הפלאה - קונטרס אחרון (הלכות כתובות)· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
סימן סו · יג
(בסעיף י"א בהג"ה ויש מקומת שהחתן מוסיף וכו') כ' הב"ש במקום שאין מנהג דנין ע"פ דין הש"ס בכספים מוסיפים שליש וכו' כתב בהג"מ דאין זה רבית משום דאפי' מגרשה או מת מיד צריך ליתן לה זה התוס' אך לפ"ז צ"ע לפי תקנת שלנו דבשנה ראשונה ושני' אינו נותן התוס' בשלימות אלא לאחר ג' שנים א"כ לא שייך זה התירוץ ובתי"ט פ' מציאת האשה כתב דאין כאן מקום רבית הואיל והוא יורשה ונלע"ד לפרש דבריו דבאמת משמעות המשנה שהוא פוסק כנגדן משמע דאין זה בתורת חוב כלל אלא שהיא מכנסת לו בקנין גמור שיהיה שלו והוא מתחייב מעצמו בחוב על תנאו שאם ימות או יגרשנה יתחייב ואם תמות היא יפטר מן החוב והראיה לזה דהא אף קודם תקנת אושא לא היתה יכולה למכור בחייו מה שהכניסה בנדוניא כדאמר בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנצ"ב יאמרו בנ"מ ועמ"ש לקמן סי' צ' בזה והיינו מפני שאינו כדרך שאר יורש שאינו יורש אלא לאחר מיתה אלא תחלת התחייבו' היה על תנאי זה ודומה שטר הכתובה שנותן לה למי שמוכר שט"ח כזה בטובת הנאה ושיערו חז"ל כיון דבתרי אנפי אם ימות הוא תחלה או יגרשנה ניתן לגבות. שוה הנאה שלו שני שלישי החוב לכך תיקנו הוספת שליש נמצא הנדוניא הוא דמי טובת הנאה של זה החוב ושפיר כתב דאין כאן מקום רבית כלל דלא הוי אגר נטר כלל דעל תנאי כזה אינו שוה החוב רק שני שלישים וכה"ג איתא בי"ד ס"ס קע"ג דמותר לתת ק' דינרי' למי שיבטיח ק' לטרו' שיש לו בספינה ועיין בט"ז שם משום שאינו נותן יותר בשביל הקדמת המעות אלא משום שמקבל אחריות ההפסד וה"נ בשט"ח כזה ולפ"ז א"ש תקנת הקהלות דכיון דשיערו דאותו השטר אינו שוה רק שני שלישי' אין איסור במה שמתנה שאם ימות בשנה ראשונ' או שני' תקבל פחות ואין לתמוה דא"כ למה תקנו חז"ל קבורתה תחת ירושת דהיינו תחת ירושת נדוניא דהא אין יורש כלום דאפ"ה מקח זה הוא טובת הבעל ותו דבקרקעו' נצ"ב או מטלטלין דפוחת חומש בודאי טובת הבעל הוא ולדעת התוס' בד' פ' ע"ב אף ירושת נ"מ הוא בכלל התקנה כנגד קבורתה. עוד נראה פשוט דבנדוניא שנותן האב והוא פוסק כנגדן לבתו דודאי אין כאן מקום רבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והנה הט"ז כתב דבהוסיפו על המטבע דבכתובה נותן במטבע היוצא והנה לפמ"ש רמ"א בח"מ ס"ם ע"ד דדוקא כשהתנה בפירוש ליתן לו מעות וכתב הסמ"ע שם בס"ק ט"ו דנראה דגם בכתובה בעינן שהתנו לשלם במעות צ"ל דמיירי הכא נמי שהתנה כן גם צ"ע במ"ש דאפי' הוסיפו על המטבע יותר מחומש בכתובה אין בו משום רבית אלא בנדוניא דהא מפורש ברמב"ם הלכות מלוה ובהג"מ בב"ק דדין הכותב לאשתו בכתובתה דינו כדין המלוה ודוחק לומר דמיירי דוקא בנדוניא דא"כ ה"ל לחלק ותו דאפי' בנדוניא עצמה אם הכניסה לו שום נראה דאין שייך בו רבית כדאית' בי"ד רס"י קע"ג וכן אם נתן האב הנדוניא כנ"ל ופשטות לשון הרמב"ם משמע דבכל ענין שהבעל מתחייב ואח"כ ניתוסף על המטבע יש בו משום איסור רבית והטעם הוא דהוי כמי שנתחייב עצמו בשט"ח דאסור ליתן ממנו רבית דאין חילוק בין לוה מעות או נתחייב עצמו כדין שמוסיף עליו אח"כ אגר נטר הוא וכ"ש לפמ"ש לעיל דאפילו בכתובה עצמו בעינן שהתנה לשלם במעות היוצא א"כ לפי מנהג שלנו שכוללין יחד עיקר כחובה עם התוספת וכיון שזה התנאי ה"ל רבית לגבי הנדוניא י"ל דבטל התנאי לגמרי וצ"ע לדינא. גם צ"ע אם נפחת המטבע דכתב בעה"ת והביאו הט"ז דבשאר בעל החוב אין מפסידין א"כ הכא בנדוניא אם לא נפחת שליש כוון דעכ"פ אינה מפסידה מקרן שלו שהכניסה לו אם ניחא בזה דיכול לסלקה במטבע היוצא באותו שעה ועיין בב"ש שכתב בשם הד"מ דאין כותבין אגב בכתובה שאם כן לא יוכל הבעל למכור שום דבר ואף לפמ"ש בש"ע חשן משפט סי' ס' דבכל השטרות אע"פ שנוהגין לכתוב אגב מקרקעי אפ"ה אין טורפין מפני תקנת השוק א"כ מה"ט אין חילוק בין כתובה לשאר חוב דבאמת אין טורפין מטעם זה ואפ"ה כותבין דנ"מ לענין בע"ח מאוחר כדאי' שם בח"מ וא"כ ה"ה בכתובה וצ"ל דכיון שאם היה נוהגים כן לכתוב אגב בכל הכתובות אין מקום לתקנת השוק כיון שכל אחד כותב לה בכתובה הרי ידוע להלוקח ואין שייך לתקן שיכתוב ואף שידע הלוקח אפ"ה לא תטרוף להכי טוב יותר לתקן שלא לכתוב כלל אגב ולפ"ז אפי' אם אחד כותב אגב אין מועיל לטרוף מטלטלי משום תקנת השוק כמו בכל שט"ח: