הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן פה
א
(סעיף א' אין שומעין לה וכו') כתב הר"ן הטעם משום דאיכא פסידא דידיה אם לא נפדית כדי שיהא לו אשה לשמשו ואין זה הטעם מספיק בכהנת שכותב ואהדרינך למדינתך ואפ"ה מוכח דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותן הפירות כדמוכח מהני הוכחות שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ו ע"ב גם מ"ש התוס' הטעם משום דידו כידה אינו מספיק אם אומרת בעודה ארוסה דאז עדיין אין ידו כידה כדאיתא בר"פ הכותב ואפשר דס"ל דאפילו הכי כיון דאחר הנשואין ידו כידה אינה יכולה להסתלק בעל כרחו אפילו בעודה ארוסה ועיקר הטעם שלא תטמע בין הכותים ועמ"ש לעיל סימן ע"ח בזה:
ב
(סעיף ב' ואם פשע וכו'). הטור כתב דין זה בשם הר"י דפטור מטעם שמיר' בבעלים והקשה הב"י דהא דבר זה מבואר בגמרא פ' השואל דאמר רבא לפום חריפא שבשתא אי שואל הוי שאילה בבעלים אי שוכר הוי שכירה בבעלים ותו קשה לי דאם כוונתו למ"ש התוס' בב"מ דף נ"ו ע"ב ד"ה בעל וכו' ומיהו נראה לר"י דבעל ש"ח הוי וחייב בפשיעה אדרבה משמע איפכא ומ"ש הרא"ש דלענין בעל ליכא נפקותא זה אינו מדברי הר"י כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק ט' ונלע"ד ליישב דטובא קמ"ל הא דמבעיא ליה לרמי בר חמא אי שואל הוי אי שוכר הוי היינו מטעם הנאת פירות שיש לו בנכסי' והנאה זו אינה מתחלת אלא משעת החופה דאז הפירות שלו אבל קודם החופה אין לו פירות ואין לו הנאת שימוש וכיון שהחיוב מתחיל משעת חופה ובאותו שעה היא משתעבדת אליו ה"ל שאילה בבעלים וכל זה לענין גניבה או אונסין אבל לענין פשיעה דאפי' שומר חנם חייב א"כ כיון שמסתמא מסרו לידו הנכסי מלוג שלה קודם החופה לאכול הפירות א"כ הא קי"ל בשומר חנם דאפי' לא אמר אלא הנח לפני נעשה עליו ש"ח כדאיתא בח"מ סי' רצ"א א"כ הוי קבלת השמירה לענין פשיעה קודם החופה קודם שנשתעבדה אליו וקי"ל דלא הוי שאילה בבעלים אלא כשהיו בעליו עמו בשעת התחלת השאלה וקמ"ל הטור בשם ר"י דאפ"ה פטור הבעל מטעם דה"ל שמירה בבעלים והטעם נראה דאף שכבר נעשה ש"ח מקודם ח"מ בשעת החופה נשתנה משמירה לשמירה וה"ל שמירה בבעלים תדע דהא כתב הטור בח"מ סי' שמ"ו דאפי' שאולין בידו ממנו קודם שנשאה ואח"כ נשאה מאותו שעה ואילך חשוב שאילה בבעלים ונסתלק שאלה הראשון וה"ה לענין פשיעה ואף דגם זה מבואר בגמרא שם דקאמר ומאי שנא אי שואל הוי וכו' אי שוכר נמי הוי תיתי שכירה בבעלים וכו' מ"מ י"ל דהיינו לדברי רמי בר חמא דס"ל דאתי שאילה בבעלים ומפקא א"כ שוכר נמי אבל למסקנא י"ל דלא מפקא כדאמר שם דף נ"א ע"ב גבי שאילה בבעלים שכרה שלא בבעלים וכמ"ש התו' שם בד"ה שאילה וכו' פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא והקשה מסוגיא זו ע"ש והיה אפשר לומר דלמסקנא באמת שכירות כדקיימא קיימא אבל איתא שם בהג"א וז"ל שכרה שלא בבעלים וחזר ושכרה בבעלים פטור כדאמר לעיל דאתי שכירות בבעלים ומפקא שלא בבעלים פי' ר"י עכ"ל הרי דס"ל לר"י דאתי שכירות בבעלים ומפקא אפי' לפי המסקנא וה"ה לענין פשיעה והיינו שכתב הטור בשם הר"י דפטור משום שמירה בבעלים:
ג
(ג' יש מי שאומר וכו') כתב הח"מ בשם אגרת הרמב"ם דאם כבר קיבל עליו אחריות ונכנסה לרשותו אינו יכול לחזור ליתן לה נדונייתה ולא ישאר עליו אחריות וכתב עליו שצ"ע דמ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו והב"ש כתב דאינו יכול לסלק דדינו כשומר דאינו יכול לחזור תוך הזמן ומש"ה נקרא צ"ב כדאיתא בח"מ סי' רצ"ג ולענ"ד נראה דודאי אפי' באותן נצ"ב שיש בהם משום שבח בית אביה מ"מ דומה לשואל שכל הנאה שלו וכ"ש באותן נצ"ב שיכול להוציא או נדוניא במעות דמיקרו כל הנאה שלו אף דבזה מוסיף שליש מ"מ אם רוצה לשלם הנדוניא עם השליש דומה ללוה שרוצה לשלם תוך הזמן דאף שאחריות ההלואה או השאלה עליו מ"מ עיקר ההלואה והשאלה הוא לטובת הלוה והשואל א"כ ה"נ כשרוצה לשלם בתוך הזמן הרשות בידו אבל הכא טעמא אחרינא איכא משום דאף שמשלם הם נשארין בידו משום הפירות או שתקח בהן קרקע ויאכל פירות ולא דמי ללוה או שואל שרוצה לשלם שמסלק לגמרי והוי הכא כמו שואל שרוצה לחזור מן האחריות ושישאר עדיין בידו דזה ודאי אינו עולה על הדעת שיכול לעשות כן ובאמת גם הכא אם הבעל רוצה לשלם ולהסתלק מפירות היה רשות בידו אלא דקי"ל דאינו מועיל סילוק לאחר נשואין אם לא בקנין כדלקמן סי' צ"ב ומזה לא מיירי הרמב"ם והיינו שכתב שם בלשון ולא ישאר עליו אחריות כנלע"ד:
ד
(סעיף ד' ואם יש פירות בקרקע וכו') הנה בסמ"ע בסי' קכ"ב כתב דאפי' אין פירות בקרקע רק שעומד לפירות בשנות הבאות לכ"ע א"צ הרשאה אבל כשאינו ראוי לפירות וראוי למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירות אז לרב האי צריך הרשאה ולהרא"ש אין צריך הרשאה וכתב שם דכן הוכיח מהרא"י בתה"ד סי' שי"ב והש"ך שם השיג עליו דכוונת מהרא"י אינו אלא דבנפלו לה דברים שצריכים למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירו' והיא אינו רוצה להרשות יכול הבעל לדון בלא הרשאה על הפירות עצמן ולענ"ד נראה דודאי אין לחלק דאם יכול הבעל לדון על הפירות יכול נמי לדון על הגוף כדקאמר בש"ס מיגו דנחית אפירי נחית נמי אגוף אלא ע"כ שאינו יכול לדון על הפירות כשאינם בעין וגם אין סברא לחלק בין לכתחלה בין דיעבד אם אינו רוצה ליתן הרשאה שיכול לתבוע בלא הרשאה והנראה בלשון תה"ד דס"ל דבדבר שעושה פירות לאחר זמן דכיון דעתה אין בו פירות אין שייך לתבוע ממנו בשביל פירות כיון דעתה בשעת תביעה אין בו פירות אינו יכול לתבוע אותו עד שיהיו בשדה פירות לשיטת ר' האי אע"ג דיכול לבא לידי פירות אם ימכור ויקח בה דבר שעושה פירות מיד מ"מ כיון שאינו עומד למכור שהרי יכול ליהנות פירות שיגדלו לאחר זמן וגם אין רשות לבעל למכור אותה קרקע כיון שעושה פירות לאחר זמן וכן נראה מדברי תה"ד מ"ש שם בביאור דברי רש"י ז"ל שאין לו שום זכות בטענת הפירות דהא בלא"ה הפירות מכורים למחזיק לג' וד' שנים או בכה"ג שאין לו עתה שום נפקותא בפירות מכל מקום אינו יכול לתבוע עתה עד שיגיע זמן עשיית הפירות שיש לו תביעה בהן והיינו דכתב דבמעות מזומנים כיון שעומד ליקח דבר שעושה פירות מיד הרי תובע מיד על הפירות ומיגו דנחית אפירא וכו' ועל זה הוסיף לכתוב דנראה דאפי' בדבר שאינו עושה פירות לעולם דהדין הוא שהבעל ימכרם דהיינו קרקע שאינו ראוי אלא למכור לבנין וכיוצא דברים שאינם עושין פירות דהדין הוא שהבעל ימכרם מיד ויקח בהן קרקע לפירות א"כ יכול הבעל לתבוע מיד אפי' אם אין האשה רוצה לתבוע או להרשות משום שרוצה למכור מיד ולא פליג על ר' האי אלא דר' האי מיירי בקרקע שעושה לאחר זמן פירות ואין הבעל רוצה למכרה כלל אבל אם טוען הבעל כיון שהדין הוא למכור הוא רוצה למכור מיד אין לך נחית אפירא גדול מזה ועל זה סובבין כל דברו תה"ד שם מן הדין ומן הסברא נמצא לפ"ז הוא הפך מדברי הסמ"ע דבדבר שעומד לגדל לאחר זמן ס"ל לרבינו האי שאינו יכול לתבוע מיד בלא הרשאה עד שיבוא זמן הפירות דאע"פ שיש לו זכות בשדה לפירות לאחר זמן מ"מ הוא קנין פירות לאו כקה"ג דמי ווה כוונת אביי בס"פ השולח אבל בדבר שאינו עומד לפירות לעולם והבעל טוען שרובה למכרם עדיף טפי דטענתו על הפירות מיד. ונראה דזה היה כוונת הב"ש בס"ק ז' וז"ל ומשמע אפי' עומדת לגדל פירות צריך הרשאה דלא כסמ"ע וכו' ולהרא"ש א"צ הרשאה ומעות לכ"ע א"צ הרשאה וכן קרקע כשאין בו פירות ורוצה למכור אותה וליקח דבר שעושה פירות א"ב הרשאה כיון שמגיע לו הפסד וכו' משמע מדבריו דהאי וכן קרקע הוא לכ"ע ומ"ש כשאין בו פירות היינו שאין עושה פירות כלל דהדין הוא למכור מיהו גוף הסברא שכתב התה"ד להכריח זה דאם ל"כ איכא לחוש לעולם היכא דנפלו לה נכסים שצריכה למכור וכו' יבא אחד מקרבים ויחזיק בהם ויעשה עמה קנוניא שלא תתן הרשאה וכו' ויבטל תקנת חכמי' וכו' אינו מוכרח כ"כ דאל"כ הא דכתב הטור בסי' פ"ג גבי בושת ופגם דאינה יכולה למחול וא"י לתבוע אלא בהרשאתה והיינו ע"כ מטעם שכתב הב"ש שם כיון דלא באו לידה לעולם לא ה"ל כמעות מזומנים מ"מ מה הועילו חכמים בתקנתן אם אינה יכולה למחול לעולם לא תרבה ליתן הרשאה וע"כ ב"ל שכופין אותם בכח ב"ד או שתתבע או שתתן הרשאה וכדאיתא בכה"ג בכמה דוכתי וכן צ"ל מ"ש הרמב"ם בריש הל' נערה דבושת ופגם של הבת צריכה לתבוע בעצמה וכי אם לא תרצה לתבוע יפסיד האב ע"כ צ"ל שהב"ד כופין אותה לתבוע או שתתן הרשאה וצ"ע ועיין לקמן ריש סי' צ"א:
ה
(סעיף ו' מפני שהוא כלוקח וכו') כן הוא ברמב"ם משמע דס"ל דלוקח לא הוי ש"ח להתחייב בפשיעה ולפ"ז קשה על הש"ע ח"מ בסי' שמ"ו שכתב ג"כ כלשון הזה ואפ"ה כתב בלוקח לזמן שהוא ש"ח וחייב בפשיעה ונראה ליישב קצת דכוונתו לפי מאי דקי"ל בלוותה. ע"פ ונשאת דבעל כלוקח הוי וא"י לגבות ממנה א"כ כיון שהוא ש"ח שלה אף שחייב לשלם לה מ"מ לא גרע משאר נכסי מלוג שמשועבד לבעל לפירות דאף אם הוא פשעה אין המשאיל יכול לגבות מנ"מ ואף דקי"ל כר' יוסי דאמר תחזור לבעלים ראשונים מ"מ אין מתחייב השומר שני אם הי' ש"ח ונגנבו שלא בפשיעה וה"ה לכל מילי אין דינו אלא כפי הדין עם השומר ראשון שמסר לידו ולא אמרו הכא אלא לענין שמירה בבעלים דאזלינן בתר בעלים ראשונים כיון דהשומר הראשון אין בעליו של החפץ א"כ אין יכול לגבות מהבעל בין בחייה בין במתה משום דלוקח הוא ואין מלוה ע"פ נגבית מהם ואפילו לדעת הפוסקים בסי' צ"א דמלוה ע"פ נגבית מן הבעל היינו משום פסידא דמלוה והכא לא שייך פסידא כמו שיבואר לקמן כן נראה ליישב דברי הש"ע:
מיהו מ"ש הרמ"א שם בסעיף י"ז אבל לא מיפטר מטע' שמירה בבעלים דהא אין החפץ שלה קשה קצת לדעת הרמב"ם דס"ל אם הודיע להבעל שהוא שאול ה"ז נכנס תחתיו א"כ משמע דברישא מיירי שהבעל סובר שהוא שלה א"כ ה"ל לרמב"ם לפרש הטעם דפטור אפילו מפשיעה משום דלא קיבל עליו נטירותא אלא בבעלים דפטור מפשיעה כמו שמצינו בח"מ סימן רב"א גבי עובדא דאתי לקמיה דרבא דאין אמו מחויבת לשלם שהרי לא אמר לה שהם פקדון וה"נ כיון שסבר שהוא של אשתו והיא עמו במלאכתו לא קיבל עליו נטירותו וכה"ג איתא נמי בח"מ סימן ע"ב סעיף ח' בראובן ששאל משמעון סייף וברס"י שפ"ח דהיכא דלא ידע שהוא של זהב לא קביל עליו נטירותא דדהבא מיהו י"ל דפשיעה שאני דהוו כמו מזיק כדס"ל לרמב"ם גבי שטרות בח"מ סי' ס"ו דפושע כמזיק כדאי' רס"י שפ"ח דאף דלא ידע לא הי' לו להזיק מיהו לכאורה קשה על הרמב"ם מסוגיא דהשואל דמפר' אבעי' דרב"ח כגון דאגר' איהי פרה מעלמא ואליבא דר' יוסי ואי מיירי שלא הודיע לו למה יתחיי' הבעל באונסין אפי' אי שואל הוי הא איהי הוה סבר שהוא שלה ולא קיבל עליו שמירה דאונסין וצ"ל דהאי בעיא דרמי בר חמא הוי בהודיע לו שהוא אינו שלה משום דהוי סבר דהבעל הוא כשאר שומרים או שואל או שוכר אבל למאי דפשיט רבא דבעל לוקח הוי ואינו שומר כלל א"כ ממילא הדין הוא דבהודיע לו הוא נכנס תחתיו ובלא הודיע לו סבר שהוא שלה אינו נכנס תחתיו ופטור אפילו מפשיעה אע"ג דהוי כמו מזי' כנ"ל מסט' מטעם דהוי כלוקח:
ובזה נלע"ד ליישב דעת הרא"ש דס"ל דפטור משום דה"ל שמירה בבעלים ולכאורה הוא נגד הסוגיא דאליבא דר' יוסי דקי"ל כוותיה לא ה"ל שמירה בבעלים ולפמ"ש י"ל דס"ל דהסוגיא מיירי בהודיע שהוא שאול כנ"ל אבל למסקנא ס"ל כהרמב"ם דבהודיע לו הוא נכנס תחתיו ובלא הודיע לו ס"ל דפטור אפילו מפשיעה כיון דלא ידע וסבר שהוא שלה וה"ל שמורה בבעלי' ול"ל הך סברא דפושע מזיק הוי ולשיטתו אזיל דס"ל גבי שטרות דפושע לאו מזיק הוי כדאי' בסי' ס"ו סעי' מ':
ו
(שם כלוקח וכו') הקשובתו' דהא היכא דאיכ' פסידא לאחר קי"ל דה"ל כיורש ותירצו דמשום פסידא דמשאיל אין לנו לעשות כיורש לחייב בגניבה ואבידה דאם ורצה לא ישאילנו דמי דחקו להשאילו וה"ל כאילו אפסיד אנפשיה והקשה הב"ש בס"ק יו"ד דלמה לא אמרינן במלוה שהלוה לה ע"פ ג"כ דמי דחקו לי' להלוות ולענ"ד נראה דאין הפירוש בתוספות שלא הי' לו להשאיל לאשה משום דקיימא לאנסובי דהא כתבו הלשון דאם ירצה לא ישאילנו משמע דקאי אבעל והיינו דהי' לו למחות בשעת נשואין שלא תמסור לו הפרה משום דאין השואל רשאי להשאיל משא"כ בהלואה דלהוצא' ניתנה דאין יכול לתבוע עד שיגיע זמן הפירעון ואע"ג דגבי יורש קי"ל בח"מ סי' שמ"א דמשתמשים בה כל ימי שאלתה ואין לחזור בו ז"א דאדרבא משום פסידא דמשאיל לא עשאוהו כיורש ויכול למחות. ותו דהא הכא בהודיע שהוא שאול סגי וא"כ היה יכול להודיע אלא דא"ב לזה וודאי יכול למחות ואף דכתב הרמ"א לקמן סימן צ"א דאף במלוה ע"פ יכול למחות קודם הנשואין זהו מדין לוה שמבזבז נכסיו דאיתא בח"מ סימן ע"ג והרבה מפוסקים ראשונים החולקים בדין מבזבז כמ"ש הש"ך שם ואפשר דהתוספות לא ס"ל שיהיה הדין כן מדינא דגמרא ועמ"ש לקמן סימן צ"א:
ז
(סעיף ו' אבל אם מכרה כתובתה) כתב הב"ש בשם התוספות פרק החובל אם מכרה כתובתה בטובת הנאה אין לו פירות מהטובת הנאה ואין צריך ליקח קרקע בעד הפירות וכן מוכח שם וכו' הנה כוונתו למ"ש שם בד"ה פירא דפירא וכו'. דפירי דפירי לא תיקון דהתם לא הוי כי האי דהכא וכו' ובאמת כוונתם אינו אלא מה שמפורש בהש"ס דאין הבעל אוכל הפירות מן טובת הנאה והתם אוכל פירות מן הכפל אבל לא נזכר בדבריהם שאין צריך למכור הפירות וליקח בהן קרקע אלא מצד הסברא יש לומר כן כיון דלא תיקנו לי' פירות מן טובת הנאה ה"ה פירי דפירי גם מ"ש וכן מוכח דאל"כ מאי פריך ותיזבין בטובת הנאה וכו' וכתב עוד ומזה מוכח נמי דיכולה ליתן המעות לאחר גם דאין יורש אותה לענ"ד לא מוכח מידי דודאי הא דעשאו הבעל כלוקח ואין הנחבל גובה ממנו היינו משום דהוא לוקח מוקדם אבל אותן המעות שחייבו אותה הב"ד למכור בטובת הנאה הוא הי' משועבד לנחבל קודם שקנה הבעל שהרי לא היתה משועבדת לבעל למכור בטובת הנאה א"כ שפיר גובה הנחבל מאותן הדמי' אפילו אם נימא דהבעל יורש טובת הנאה ויש להבעל פירי פירי כנ"ל ומוכח כן מדקאמר שם ש"מ איתא לתקנת אושא דאי ליתי' תזבין נכסי מלוג ותת לו וק' מה בכך שתזבין נ"מ הא המעות יהיו משועבדים לבעל כמו נכסי מלוג עצמו ודוחק גדול לומר דזה הוי פירי דפירי כיון דהוא מוכרת הזכות שהיה לו ומפקע' ממנו ע"י מכירה ולא דמי כלל למוכרת בטובת הנאה אם הוא ימות בחיי' דהוא דבר שלא הי' לו כלל זכות ואתי מעלמא אלא ע"כ כיון דהמעות שמקבלת בעד נכסי מלוג שמכרה לאחר מיתה הוא משועבד להב"ח קודם הבעל שפיר גובה ממנו ונראה עוד דאפילו כל דבר שאינו משועבד לבעל אלא הפירות שיבואו משועבדים לפ"פ בע"ח גובה מהם (ובזה מיושב נמי מה שהקשה הב"ש בסימן קי"ח סעיף יו"ד הא דכתב שם דאם נתן הבעל מתנה, אפילו הבע"ח שהלוה לה אחר שניסת גובה ממנו והקשה שם הב"ש בס"ק י"ב דהא משועבד לבעל לפירי פירי ותו קשה לי' דהא הבעל יורש אותה מתנה ואיך יגבה הבע"ח ממנו ולפי מה שכתבתי י"ל דנהי דיש לו פירי פירא מן המתנה מ"מ בכהאי גוונא שלותה בשטר וכתבה לו דאיקני ואפילו לא כתבה הא קיימא לן דאיקני טעות סופר נמצא דאלו הפירות שיגדלו מן אותה המתנה משועבדי' להבע"ח דהא אין הבעל עליהם שיעבוד עד שיגדלו ומאז הוא נעשה כלוקח עליהם לירושה ופ"פ והרי הב"ח גובה אפילו מלוקח כיון שהוא מוקדם ומתורץ נמי מה שהקשינו דהבעל יורש אותה מתנ' דעכ"פ הוא גובה אותה מתנ' והפירות הם שלו לעולם):
ועיין לקמן סימן צ"א מ"ש ובזה אי מלוה בשטר שלה לאחר נשואין יכול לגבו' ממה שנפל לה בירושה אחר הלוואתה ועוד נראה לי דודאי נגד הנחבל אין להבעל זכי' במעות של הטובת הנאה וכן לפי סברת המקשה דאי ליתי' לתקנת אושא אין לבעל זכי' במעות שתמכור נ"מ דהא מאי דאמר ותיזבין נ"מ היא לאו דוקא וה"ה דהמ"ל שיגבה הנחבל עצמו הנ"מ או בטובת הנאה לאחר תקנת אושא וכ"ש קודם תקנת אושא שיכול הנחבל לגבות נ"מ עצמו אלא דחדא מינייהו נקט א"כ אין שייך שיהיה זכיה לבעל במעות של טובת הנאה כיון שהנחבל בעצמו יכול ליקח אותו וקצת ראיה נראה אפכא דאינה יכולה ליתן לאחר מעות של טובת הנאה מדלא משני בר"פ הזורק ומקשה בפשיטות חבורה מה שקנתה אשה קנה בעלה הא משכחת בקרקע במעות שמכרה כתובתה בטובת הנאה אלא ודאי כדמתרץ הר"ת לענין מתנה דכיון דאינה יכולה למכור לא מקרו חצירה:
ח
(סעיף ט' המוכר קרקע לאשתו וכו' ואותן המעות וכו') כתב הה"מ אע"ג דבמלוה פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלוה בלוה מאשתו וגירשה דאין עליו כלום היינו דמחלק בין הלוא' למכר דבהלוא' הוא בחזקתו ובאמת הוא דבר חדש לחלק בין מלוה בשטר לתפס בעדים דבכל מקום דתפיסה בעדים לא מהני ה"ה למלוה בשטר ולולי דבריו הי' נלפע"ד דכיון דאף הרא"ש והרשב"א החולקים על הרמב"ם מודים כשהבעל טוען שמא דאינו נאמן א"כ לפי מאי דכ' הרמב"ם דאם טוענת אתה נתת לי במתנה נאמנת לענין הפירות מטעם דאמרינן אין אשה מעיזה בפני בעלה כמבואר לקמן סעיף י"ב א"כ י"ל דה"נ נהי דאינה נאמנת לומר שניתן לה על מנת שאין לבעלה רשות משום דזה אינו ידוע לבעל וליכא העזה מ"מ במה שהבעל טוען ברי שהוא ממעות שלו שפיר שייך חזקה א"א מעיזה לכך צריך להחזיר המעות בחזקת נ"מ שיאכל מהם הפירות א"כ י"ל דהא דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלוה בלוה מאשתו וגירשה דאין לה עליו כלום היינו דוקא בגירשה דלא שייך חזקה דא"א מעיזה בפני בעלה כיון שכבר גירשה ועמ"ש לקמן בזה בסימן פ"ו דא"ל דכבר העיזה בשעת הלואה דכיון דעשה עצמו הבעל בשעת הלואה כלא ידע לא שייך העזה ובזה מיושב קושיות התוספות בב"ב דף נ"א ד"ה לוה וכו' תימא דמאי רבותא וכו' דעיקר הטעם הוא במה שגירשה מיהו נראה דעיקר הכרח דהה"מ בזה לחלק בין הלואה משום דמשמע לי' לשון רמב"ם דבהלואה נאמן אפילו בשמא וע"כ צ"ל דבהלואה היא בחזקתו דאל"ה נימא דברי ושמא ברי עדיף וצ"ל דה"ל חזקת ממון עמו בהלואה כיון דאתי' לידיה ברשותה וקי"ל דחזקת ממון עדיף חברי אבל בתקף או שמכר לה קרקע כיון שבאו הדמים לידו ע"י הערמה לא ן חזקת חמון וממילא דברי ושמא ברי עדיף אבל אין לומר דכשהוא אומר ברי נמי הטעם משום דאמרינן דהמעות הם בחזקתה וה"ל תפיסה בעדים דאינו מועיל בברי וברי דא"כ אפילו במלוה בשטר נמי אינו מועיל תפיסה ע"כ צ"ל דלא הוי חזקה לשום א' וס"ל להרמב"ם דבכה"ג דבא ע"י הלואה אף שטוען שמא ה"ל כאיני יודע אם הלויתני כיון שההלואה הי' ברשות והא דהכא במכר לה אינו נאמן על המעות אפילו כשטוען ברי הוא משום חזקה דאין אשה מעיזה ועמ"ש לקמן עוד בזה ומה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דמאי מקשה הש"ס מלוה מן האשה דילמא התם שאני דבלוה הוא בחזקת הבעל כמ"ש הה"מ. ומכ"ש לפמ"ש דהתם לא שייך א"א מעיזה אבל באמת לק"מ דכיון דע"כ [צ"ל] לשיטת הרמב"ם דאי אמרינן לגלויי זוזא אף שצריך להחזיר המעות מ"מ לא קנה בשטר משום דלא קיבל המעות אדעתא דמכר כמ"ש הרמב"ן א"כ שפיר הקשה דכיון דמוכח משום דדעת הבעל הוא לגלויי זוזא א"כ ה"נ במכר עכ"פ יתבטל המכר ובאמת יחזור המעות ובזה א"ש טפי הא דמשני שאני התם דלא משוי איניש עבד לוה וכו' משא"כ במכר כיון דעכ"פ המעות שלה ס"ל דמכר לה קרקע שלא מרצונו:
ט
(שם בהג"ה וי"א דאם טוען ברי וכו') כתב הב"ש אם טוען שמא מחזיקים המעות בתורת נ"מ ועיין בטור והמגיד ואינה נאמנת לומר, דנתנו לה על מנת שאין להבעל רשות לכן אפילו בשמא המכר בטל וכו' ובאמת אין הכרח מלשון הטור והמגיד שכתבו בטוען שמא שהמעות ילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות דמיירי שהיא טוענת שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו ודוחק לומר דמדייק משום דאל"ה מאי קמ"ל בהא דקאמר אוכל פירות דהא לפי מאי דמפרש הרשב"א דבמעות גלום קנתה והבעל אוכל פירות היינו כשהיא מודה שלא נתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בו א"כ הא דנקט הבעל אוכל פירות אין בזה רבותא וכן דברי הטור והמגיד יש לפרש כן ואפשר דס"ל להב"ש דבש"ס במעות גלויה דמכירה קיימת היא דבעין יפה חוכר וה"ל כמו מתנה דאין הבעל אוכל פירות משא"כ במעות טמונים בשמא כיון דהמכר בטל לא קמ"ל מידי מיהו זה דחוק ומשמע מדבריו דהכרח שלו מדסבירא להו דבשמא עכ"פ המכר בטל משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעו היינו אף דצריך להחזיר המעות מ"מ כוונתו משום שיהיה לו פירות מהם והיינו משום שלא תהי' נאמנת לומר שאין להבעל רשות בהם ויש לדחות דאפילו אם נימא דהיא נאמנת לומר כן מ"מ הי' סבור שלא תאמר כן ואפשר דאינו חושד אותה במשקרת כלל ומה שהטמינה המעות ממנו משום דכל זמן שלא נודע לו המתנה ה"ל נכסים שאין ידועים דקי"ל דאין הבעל אוכל כירות ויבואר לקחן סימן צ' לכך הוא רוצה שיתגלה המעות ולא חשש שתאמר שאין לבעלה רשות בו. ותו נראה דבאמת צריך טעמא לשיטת התוספות והרא"ש דבתקף הבעל מהימן הבעל לומר שלי הוא במעות טמונים ובשהוא תחת ידה נאמנת מה מועיל תפיסה בעדים ותו דאם הוא בחזקת הבעל למה כתב ר' יונה כשטוען שמא אינו נאמן הא קי"ל דחזקת ממון עדיך מברי כר' נחמן דאמר באומר א"י אם הלויתני פטור וצ"ל כמ"ש לעיל דהכא ליכא חזקה לא לבעל ולא לאשה והיכא דקיימי זוזי ליקום וממילא דהיכא דהוא אומר שמא ברי עדיף כיון דליכא חזקת ממון לשום אחד מהם ולפ"ז בפירות נמי כן אי נימא דכשהמעות בחזקתה נאמנת אף לענין פירות אם כן [אף] כשהם ביד הבעל ואומר שמא נאמנת וצ"ל דבאמת ס"ל כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב דבמעות טמונים אפילו כשהוא בידה אינה נאמנת לענין פירות משום דהוא בחזקת הבעל ותו נראה דלפמ"ש שאין לשום אחד חזקה א"כ כשהיא חוזרת ותופסת אין הבעל יכול להוציא מידה א"כ בטוען שמא לענין פירות כיון דצריך ליקח בהן קרקע א"כ איך שייך לומר שהוא בחזקת הבעל לענין פירות טפי מכשהוא קנתה קרקע לעצמה במעות שבידה אלא ודאי דלענין פירות הוא בחזקת הבעל (אלא דלכאורה קשה דהא לשיטת הרשב"א במעות גלוים נאמנת אף לענין פירות כמ"ש רמ"א לקמן משמע דאין הנכסים בחזקת נ"מ לענין פירות ואפשר לחלק דבמעות גלוים כיון דעד עתה הי' בחזקתה והבעל לא ערער עליהם אינו נאמן משא"כ בטמונים כיון ידע הבעל מהם אינן בחזקתה בשביל שאכלה פירות שהרי כיון שלא ידע הבעל ה"ל נכסים שאינן ידועים וה"ל כאילו נפלו לה נכסים עתה בשעה שנודע לבעל וצ"ע) ונראה הא דנפקא ליה לרבינו יונה דבשמא המכר בטל מוכת מהש"ס דא"כ הא דמקשה בש"ם פרק חזקת דף צ"א ע"א וע"ב מברייתא דלוה מן העבד ולא משני דמיירי בטוען שמא וכן הא דמקשה תרתי ומחלק בין טמונים לגלוים ולא מחלק בין גלוים עצמן בין טוען ברי לשמא ש"מ דאף בשמא המכר בטל נמצא לפמ"ש הב"ש דמזה מוכרח דאינה נאמנת לענין פירות כשהמעות ביד הבעל דאל"ה לא שייך בטוען שמא לגלויי זוזי כיון שתהיה נאמנת ממילא מוכח דמעות טמונים הם בחזקת הבעל לענין פירות אפילו כשהם בידה והיינו כמ"ש הרמ"א בהג"ה סעיף י"ב:
י
(סעיף י' עליה להביא ראי') בטור כתב זה בשם הרמ"ה וכתב הב"י דדברים נכונים בטעמם הם ולענ"ד מוכח מן הש"ס מדמקשה הא ראיה יש נימא לגלויי זוזא ואי ס"ד דהיא נאמנת לומר שהמעות גלוים א"כ שפיר אם יש ראיה נאמנת לומר שהמעות גלוים אלא ודאי דאינה נאמנת ועיין בח"מ שכתב דהגהות מיימוני בשם הראב"ן חולק ע"ז:
יא
(סעיף י"א נתן לה אחר במתנה וכו') כ' הב"ש בס"ק כ"ג בשם בעה"ת אם התנה ע"מ שתירצי תעשה בלא רשות הבעל אינו יורש אותה והקשה עליו דמלשון הרשב"ם והרא"ש שכתבו אהא דמתה יחזור לבעלה ולא חיישינן שמא נתנו לה ע"ח שאין לבעלה רשות בו משום דאף אם נתנו כן יורש אותה ולמ"ש בעה"ת אכתי ניחוש שאחר לה כנ"ל. נראה כוונתו דאף דהרא"ש עצמו ס"ל כהר"ח דקי"ל כרב דבעינן שיאמר שאח נושאת ונותנת בפיך מ"מ ניחוש שאמר לה כן ולע"ד אין בזה קושיא דכי היכי דלא חיישינן שמא אדם אחר הפקיד אצלה משום דכל מה שיש ביד אדם בחזקת שהוא שלו כדאיתא בכמה דוכתין ה"נ יש לומר דאם נימא שלא ירשנה משום שלא נתקיים התנאי שלא נתן אלא מה שתתן לפיה או שתעשה מה שתרצה. א"כ ממילא נימא דיחזיר לנותן כיון דלא נתקיים התנאי בחייה אבל אין שום סברא שיהיה ליורשים ולהכי לא חיישינן דמן הסתם אין מוציאין מחזקה שכל מה שיש ת"י אדם הוא שלו ולא של אחר תדע דודאי נראה הא דאמרינן יד אשה כיד בעלה ואין קנין לאשה בלא בעלה היינו בחיי' ולפירות אבל לאחר מיתה ודאי דיכול הנותן להתנות שלא יורש הבעל דהא אמרינן בכתובות דף צ"ה ע"ב באומר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני אחריך קונה וכ"ש כשמתנה בפירוש ע"מ שלא יירשנה אם כן קשה דלמה יחזיר לבעל ניחוש שמא התנה בפירוש שלא יירשנה בעלה ותחזור לו או שאמר אחריך לפלוני אע"כ דלא חיישינן להא משום דכל מה שיש ת"י אדם הוא בחזקת שלו לגמרי. ועוד נלע"ד דמוכח מהך מתני' דנדרים עצמו דאם נימא דהבעל יורשה הרי דמהני לחתנו ועיין בש"ך בח"מ סי' ס"ב ולא דמי לשאר ירושה דודאי מותר ליתן מתנה לאביו של המודר דהתם בשעת מתנה דידיה הוא ומיניה קזכי בנו. אבל הכא דקי"ל דבעל כלוקח והאשה שמכרה בנ"מ הבעל מוציא מיד הלקוחות הרי שיש לו קנין מיד בשעת מתנה א"כ ה"ל כמתנה ובזה לא תי' הש"ך שם אע"כ דהתנאי הוא גם על הירושה ובזה נלע"ד ליישב דלא ק' מרשב"ם והרא"ש שכתבו בל' הברייתא דבעל' יורש'. משום דלכאורה קשה לפי מאי שכתבנו דהתנאי הוא גם על הירוש' מהא דמוקי שם בנדרים דמתני' כר"ח אתיא והא ר"מ ס"ל בבכורות דף נ"ב דירושת הבעל דאורייתא ושמעי' ליה לר"מ דס"ל בכתובות דף נ"ו דמתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל א"כ ה"נ לא יועיל התנאי לענין ירושה. אך ז"א דהא לכמ"ש באמת בירושה דאורייתא לא מקרי מהנה דמינה קא ירית אלא במה דהוי כלוקח וזהו אינו אלא מתקנת אושא ומהני ביה תנאי ואפי' לרב עצמו דס"ל כר"פ הכותב דאין מועיל שום תנאי בירושת הבעל משום דאפילו בדרבנן עשו חיזוק מ"ח אין קושיא ממתני' דנדרים דאתיא כר"מ דמהני תנאי בדרבנן אי נמי דהא תקנת אושא לא נזכר במתני' כדקאמר הש"ס בר"פ האשה שנפלו אבל לעולם הבעל יורש כמ"ש הרשב"ם והרא"ש וכ"ש דא"ש לדינא דקי"ל כתקנת אושא. ובדרבנן עשו חיזוק ולא מהני תנאי בירושה ודעת בעה"ת נראה דהכא לא דמי לתנאי כיון דקאמר שאיני נותן לה לשום דבר אלא למאי שנושאת ונותנת בפיה או למה שתרצה ממילא אין הבעל יורש אותה כיון שאינו שלה כלל אלא של הנותן וכ"ש דבהכי א"ש מ"ש לעיל בשיטת בעה"ת דלא חיישינן להא להחזיק מה שנמצא תחת ידה דהוא של הנותן ועתה נלע"ד לפרש עפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל דגבי נדרים כתב דבעינן דוקא שיאמר שניהם ע"מ שאין לבעלה רשות בו ומה שתרצי תעשי וכן הוא בש"ע י"ד סי' רכ"ב וכאן כתבו סתם ע"מ שתלבשי או ע"מ שתעשי כל מה שתרצי משמע דלא בעי למימר ע"מ שאין לבעלה רשות בו ונראה די"ל דס"ל לרמב"ם דבמה שאמר שתעשי כל מה שתרצי אין בזה תנאי הפקעת ירושת הבעל אלא שתעשה בחיי' כל מה שתרצה ולא תצטרך ליתן פירות להבעל. וכה"ג אמרי' בר"פ הכותב דלא ממעטינן ירושה משום דסתם בנכסייך לא קאי על לאחר מיתה אלא כיון שאמר ג"כ ע"מ שאין לבעלה רשות בה אע"ג דלא מהני לענין פירות משום דיד אשה כיד בעלה מ"מ לאחר מיתה לא שייך זה כמו שהכרחנו לעיל מההיא דאחריך לפלוני א"כ לענין מודר הנאה דבעינן שלא יהא מהנה אותה לא בפירות ולא בירושה בריך לומר שניהם אבל הכא דלא מיירי לענין ירושה שפיר כתב דסגי במה שתרצי עשי ומעתה יפה כתב בעה"ת דאם אמר שניהם אין הבעל יורש אותה:
יב
(שם בהג"ה ואח"כ מת אביה) נראה דהיינו לשיטת הפוסקים ודעת הש"ע דע"מ שאין לבעלה רשות בו לא מהני משום דיד אשה כיד בעלה ולא הועיל התנאי כלום אלא משום שלא קנתה כלל המתנה והרי הוא של האב עד שנותנת לפיה וא"כ כיון שמת האב היא זוכה בירושה קודם שנותנת לפיה וממילא זכה בעלה ממנה אבל לדעת הגאון שהביא הר"ן והרמב"ן דס"ל דע"מ שאין לבעלה רשות לחודא מהני דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה א"כ י"ל דקנתה האשה המתנה לגמרי בחיי אביה כמו אם נתן לאיש אחר ואפי' כשמת האב כבר זכתה במתנה ואינה יורשת כלל וממילא שאין לבעלה רשות בהם ואף דתשובה זו הוא משיטת הרמב"ן כבר כתב הב"י דבכמה דוכתין שהם מתשובת הרשב"א אלא שמיוחסת להרמב"ן תדע דהא כתב בתשובה זו עצמו שם דלא מהני אלא כשאומר מה שאתה נותן לפיך מיהו רוב הפוסקים חולקין:
יג
(סעיף ב' בהג"ה וי"א וכו' אבל במעות שאינם טמונים וכו') ודעת הדרישה בשיטת הטור דאינה נאמנת לומר שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו כמ"ש הרמב"ם ואפי' כשהוא בידה אבל נאמנת לומר של פלוני הם אפי' אם תקף הבעל ותפסו והב"ש כתב דמשמע ליה להרמ"א דהיא נאמנת לומר שלי הם ממ"ש שם הטור בסי' פ"ו דנאמנת לומר של פלוני ובאמת אין ראיה דא"ל דשל פלוני עדיף טפי כדמשמע מדברי התוס' בפ' חזקת דף נ"א ע"ב ד"ה קיבל וכו' והרי הב"ש עצמו כתב דאפילו לדעת הרשב"א דס"ל דנאמנת אינו אלא במיגו דשל פלוני הם כמ"ש בסוף ס"ק כ"ז א"כ משמע דשל פלוני עדיף טפי והא דאינה נאמנת לשיטת הטור במיגו דשל פלוני כבר תירץ הדרישה דנהי דכתבו התוס' לענין קרן הוי מיגו היינו לענין גוף המעות אבל אם היא רוצה לאכול מהן הפירות אין זה מיגו לענין פירות דאם הוא פקדון לא תוכל לאכול ואפ"ה לענין גוף המעות מהני דאמרינן מיגו לחצי טענה כדאיתא בח"מ סימן פ"ב ולפמ"ש הש"ך והביאו הב"ש לקמן ס"ק ל' דאינה נאמנת במיגו דאתה נתת לי דה"ל מיגו במקום חזקה א"כ מה"ט י"ל דאינה נאמנת במיגו דשל פלוני ותו קשה דלפי שיטת הב"ש דהא דכ' הטור לקמן דנאמנת לומר במעות גלוים אפי' תקף הבעל שלי הם היינו אפי' לענין פירות הוא נגד מ"ש סוף דבריו דאינה נאמנת לומר אלא במיגו דשל פלוני וכיון שהוא ביד הבעל ה"ל מיגו להוציא והטור ס"ל בח"מ סי' פ"ב דלא אמרי' מיגו להוציא ומ"ש התוס' בפ' חוקת שם דאי הוי נאמנת לומר של פלוני הם היתה נאמנת נמי שניתן לה במתנה במיגו התם שאני דמיירי במלוה בשטר דאל"ה בל"ז הבעל נאמן במיגו דפרעתי ובמקום דאיכא שטרא אמרינן מיגו להוציא כמ"ש הסמ"ע בפי' הנ"ל ולקמן סי' פ"ו יתבאר בס"ד דדברי הרמ"א ז"ל במעות טמונים ובמעות גלויים הכל מבוארים מדברי התוס' והרא"ש היטב:
יד
(שם ואם אומרת אתה נחת לי וכו'). כתב הה"מ דהיינו מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ומדסתם רמ"א ולא הגיה כלום משמע דכ"ע מודים בזה ואפי' במעות טמונים. ולכאורה קשה הא דכתב רמ"א לעיל סעיף ט' די"א דאם הוא טוען ברי שהמעות שלו הרי הם שלו לגמרי אמאי נימא כיון שטוען ברי תהיה נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ולכאורה היה נראה לחלק דדוקא כשהמעות בידה מהני חזקה זו אבל לעיל שהמעות ביד הבעל לא מהני חזקה זו להוציא ואין זה דוחק דהא בודאי חזקה דאין אשה מעיזה אינו מועיל להוציא בדבר שהוא בחוקת הבעל לגמרי דהא אמרי' דאין לאשה חוקה בנכסי בעלה ומוקמינן בב"ב דף נ"א במתנה הרי דאינה נאמנת בשל בעלה מטעם חזקה זו א"כ ה"נ י"ל לענין פירות אף שהם בחזקת הבעל ונאמנת בחזקה דאין אשה מעיזה מ"מ לא עדיפא כולי האי כשהם ביד הבעל להוציא ממנו אלא דמשמע דגם בזה נאמנת דא"כ גם כאן ה"ל לחלק לפי דעת הרמב"ם דאם המעות ביד הבעל אינה נאמנת לומר אתה נתת לו במתנה ותו דא"כ תקשה לדעת הרמב"ם במעות גלויים דהמכר קיים הא יכול לומר דמש"ה מכר כדי שיהיו המעות בידו ולא תוכל להכחישו בברי להפסיד לבעל פירות כעין קושיות הרא"ש ואפשר דכיון שיכול הבעל לטעון שמא כמו שיבואר בסמוך א"י לטעון כן אך זה דוחק דשמא אינו רוצה לטעון שמא כמו שכתבו התוס' והפוסקים בכמה דוכתי סברא זו דאינו טוען ברצון שמא לענין מיגו דאיני יודע ואלולי דברי המגיד היה נראה לפרש טעם הרמב"ם דהא דכתב דאינה נאמנת לומר שניתן לה ע"מ וכו' לפמ"ש הב"ש לקמן רס"י פ"ו דמשמע מדברי הרמב"ם דאינה נאמנת לומר של פלוני הם והיינו מטעם דכל מה שנמצא ביד אדם הוא בחזקת שלו א"כ י"ל דכיון דקי"ל דלא מהני ע"מ שאין לבעלה רשות בו אלא באומר ע"מ שאתה נותן לפיך או מה שתרצי א"כ כשהבעל רוצה לזכות הרי אינו יכול מטעם שאינה, שלה כי אם למה שפרט א"כ ה"ל כמוציא' מחזקתה ואומר של פלוני הם לכך אינה נאמנת אבל אם אומרת שהבעל נותן לה מתנה והוא שלה לגמרי נאמנת ולפ"ז אפילו כשהבעל טוען שמא נאמנת ומיהו כבר כתבתי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דבמעות טמונים אין הבעל נאמן אפי' כשמכר לה קרקע והם בידו וכ"ש אם תקף דאינו נאמן הוא ע"כ מטעם חזקה זו דאין אשה מעיזה אלא דהא קשה לי דמשמע בפשיטות מלשון הש"ס דף נ"א ע"ב דבמעות טמונים לעולם המכר בטל אפי' אם הוא אומרת שהמעות הם שלה במתנה מן הבעל דאל"כ ה"ל להש"ס לשנויי הכל במעות טמונים וכן משמע מסתימת הרמב"ם וש"ע ואמאי לא נימא דבהא כיון דאין אשה מעיזה א"כ בודאי כדבריה כן הוא וכיון שידע הבעל שנתן המעות במתנה והיא תוציא מידו המעות שלא יהיה לו אפילו פירות א"כ למה לו לגלויי זוזא שאין לו תועלת מהם ותהיה המכירה קיימת וצ"ל דאפ"ה לא אלימא חזקה זו דא"א מעיזה להעמיד על זה להוציא הקרקע שמכר לו מחזקתו כיון דסוף סוף ביטול חזקתו בקרקע הוא ע"י חזקה זו וה"ל כאילו אמרה לבעלה נתת לי במתנה שדה זו דלא מהימנא בודאי כנ"ל:
טו
(שם אתה נתת לי וכו') הקשה בעה"ת דתהיה נאמנת כשאומרת ניתן לו במתנה ע"מ שאין לבעל רשות בו במיגו דאתה נתת לי ותירץ משום דלא אמרי' מיגו דמגרע הטענה דלפי טענתה אינו יורש אותה כבר כתבנו לעיל בדין ירושה באורך ויותר ה"ל לומר משום דאם נתן לה הבעל במתנה הבעל אוכל פ"פ ובע"מ שאין לבעל רשות בו אינו אוכל פ"פ כדמשמע מסתימת הפוסקים ותו מדשרי במודר הנאה ודוחק לומר דמשום דהברירה בידה לאכול הקרן והפירות לא חשיב הנאה דעכ"פ יש לו כח במתנה זו לענין פ"פ ותו קשה לי דהא קי"ל דאמרי' מיגו לחצי טענה ועכ"פ תהיה נאמנת לענין פירות ולענ"ד נראה דיש ליישב דודאי כשטוען הבעל שמא אינה נאמנת מטעם חזקה דא"א מעיזה א"כ אף דקי"ל דלא אחרי' מיגו דאי בעי אמר א"י כמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ד מ"מ הכא כשאומרת שנתן ע"מ שאין לבעלה רשות בו והבעל טוען א"י אין שייך להאמינה במיגו דאתה נתת לי דהא גם הוא יש לו מיגו זו שיאמר א"י דהא גם עתה הוא טוען שמא מיהו לפמ"ש בסמוך בטעם הרמב"ם דאתה נתת לי במתנה נאמנת אפילו בשמא קשה קושיית בעה"ת דתאומן במיגו דהא קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה וצ"ל כסברת הש"ך דה"ל מיגו במקום חזקה ומ"ש בב"ש דהוא איבעיא דלא איפשטא והיא תופסת ז"א דכבר כתבו דפוסקים דאין לדמות החזקות והרי מפורש בח"מ סי' צ"ט דאפי' הלוה תופס אינו נאמן לומר של אחרים במיגו משום דה"ל מיגו במקום חזקה אלא דבאמת אכתי קשה לי דמשמע הכא דאם יש לה מיגו נאמנת לומר של פלוני או שאחר נתן לו כמבואר לקמן רס"י פ"ו ואתאי הא ה"ל מיגו במקום חזקה מיהו ברמב"ם באמת אינו מפורש דנאמנת להוציא בפירות אחזקת הבעל ע"י מיגו וצ"ע:
טז
(סעיף י"ג לוקחין דבר שפירותיו מרובין וכו') בגמ' ארעא ובתי ארעא בתי דיקלא בתי. פרש"י בתי שכרן מרובין מדיקלא שאין עשוין להתייבש משמע דאפילו אם שכר הדיקלא מרובין מבתי מ"מ בתי עדיפא מפני שמתקיים יותר ולפ"ז כ"ש בארעא ובתי אפי' בזמן ששכר הבתים הם מרובין משדות מ"מ כיון ששדות מתקיימין יותר הם עדיפי והרמב"ם סתם הדברים וכתב הח"מ משום דהכל תלוי לפי ראות הב"ד שאם וראו ששכירות הבתים יותר משדות הרשות בידם ולפמ"ש צ"ל דאע"ג ששדות מתקיימין יותר מ"מ בדבר ששכרו מרובה מאוד תלוי בראות עיני ב"ד:
יז
(שם עז לחלבה וכו') הרא"ש כתב בשם הראב"ד דמקום החלב והגיזה קנוי לה אפי' אינו העז שלה ותמה עליו הרא"ש דעכ"פ כליא קרנא ונראה דס"ל להראב"ד כשיטת כמה גאונים שהובא בספר שיטה מקובצת דטעמא דחנניא דלא חייש למיתה גבי עבדים אע"ג דע"כ סופן למות משום דבעבדים זקנים יכולה היא לכופו למכרן א"כ כשיזקינו באמת תקף אותו למוכרן א"כ ה"נ בעז לחלבה ורחל לגיזתה כשמגיע הזמן שסופו לפסוק באמת החלב וגיזה אחרונ' ודאי שייך לאשה כיון דאז לא ישאר לה מקום החלב ובזה א"ש גם דברי הרמ"ה דס"ל גבי עבדים זקנים דיכולה לכופו למכרן ולא קשה עליו מעז לחלבה דאינה יכולה לכופו כמו שהקשו האחרונים דבאמת בשניהם הדין שוה דכשמגיע סמוך לכלות הקרן יכולה לכופו דה"ל כליא קרנא. והנה לכאורה נראה דבהכניסה לו קרקע שאינה שלה אלא לפירות לכמה שנים. הדין כמו בעז לחלבה דלדעת הרי"ף אוכל הבעל הפירות וכן הוא לטעם שכתב הראב"ד שמקום הפירות קנוי לה. אלא דהא קשה לי דהא כתב הה"מ על דברי הרי"ף וכן הכריע הרשב"א ז"ל והביאו הב"י סי' זה. ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' צ' ז"ל ומ"מ אותן פירות ששיירה היא בנכסים עד שתמות זכה בהם הבעל ולא שיזכה הבעל בכל הפירות ויכלה אותם לפי שאין הבעל זוכה בגוף וכו' הרי דס"ל דאף ששיירה לעצמה הפירות וקי"ל בח"מ סימן רי"ב דבכה"ג אמרינן דשייר לעצמו מקום הפירות א"כ למה יאכל הבעל גוף הפירות וצ"ע לחלק. ועיין ב"ש שכתב לדעת הרמ"ה, דבעבדים זקינים לרשב"ג דאין הבעל יכול למוכרם גם היא אינה יכולה לכופו למכרם ואונו מוכרח דדוקא בשביל שבח בית אבי' קאמר רשב"ג משא"כ בבעל דלא שייך זה:
יח
(סעיף י"ד אם עושין כדי טיפולן וכו') משמע דברישא גבי עבדי' דפסק כרשב"ג היינו אפי' אם אין עושין כדי טיפולן לכאורה קשה על זה דא"כ מה מכירה שייך בהם כיון דאין עושין מלאכה כמו שהקשו התוס' בכתובות דף ע"ט ע"ב בד"ה והרי עבדים וכו' ונראה דאע"ג דגבי בעל אינו שוה כלום היינו משום דעבדי נכסי מלוג חייב במזונותיהן ואינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל גבי אחר שייך בהם מכירה שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך. מיהו קושיית התוס' הוא משום דרשב"ג עצמו ס"ל בגיטין דף י"ג דאין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ועיין בחידושינו:
יט
(סעיף ט"ז ולד בהמת נכסי מלוג וכו') כתב הרא"ש לשיטת הרי"ף דסבירא ליה דפירא דפירא ממש לא תיקנו ליה רבנן והא דאמר בהכותב דלעולם אוכל הבעל פירי פירות היינו כשקנה קרקע בעד הפירות אז שייך פ"פ להבעל א"כ לדידיה ולד ולד לאשה וכ' הב"ש דמשמע דס"ל דכשקנה קרקע שייך הקרקע לה ואין לו אלא פירות כי פירות לא תיקנו חז"ל אלא משום ריוח ביותר ולא לקנות קרקע וכ"כ הדריש' ולכאור' קשה מנ"ל הא דילמא דוקא התם דסילק עצמו מפירות באמת הדין כן דמוכרים הפירות ולוקחין קרקע ואוכל הפירות ממנה אבל אם לא סילק עצמו מפירות יש לומר דלעולם הפירות או הקרקע שקנה בעד הפירות הם לבעל והפ"פ הם לאשה ונראה דהוצרך לזה מהא דבעי בריש הכותב דף פ"ד ע"ב כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפ"פ אם סילק עצמו מפירות וקשה ליה להרי"ף דהא מוכח דסילק עצמו מפירות דאל"ה למה הוצרך לסלק עצמו מפ"פ דהא לא תיקנו ליה רבנן פ"פ אלא ע"כ דכשקונה קרקע בעד הפירות ששייר חזר הקרקע לדין נ"מ ואוכל מהם הפירות ושפיר הוצרך לסלק מפ"פ ולפי זה יש לומר דגם בולד בהמת נ"מ רשות בידו לומר שיהיה הולד לאשה והוא יאכל ולד ולד מיהו יש לומר דא"י לעשות זה בלתי רשותה אפי' לקנות קרקע אם לא בדשייר' דהא אמרי' לעיל בעז לחלבה א"י לכופה למוכרה ולקנות קרקע כמ"ש הב"ש לעיל ס"ק ל"ד וכן משמע בסעיף י"ו דאינו יכול למכור הפירות לשנים רבות אלא לעשות עיסקא משמע דלקנות קרקע אינו רשאי דאל"כ הל"ל בש"ס איכא בינייהו לקנות קרקע ועיין בחידושינו מ"ש לתרץ דברי הרי"ף ז"ל בטוב טעם וא"ב לחילוק זה ועיין בחדושים שכתבנו שיטה א' בשם הר"ח ז"ל דכל דברים המולידים כגון פירא דכוורי וכיוצא בהם אז לעולם הולדי ולדות הם הקרן וכשנולדו הולדי ולדות אז הולדות נקראים פירות וכן לעולם. ועיין מ"ש בפי' הסוגיא ע"ד שיטה זו ואין להאריך כאן: