ירושה כיון דלא היה לבעל פירות א"כ ממילא לאחר מיחתה אפילו אם יטעון הלוקח שהיא מכרה לו מדשתקה הא הבעל מוציא לאחר מיתתה מתקנת אושא ואע"ג דאם כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ממילא אם מכרה ונתנה קיים וא"כ בטל תקנת אושא ח"מ לפמ"ש הטור לקמן סי' ב"ב דהיכא דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן מכרה ונתנה בטל וכמ"ש התוס' בהחובל דף פ"ג ע"ב קשה. ותו דאכתי ה"ל לשנויי דמיירי כגון דכתב לה דו"ד אין לי בפירות נכסייך כמ"ש התוספת בכתובו' דף נ' כמו שיבואר שם כס"ד ובזה לכ"ע מכרה ונתנה בטל א"כ מאי הוי ליה למחות אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א דסמכה עליו דהוי כאפטרופוס על נכסי' מיהו אכתי דברי התוס' צ"ע שכתבו שסמכה על הבעל שימחה מטעם ירושה וצ"ל דס"ל דאכתי ימחה כיון שיושב בהשדה שלא ברשות שמא יכסיף את השדה כדאשכחן בכה"ג בכתובות (דף פ) גבי בעל שמכר קרקע לפירות (ובדף צד) דחיישינן שמא תכסיף וכן נראה מדברי רשב"ם והטור שכתבו הטעם דאשת איש א"צ למחות משום שסמכה על בעלה ולא כתבו הטעם כפשטי' משום שאין הפירות שלה וכמ"ש הטור בח"מ סי' קמ"ט. ודוחק לומר דכוונת הרשב"ם והטור דאפי' בסילק עצמו מפירות אפ"ה א"צ למחות משום שסמכה על בעלה דלא משמע כן מדבריהם כלל והעיקר משום דאכתי היתה צריכה למחות דכיון שיושב בשדה בגזלנותא שמא יכסיף אלא הטעם לפי שסמכה על בעלה ולפי זה היכי דסילק עצמו מירושה יש לומר כיון דאין לבעל שום זכות בהן לא איכפת ליה אם תכסיף וממילא נכונים דברי הח"מ:
והנה נראה לבאר דברי הרמ"ה שהביא הטור בח"מ שם וז"ל אפי' אם טען זבינתי' מינך ומבעלך אינו נאמן דכיון דאית לבעל פירות לא איכפת לה לידע מאן אכיל להו וכן דינא במאן דזבין וכו' ולא כתב טעם הרשב"ם דסמכה על בעלה. ותו דהטעם שלו אינו מספיק שהי' לה למחות שמא יכסיף כנ"ל ונלענ"ד דכוונתו דודאי אם הבעל מוכר נ"מ של אשתו והלוקח מחזיק בו שלשה שנים אפ"ה כיון דקי"ל דאין לבעל חזקה בנכסי אשתו ה"נ אין חזקה ללוקח שקנה מהבעל שהרי הוא בא בטענה שהבעל מכר לו ולבעל עצמו אין חזקה דאע"ג דקי"ל שאין הבעל יכול למכור לפירות לכמה שנים והיתה יכולה למחות אפ"ה אינה מקפדת על בעלה (והא דלא משני הש"ס הכי בהא דמקש' ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו פשיטא פירא קאכיל דמיירי שמכר לאחר והחזיק בה משום דהלשון לא משמע הכי) והיינו דקאמר הרמ"ה דלא סגי בטעם של הרשב"ם דסומכת על בעלה שימחה משום פירות שלו דהוה לה לחוש שמא באמת הבעל מכר לו וכ"ש כשהלוקח טוען באמת שהבעל מכר לו. אלא דכיון שכתבנו דכשהבעל מוכר אף שיכולה למחות כשמוכר לשנים רבות מ"מ אינה מקפדת עליו א"כ מח"נ א"צ למחות דאם בעלה לא מכר ושלח ברשות מחזיק סומכת על בעלה שמסתמא ימחה משום פירות או משום ירושה ואם בעלה מכר לו וברשותו מחזיק היא אינה מקפדת על בעלה וס"ל לרמ"ה דלאו דוקא בעל אלא אפי' בשוכר לפירות שהשכיר לאחר אע"ג דאינו רשאי להשכיר אפ"ה אינו חזקה לגבי הראשון מדלא מיחה בו דיכול לומר שלא הקפיד על זה:
ויותר נלענ"ד דאפי' בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך דהפירות שלה והבעל מכר לאחר בשטר וישב בה הלוקח ג' שנים דאכתי לא הוי חזקה לבעל כדקי"ל דאפי' בג' לקוחות בשטר הוי חזקה אע"ג דהכא לא שייך שסמכה על בעלה שימחה שהרי הוא המוכר ורוצה להחזיק בה מ"מ י"ל כי היכא דאמרי' כשהבעל מחזיק בה ואוכל הפירות לא הוי חזקה אף אם סילק עצמו מפירות משום דאין אשה מקפדת על בעלה אפי' כשאוכל הפירות בחנם ה"נ אם מכר הבעל בשטר והחזיק בה הלוקח יכולה לומר שלא הקפידה על בעלה בזה כיון שהבעל עושה מרצונו וכן מוכח ע"כ מדלא משני הא דאמר רב א"א בריכה למחות בכה"ג שמכר הבעל לאחר בשטר או בשטוען הלוקח ממך ומבעלך זבינתיה כמ"ש הרמ"ה אלא דע"כ דאפילו בכה"ג לא הוי חזקה: