אור ברסלב

הערות ומקורות על תפארת ישראל

פרק נו

פרק נה

את נצחיות התורה [פרקים מט-נה].

כפי שביאר למעלה ס"פ יז ש"נצחיות התורה" פירושה "שלא תשתנה אצלנו לנצח נצחים. כי אם היה לתורה שנוי, למה לא ניתנה לאברהם ויצחק ויעקב. ואין מספיק לך שום טעם וסברא בענין זה, רק כי מפני שאברהם יצחק ויעקב הם פרטיים, ולא ניתנה תורה שהיא תמידית נצחית בלי שנוי, רק כאשר יש מקבל שהוא בלי שנוי כלל". הרי ש"נצחיות" שוללת "שנוי". וראה ברד"ק בספר השרשים שורש נצח, שכתב: "נצח ענין חוזק... חזקה מותמדת... כי הדבר החזק הוא מותמד". ובנתיב הלשון פ"ה [ב, עג.] כתב: "נכתבה התורה על לוחות אבן, ולא נכתבה על זהב וכסף, רק על אבן, מפני שהשכל דומה לאבן, שאין לו שנוי כלל, אבל הוא דבר מקוים... אבן שהוא קשה". וראה למעלה פ"נ הערה 65, שנתבאר שם שהדבר החזק מופקע משנויים.

ואם תאמר, מדוע נצחיות התורה תחייב שבני ישראל לעולם ידעוה, והרי תורה לחוד, וישראל לחוד. אמנם כוונתו היא שישנה זיקה בין התורה למקבליה, וכפי שנתבאר למעלה ס"פ יז [הובא בהערה הקודמת] שהתורה לא ניתנה לאבות מחמת שהאבות פרטיים, ואינם נצחיים, "ולא ניתנה התורה שהיא תמידית נצחית בלי שנוי, רק כאשר יש מקבל שהוא בלי שנוי כלל" [לשונו שם]. ועוד אודות ההתאמה הקיימת בין התורה למקבליה, ראה למעלה פמ"ז [ד"ה ביאור זה] שכאשר ניתנה תורה לישראל פסקה מיתה מישראל [ע"ז ה.], כי נצחיות התורה מחייבת נצחיות מקבליה. ושלימות התורה מחייבת שלימות מקבליה, ולכך לא היו בישראל בעת קבלת התורה בעלי מומין [גו"א שמות פ"כ אות כב]. והיושר שבתורה מחייב היושר במקבליה [לעיל פי"א הערה 33]. וענינים אלו חזרו ונשנו בספר זה פעמים רבות. ולכך היה מן הראוי שנצחיות התורה תתבטא הנצחיות ידיעתה אצל מקבליה.

בגמרא שם לא הביאו את כל לשון הפסוק, ורק ציטטו עד המלים "העם הזה הפלא ופלא", ורש"י שם ביאר "סיפא דקרא 'ואבדה חכמת חכמיו". אמנם בעין יעקב הובא כל לשון הפסוק, ודרכו של המהר"ל להביא כגירסא השנויה בעין יעקב [ראה למעלה פ"ד הערה 10, פי"ד הערה 5, פכ"ה הערה 69, ועוד].

"על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם" [רש"י שם].

"כדכתיב [דברים ה, ה] 'להגיד לכם את דבר ה", דהיינו תורה" [רש"י שם].

"לא ידענא מהיכא" [רש"י שם].

"כדכתיב [הושע א, א] 'דבר ה' אשר היה אל הושע וגו"" [רש"י שם].

"ותורה שבכתב הרי כתובה ומונחת, יקראו ויראו" [רש"י שם].

"בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת" [רש"י שם].

לשון רש"י דברים יז, ח: "כי יפלא ממך דבר - כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה ממך". ובגו"א שם כתב: "פירוש, כי לשון 'הפלאה' עיקרו הוא פרישה, שכן תרגומו בכל מקום 'ארי יתפרש' [ויקרא כז, ב]. רק כי כאן לא נוכל לפרש אותו כל כך לשון הפרשה, כי הפרשה משמע המפריש דבר מדבר, [ולכך] צריך לתקן הדבר, דענינו לשון הבדלה, כי כל הפרשה הוא הבדלה. ולשון הבדלה שייך כאן, שהדבר נבדל ומכוסה ממנו". וכן כתב בגו"א בראשית פי"ח אות מא. ובגבורות ה' פכ"ז [קיא:] כתב: "כי לשון 'פלא' הוא העלמה, מפני כי הנפלאות באים ממקום נסתר". ובגו"א שמות פ"י אות ו כתב: "כי אין הכסוי אשר הוא פה רק העלמה, שלא יהיה נמצא לאדם, כמו 'היפלא' [בראשית יח, יד], שתרגם 'היתכסי'". וכן כאן איירי במכה גדולה בתכלית, ולכך היא מופלגת ומרוחקת מהאדם.

תפילת "אבינו מלכינו": "אבינו מלכינו, כלה דבר וחרב ורעב ושבי וכו' מבני בריתך". ובתפילת "השכיבנו" שבערבית: "והסר מעלינו אויב, דבר, וחרב ורעב וכו'". וראה ב"ב ריש ח:

כי בלא"ה אין הגוף נצחי, אלא מסוגל לחסרון [ראה למעלה פכ"ג הערה 51], מחמת שהוא פחות וחסר, ולכך מכה וחסרון שחלים על הגוף אינם נחשבים לכ"כ חידוש. וזה לשונו בח"א לב"ק צב. [ג, יד.]: "מי שהוא חסר ימשוך אחריו עוד חסרון... כי הכלי שהוא נשבר קצת, קרוב להשבר עוד. והכלי שהוא שלם, קשה להתחיל להיות נשבר". ובח"א לשבת קכט: [א, סט.] כתב: "אחר חסרון נמשך חסרון והפסד... לגמרי". וכן הוא בגו"א דברים פ"כ אות א. ובדר"ח פ"א מי"ז [נה:] כתב: "ואחר החסרון נמשך עוד חסרון, כי כל חסרון גורר עוד חסרון". ושם בפ"ב מ"ב [עא.] כתב: "ואחר חסרון נמשך חסרון, ולא כן כאשר הוא שלם בכל, אינו יוצא מידי שלימותו". ובנצח ישראל פ"ב [לב:] כתב: "הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה... ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי". וכן כתב שם בפמ"ח [תשצד.]: "הדבר יפסד מפני החסרון, שהחסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי". וראה למעלה בהקדמה הערה 55, ופכ"ח הערה 21.

ולכך אינה ראויה לחסרון, כי השלם אינו מסוגל לחסרון, וכמבואר בהערה הקודמת. ובגו"א שמות פ"כ אות כב כתב: "המתדבק בתורה מתדבק במדריגה אשר אין שם חסרון, רק שלימות". וראה למעלה פמ"ז [ד"ה וכאשר נתנה] שכתב: "כאשר נתן השם יתברך להם התורה השכלית, אשר השכל נבדל מן החומר, אשר דבק בחומר ההעדר. ואין התורה השכלית כמו שכל האדם, שהוא מצורף אל החומר... וכאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם 'אור', דכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה (וכו') [ותורה אור]', כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר... וכאשר ראוי אל התורה המציאות, אין שולט עליו ההעדר, לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החמרי לגמרי. ולכך אין דבק בה ההעדר". וכל הפרק שם הוקדש לבאר ששכליות התורה מונעת ממנה שיפלו בה חסרונות.

וזהו שכתב רש"י שם [דברים כח, נט]: "והפלא ה' את מכותך - מופלאות ומובדלות משאר מכות". ששאר מכות חלות על הגוף, ואילו מכה זו [של שכחת התורה] חלה על השכל.

בא לבאר ש"והפלא" אינו מורה רק על מכה גדולה [וכהסברו הראשון], אלא על מכה תמוהה ומוזרה, וכמו שמבאר.

כפי שכתב למעלה פמ"ז [ד"ה וכאשר נתנה]: "וכאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם 'אור', דכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור', כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר... שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר... וכאשר ראוי אל התורה המציאות, אין שולט עליו ההעדר, לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החמרי לגמרי. ולכך אין דבק בה ההעדר". וראה למעלה פכ"ד הערה 87. ובגבורות ה' ס"פ ח [סוף נא:] כתב: "כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם, הלב שממנו החיות, והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם, בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם. וכמו שהלב הוא באמצע האדם, וממנו מקבלים חיות ושפע כל האברים, כך ביהמ"ק באמצע העולם, ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע. וכמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם. נמצא התורה וביהמ"ק הם עיקר הנמצאים. ואלו שני דברים הם צמודים ביחד תמיד; כי ביהמ"ק הוא בארץ, והוא שלימות העולם הגשמי. והתורה היא שכלית. ולפיכך על אלו שני דברים אומרים תמיד [אבות פ"ה מ"כ] 'יהי רצון שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', לומר שיתן חלקנו בדבר שנחשב מציאות דוקא, ולא בדברים בטלים". וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ב [ער:]. וראה למעלה פ"ו הערה 11, ופ"נ הערה 30.

"הפקדה" - נחסרת ונפקדת.

כפי שכתב כמה פעמים בנצח ישראל לגבי בית המקדש, וכגון שם פכ"ג [תקב:]: "ועוד יש לך לדעת, כי בית המקדש מצד עצמו ראוי שיהיה תמיד, ולא יוסר כלל". ושם ר"פ ל"א כתב: "סדר המציאות חייב שיהיה בית המקדש לעולם". ושם פס"א [תתקל:] כתב: "חורבן בית המקדש הוא מתייחס אל השם יתברך, לגודל כח תוקף פעל הזה. שהיה ראוי אל בית המקדש הקיום הגמור לפי מעלתו". והביאור הוא, שהדברים האלקיים ראוים שיהיו תמידיים, ולא יפול בהם הפסד או החסרון, השייכים לחומר". וראה גו"א שמות פ"ל אות כ [ד"ה עד]. וכמו שהפסד המקדש סותר את מהותו, כך הפסד שעלול להיות בתורה סותר אץ מהותו.

אודות שגלות אדום היא גלות ארוכה ביותר, כן מבואר בויק"ר כט, ב, והובא בנצח ישראל ר"פ יז. וראה במבוא לנצח ישראל [עמוד 18] שנתקבצו שם ששה מטעמיו השונים לאריכות זו. וראה למעלה פ"נ הערה 45.

אודות שהגלות מורה על התרחקות מהשם יתברך, וכריתה מנטיעה, ראה נצח ישראל ר"פ ט שכתב: "ורוצה לומר כי כאשר ישראל היו דביקים בו יתברך, אי אפשר שיהיו גולים מן הארץ עד שתשב העיר בדד. אבל בשביל שנכרתו ישראל מן העיקר, הוא השם יתברך, ולכך הלכו ישראל בגולה. כי קודם זה היו נטועים כעץ שהוא שתול על פלגי מים [תהלים א, ג], וכאשר עברו ל"ו כריתות [סנהדרין קד.] נכרתו מן השם יתברך... ומפני זה נכרתו מן העיקר, עד שהלכו בגולה". וראה שם בהערות, שהוא יסוד נפוץ בספר נצח ישראל. ובסנהדרין קה. אמרו שהגלות דומה ל"עבד שמכרו רבו, ואשה שגירשה בעלה". ובגו"א ויקרא פכ"ו אות מו כתב: "הגלות היא עזיבה". וברי הוא, שככל שהגלות ארוכה יותר, כן העזיבה והריחוק גדולים יותר, ולכך בסוף הגלות הארוכה "השם יתברך נתרחק מישראל לגמרי".

ס"פ מו.

כוונתו למדרש [שמו"ר לג, א], המבואר למעלה ס"פ מו. ולשון המדרש הוא: "אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה. משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו שאדור בתוכו, שנאמר [שמות כה, ח] 'ועשו לי מקדש'". הרי שנתינת התורה לישראל מחייבת השראת שכינה בישראל. ובנתיב התורה פ"ו [א, כח:] כתב: "אין השכינה עם ישראל רק בשביל כי נתן להם תורה, שהיא אחת, לכך הקב"ה שהוא אחד, הוא עם ישראל. ודבר זה תמצא במדרש בפרשת תרומה [שמו"ר לג, א]... אחר שנתן להם התורה על הר סיני, כי השם יתברך שהוא אחד, מתחבר עם התורה שהיא אחת... כי לכך השכינה בישראל בשביל שיש להם תורה אחת, כמו שהוא יתברך אחד". וראה גו"א ויקרא פכ"ד הערה 13.

פירוש - מדרש זה מורה שהתורה קשורה ואדוקה בה', עד שנקראת "בתו". ובדר"ח פ"ג מ"ב [קטז:] הביא מדרש זה, והעמיק לבאר מדוע התורה נקראת במדרש זה בשם "בת יחידה" להקב"ה, וז"ל: "מה שהתורה נקראת 'בת', כי הבת היא תולדה מן האב, ובאה ממנו. כך התורה הוציאה הש"י לפעל לסדר אותה, כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה ג"כ. לא כמו שיש סוברים כי הש"י נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד. שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם הש"י. אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת השם יתברך. ולכך התורה מביאה האדם אל הש"י, והש"י עם האדם כאשר עוסק בתורה. ולפיכך נקראת התורה 'בת' להקב"ה. כי החכמה תקרא תולדה, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל [מו"נ ח"א פרק ז], והביא ראיה מן 'בילדי נכרים יספיקו' [ישעיה ב, ו]. ופירש הוא כי הכתוב רצה לומר שמספיקין בדעות ובתולדות אשר יולידו נכרים. בין כך ובין כך המושכל נמשל לתולדה, וזהו הבת. ואמר שהיא 'יחידה', כי מאחר שהתורה - מושכל שבה מחוייב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר, ומפני כך דברי תורה מיוחדים. וזה הטעם שהתורה היא אחת... כי א"א שיהיה דבר אחד אף נקודה אחת בתורה שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך... והמחויב הוא מיוחד, וזהו ה'בת היחידה'. ומפני כך אי אפשר [להקב"ה] להפרד מן התורה, מאחר שיש אל הש"י צירוף מיוחד כמו זה אל התורה, אין לזה הסרה כלל. שהרי הדבר שהוא מיוחד אין נטיה ממנו לצד אחר. וזה שאמר 'להפרד ממנה אי אפשר, אלא כל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור ביניכם'. ודבר זה מורה לך כי הש"י עם התורה לגמרי".

חידוש נשגב נמצא בדברים אלו. והוא, שאין שכחת התורה בסוף הגלות נגרמת ממצד המקבל, שידי ישראל נתרופפו מן התורה, וכיו"ב. אלא היא נגרמת מצד הנותן, שהקב"ה כביכול לוקח בחזרה את התורה אליו. והטעם הוא, כי בסוף הגלות "נתרחק הקב"ה מישראל לגמרי" [לשונו כאן], והרי "לפרוש ממנה איני יכול" [שמו"ר לג, א]. ולכך בהתרחקותו של הקב"ה מישראל נמצאת לקיחת התורה מישראל. כי מן הנמנע הוא שהקב"ה ישאיר את תורתו-בתו מאחורה, אלא בהכרח שהיא נלקחת אליו. וראה הערה הבאה.

ואודות שבסוף הגלות תהיה שכחת התורה, הנה בנצח ישראל פי"ח [תיא:] כתב: "בסוף הגלות... הם גולים ממקום למקום, עד שנשתכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות". ושם ר"פ לב כתב: "קודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר... שכמעט נשתכחה תורה, ואין גדולה בישראל". וכן כתב בדרוש על התורה [מט.], שהמאפיין את סוף הגלות הוא העדר התורה. וצרף לכאן מאמרם [חגיגה ה:] "כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה".

מקור דבריו הוא הרמב"ם במו"נ א, לד, וכפי שיבואר בהמשך.

לשון הרמב"ם שם: "קצור דעות האנשים כולם בתחלתם. וזהו כי האדם לא נתן לו שלמותו האחרון בתחלה, אבל השלמות בו בכח. והוא בתחלתו נעדר הפועל ההוא, ו'עיר פרא אדם יולד' [איוב יא, יב]. ואין כל איש שיש לו דבר אחד בכח ראוי בהכרח שיצא הדבר ההוא אל הפועל, אבל אפשר שישאר על חסרונו... ובביאור אמר [איוב לב, ט] 'לא רבים יחכמו'. ואמרו ז"ל [סוכה מה:] 'ראיתי בני עליה והם מועטים'. כי המונעים מן השלמות רבים, והמטרידים ממנה רבים, ומתי תמצא ההזמנה השלימה והפנאי ללמוד מה שצריך ללמוד, עד שיצא מה שבאיש ההוא בכח אל הפועל".

לשון הרמב"ם שם: "קושי הענין בעצמו ודקותו ועמקו, אמר [קהלת ז, כד] 'רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו'. ונאמר [איוב כח, יב] 'והחכמה מאין תמצא'... כי כאשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים. ומי שיסכל השחיה, יצלול [יטבע]. ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלמודה". ואודות קוצר המשיג ועומק המושג, הנה בדר"ח פ"ד מ"ז [קעה:] כתב: "כי לעומק דברי תורה אין אדם עומד עליהן, וקרוב האדם להכשל בדברי תורה... הן מצד קוצר המשיג, הן מצד עומק המושג... כי האדם נחשב גר בתורה, כי התורה היא מעולם הנצחי, ולפיכך בערך התורה הנצחית נחשב האדם שהוא בעל הויה והפסד גר אצלה... וכאשר האדם מתחבר לשעה אל התורה הנצחית, דבר זה נקרא גירות בודאי. הרי לך כמה האדם יחשוב עצמו שאינו יודע כלום בתורה. ואין ספק כי זה בשביל עומק המושג ומשפטים העמוקים מני ים". וכן כתב למעלה בהקדמה [ד"ה ועל זה] ושם הערה 128. וראה למעלה פ"נ הערה 21.

לשון הרמב"ם שם: "העסק בצרכי הגופות... כל שכן אם יחובר לזה בקשת מותרי המחיה... יחלשו תשוקותיו העיוניות וישתקעו, ויהיה בקשו אליהם בהפסק ורפיון ומיעוט השגחה, ולא ישיג מה שבכחו להשיג, או ישיג השגה מבולבלת מעורבת מן השגה והקצור". וביומא לה: אמרו "ת"ר, עני ועשיר... באין לדין. לעני אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי וכו'".

סבה זו לא הובאה ברמב"ם שם, ובדרוש עה"ת [לו:] הביאה בשם הרמב"ם, וכמובא בסמוך. וראה בדר"ח פ"ו סוף מ"ז [שה.], שרמז בקצרה למניעה זו של לחץ האומות. וזה לשונו בדרוש עה"ת [לו:]: "הרמב"ם ז"ל מנה בספרו [מו"נ א, לד] הסבות המונעות החכמה, והם חמשה; א, קוצר המשיג. ב, עומק המושג. ג, כובד הפרנסה המוטלת על האדם לפרנס אותו ואת ביתו. ד, אורך הגלות וקושיו, שבסבתו ימנע מלעסוק בתורה. ה, הם רוב ההצעות והתחלות הצריכין לכך, שעד שיעמוד עליהם לא יגיע אל החכמה עצמה. זהו תורף דבריו. ובאמת הסבה החמישית שזכר לא תפול בחכמת התורה, שאמרו בה [אבות פ"א מ"ו] שלא ילמדנה האדם מעצמו, כי אם בקבלה, עד שמתוך כך לא יצטרך אל ההצעות והקדמות. אלא שאותה זכר הרב ז"ל חכמה זולתית, שמשיג האדם מעצמו, אותה צריכה לכל ההקדמות הראויות לה. אבל בתורה לא יפלו כי אם ד' סבות המעכבות".

כמו שאמרו על הגלות [סוטה מט.] "בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו". ובנצח ישראל ר"פ לב כתב: "קודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר... והן מרודים ושפלים ובזוים בין האומות מאוד מאוד, כל שעה יותר ממה שהיה". וראה שם הערה 6 במה שנתבאר.

המשך לשונו בדרוש עה"ת [לו:]: "הנה על פי דבריו [של הרמב"ם] יש לפרש שהמאמר הנזכר יבא למכוונם ולרמזם. כי נגד אורך וקושי הגלות אמר 'עתידה וכו", ר"ל שמתוך שיהיה המשך הגלות כל כך מופלג, לעתיד תשתכח תורה מישראל".

דבריו הבאים יוטעמו יותר על פי הקושיות שהקשה בדרוש עה"ת [לו.] על המאמר שהובא למעלה מפרק תולין. וז"ל: "הנה יש להקשות מה שאמר 'עתידה אשה שתטול וכו", וכי יוחסו השאלות לאשה דוקא. ואם תיוחס אליה שאלה זאת בשביל שדרכה לעסוק בפת יותר, היה לו לומר אעפ"כ בלשון כולל 'עתיד שיטלו וכו' ויחזרו וכו", יהיה מי שהוא. ועוד קשה, שזכר שאלה זו ביחוד, ולא זולתה מהשאלות. ועוד, מאי גריעותא ש'לא ימצא הלכה וכו' במקום אחד', מאי שנא במקום אחד, או בהרבה מקומות".

שבת לג: "נשים דעתן קלה עליהן". והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג כתב: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן".

המשך לשונו בדרוש עה"ת [לו:]: "ואל קוצר המשיג כוון בזכרו השאלה על האשה, שהיא קצרת ההשגה ביותר וחסירת הדעת. ורוצה לומר, כי בערך השגת התורה האלקית, ידמה האדם בהשגתו להשגת האשה".

פירוש - השאלה שנשאלה היתה בדיני טהרה של תרומה.

לשונו למעלה פ"י [ד"ה ודבר זה]: "ראוי שיהיה נקרא 'דעת' הידיעה בענין הטהרה [שבת לא: "'ודעת' זה סדר טהרות], שהטהרה היא עוד מדרגה יותר בהשגה. ודבר זה אמרו במקומות הרבה [סנהדרין לח:] 'מה לך אצל אגדות, כלך אצל נגעים ואהלות'. שדבר זה מורה כי סדר טהרות הם דברים עמוקים. שהטהרה הוא דבר נבדל, ואינו ענין גשמי, והטהרה היא דבוק בו יתברך לגמרי. ולכך נקרא הידיעה בזה בפרט, הוא שקנה מדרגת הדעת, לא מי שקנה הידיעה בדבר שהוא למטה מזה". וראה שם הערה 53.

המשך לשונו בדרוש עה"ת [לו:]: "ובמה שפרט שאלת התרומה, רמז למניעת עומק המושג. כי התרומה היא משער החמשים, אשר השגת האדם נמנעת בו לגמרי, ולא נמסר לאדם כלל [ר"ה כא:], ולכן היא באה אחד מן החמשים. וגם חטה אחת פוטרת הכרי [חולין קלז:], לפי מעוט ההשגה בזה". ואודות ששער החמישים נבדל מן האדם, ראה למעלה פכ"ה הערה 60, ופכ"ז הערה 40. ובזוה"ק [ח"ג קעט., ערב.] נתבאר שבתיבת "תרומה" נמצאת "תורה". וכבר נתבאר שהתורה באה משער החמישים [פכ"ה הערה 59].

המשך לשונו בדרוש עה"ת שם: "וכנגד מניעת כובד הפרנסה אמר 'ככר', שהוא שם הונח על לחם, שהוא פרנסת האדם, אשר צריך לחזור אחר מזונותיו, 'ועל פת לחם יפשע גבר' [משלי כח, כא], למעט בעסק התורה, שלכך נמנעת ידיעתו בה".

המשך לשונו בדרוש עה"ת שם: "אבל רבי שמעון בן יוחאי סבר... מצד ישראל המקבלים אי אפשר שתשתכח.... שהתורה היא צורתם. וכמו שלא יהיו בני ישראל בטלים בעצמם, כך הדבר שהוא להם לצורה לא יתבטל בהכרח". ובנצח ישראל פמ"ח [תשצח:] כתב: "התורה לא תוסר ולא תשתכח מישראל".

בא לבאר שהתורה היא צורת ישראל, ולכך מספר "בני ישראל" הוא תר"ג. ומה שיש בתורה עוד עשר מצות לא יסתור זאת, כי עשר מצות אלו הן יחידה בפני עצמה, המורות על נותן התורה. באופן שתר"ג מצות מורות על ישראל, ועשר מצות מורות על הקב"ה, ועלום התורה היא צורת ישראל. ואודות שכל המצות נכללות בעשרת הדברות, כן כתב למעלה פל"ד [ד"ה ומפני זה], וז"ל: "כי מן עשרת הדברות יוצאים כל המצות. כי תרי"ג מצות נכללים בעשרת הדברות". ורש"י שמות כד, יב כתב: "כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו". ומקורו מהבמדב"ר יג, טז: "עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות... שתרי"ג מצות בלולות בהן". ובגו"א שמות פ"כ ריש אות ג כתב כן, וציין את דברי רש"י בפרשת משפטים כמקורו.

כמבואר למעלה פל"ד [ד"ה ועוד יש]: "ולכך היו הדברות עשרה, כי עשרה נחשב כמו דבור אחד, כי העשרה הם אחד במספר קטון". וראה שם הערה 39. ובאור חדש [קעא.] כתב: "כי עשרה במספר קטן הוא אחד". וכן כתב בנתיב התורה ר"פ א [א, ג:]: "מספר עשרה הוא אחד במספר קטן, כי העשרה הם כלל אחד לגמרי".

פירוש - עשרת הדברות פותחות באות אל"ף ["אנכי" (שמות כ, ב)] כדי להורות שהתורה אחת. וכן ביאר למעלה פל"ד [ד"ה והנה האל"ף], וז"ל: "והנה האל"ף שתק [כמבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא, שהובא שם בתחילת הפרק]. ואמר לה הקב"ה, למה אתה שותק, כאילו הדבר שאין בו רבוי הוא גרע. ודבר זה אינו, כי יש לאל"ף מעלה מצד האחדות. ולכך אמר הקב"ה, אתה אחד, ואני אחד, והתורה היא אחת. וזה כי כבר אמרנו כי התורה כמו סדר העולם, עד שהעולם אחד, ולפיכך התורה היא אחת. וראוי שתבא התורה, שהיא אחת, מן השם יתברך אשר הוא אחד. ולכך התחלת התורה באל"ף, 'אנכי ה' אלקיך וגו". כי התורה הפך העולם; שהוא הרבוי, והתורה היא סדר העולם וקשור העולם, עד שהיא אחד, מורה על מסדר שהוא אחד, לכך בא מאתו סדר אחד. ולפיכך התחלת התורה באל"ף... ומפני זה עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד [מכילתא שמות כ, א], להורות על התורה שהיא אחת, וסדר אחד מקושר. כי מן עשרת הדברות יוצאים כל המצות. כי תרי"ג מצות נכללים בעשרת הדברות. ועשרת הדברות הם נאמרו בדבור אחד. מורה כי התורה היא אחת לגמרי, כאשר ראוי לדבר שהוא סדר אחד... ולכך התחלת התורה דוקא באל"ף". וראה שם הערות 30, 35.

לשונו בדרוש עה"ת [סוף לו:]: "והמופת המחליט כי התורה היא צורת בני ישראל הוא, כי 'בני ישראל' יעלה מספרו תר"ג, שהוא מכוון מספר המצוות שבתורה, זולת עשרת הדברים המתייחסים אל הש"י, שהוא ההכל. מפני שהם כללים כוללים אשר כל המצות נכללים בהם כפירוש רש"י ז"ל [שמות כד, יב]. אבל מצות הפרטיות הם כמספר 'בני ישראל', שהם גם כן פרטיים באישיהם". והובא למעלה פל"ה הערה 2. וכן יתבאר בסמוך.

כמבואר למעלה פ"ט [ד"ה ובפרק קמא], ושם הערה 83, שנקבצו שם המקומות הרבים שיסוד זה הוזכר בספר התפארת.

כמבואר במכילתא שמות כ, א. וכן כתב למעלה פל"ד [ד"ה ועוד יש], וז"ל: "כי ראוי שיהיו עשרת הדברות בפרט נאמרים בדבור אחד. כי התורה היא מן השם יתברך, אשר הוא אחד. ואין דבר קודם לתורה, והיא ראשונה. וכמו שאמר [במדרש שהובא שם מאותיות דרבי עקיבא] 'אתה אחד, והתורה שאני נותן לישראל אחת'. כלומר כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל. ולכך התורה מתיחסת ביותר אל השם יתברך, שהוא אחד. ולפיכך עשרת הדברות בדבור אחד נאמרו, כי בזה התורה היא אחת לגמרי. כי כל שאר המצות נכללו בעשרת הדברות, ובזה התורה היא אחת. ולכך היו הדברות עשרה, כי עשרה נחשב כמו דבור אחד, כי עשרה הם אחד במספר קטון, ובזה התורה היא אחד. ודברים אלו דברים ברורים מאד, באין ספק".

פרק מג [ד"ה ועוד תדע].

לשונו למעלה פמ"ג [ד"ה ועוד תדע]: "התורה היא הברית בין השם יתברך ובין ישראל המקבלים את הברית. והברית הוא מחבר כורת הברית, והמקבל את הברית ביחד. וכל דבר שמחבר את שנים ביחד, בצד אחד הוא קרוב אל האחד, ובצד השני הוא קרוב אל האחר. ולכך התורה שהיא הברית בין השם יתברך ובין ישראל, בצד אחד קרוב התורה אל השם יתברך אשר כרת הברית, ובצד השני קרוב התורה אל המקבל הברית, הם ישראל... ומפני כך היו שני לוחות הברית גם כן, ולא היה לוח אחד. מפני שהם 'לוחות הברית' [דברים ט, ט], וכל ברית הוא בין שנים; האחד הכורת, והשני המקבל הברית. ולכך היו חמשה כתובים על לוח אחד, וכל החמשה מה שלא יעשה אל השם יתברך, אשר כרת ברית עמהם. ולוח השני נגד מקבל הברית, הוא האדם. ולכך על לוח השני כתובים מה שלא יעשה אל מקבל הברית".

ואע"פ שבגמרא אמרו [מכות כד.] שרק שתי הדברות הראשונות שמעו ישראל מפי הקב"ה, ואילו שמונה הדברות האחרות שמעו ישראל מפי משה רבינו, מ"מ בתחילה כל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, ורק לאחר מכן נתפרטו לדברות בודדות [רש"י שמות כ, א]. ולכך שפיר אמרינן שישראל שמעו את כל הדברות מפי הקב"ה, כי נאמרו בדבור אחד, ורק בפירוטם נחלקו שתי הדברות הראשונות מהשמונה האחרות. וראה למעלה פל"ה הערה 4.

המשך לשונו בדרוש עה"ת [לז.]: "ועוד כי התורה היא הברית בין הש"י ובין ישראל, וכל ברית הוא מחבר השנים אשר הוא ביניהם, עד שבהכרח קצתו יקרב אל האחד ביותר, וקצתו אל השני, ככל העומד בתוך בין שני דברים לחברם, שצדו האחד קרוב לזה, וצדו האחד לזה. והנה עשרת הדברות הם המקצת הקרוב אליו יתברך ביותר, לפנימיותם וסתריהם היותר סודיים, ונעלמים בחכמה. ושאר תר"ג מצות, שהם החלק הב' מהברית, קרובים אל ישראל ביותר, ודבקים בהם כמספרם במכוון, באשר המה צורת בני ישראל. וכן היה כל מספר בני ישראל באישיהם בפרשת במדבר תר"ג אלף [במדבר א, מו], אלף למצוה, אלף למצוה. באשר לשון 'אלף' הוא הסובל ג"כ לשון למוד, והמצות צריכים למוד... כל זה יורה כי היא צורת ישראל, ושבהתבטלה היו מוכרחים גם הם ח"ו ליבטל". וראה למעלה פל"ה הערה 2.

בא להדגיש שתר"ג המצות כוללות את כל התורה, ולא תאמר שעשרת הדברות נדונות כ"חוץ" לתר"ג מצות [ואז חלק מהתורה יחרוג מצורת ישראל], אלא הכל נכלל בתר"ג. וכשם שעשרת הדברות כוללות את תר"ג המצות הפרטיות [כמשפטו של הכלל שכולל את הפרט], כך תר"ג המצות הפרטיות מרכיבות את עשרת הדברות הכלליות. כי הואיל ויחס תר"ג מצות אל עשרת הדברות הוא כיחס הפרט אל הכלל, וקיי"ל ש"אין בכלל אלא מה שבפרט" [בכורות ו.], לכך תר"ג מצות מרכיבות את עשרת הדברות. וזהו שכתב כאן, שכמו שהפרט נכלל בכלל, כך הוא גם לאידך גיסא; הכלל בנוי מחלקי הפרט. באופן שאין שום חלק של תורה שאינו נכלל בצורת ישראל.

וצרף לכאן דבריו למעלה פט"ז [ד"ה וכנגד אלו] שביאר שעשרת הדברות נועדו לקבלת מלכותו יתברך, ואילו שאר המצות נועדו להשלמת האדם. וכן כתב למעלה ר"פ לה. והרי הדברים מחוורים; עשרת הדברות מורות על חלקו של הנותן, ולכך דין הוא שישמשו לקבלת מלכותו יתברך. ושאר המצות מורות על חלק המקבל, ולכך דין הוא שישמשו להשלמת האדם.

אודות פיזור ישראל בכל העולם, ראה נצח ישראל פכ"ד [תקיא.], ושם פנ"ו [תתסה.].

המשך לשונו בדרוש עה"ת [לז.]: "והנה כמו שהיא הצורה לאותו דור, שהיו תר"ג אלף, כך היא צורת הבאים אחריהם, כי צורת מיניית לא תתבטל. ולכך אמר הכתוב 'כי לא תשכח מפני זרעו'. רק שמכוון 'ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו' הוא לדעת רשב"י שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, כפי מה שישראל בעצם ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ע"י גזירת הש"י, שלא יהיו במקום אחד. כך צורתם, שהיא התורה, לא תמצא במקום אחד, רק מפוזר ומפורד. והוא סגולתה העצמית ממש, שאין יכולין לעמוד על דבר מהתורה במה שצריך אליו ממקומו, רק שצריכין ללמדנו ממקום אחר מן הדומה, ובזאת הבחינה גם התורה היא מפוזר ומפורד. אבל שתהיה ח"ו משתכחת ומסתלקת מישראל לגמרי, זה אינו".

ולכך "יקח הקב"ה עמו התורה", וכמבואר למעלה הערה 25. ומעתה יבאר את שלשת הפירושים ל"דבר ה'"; הלכה, הקץ, נבואה.

שהם; הקב"ה, האדם, והתורה שהיא האמצעי ביניהם, וכמו שמבאר. וראה הערה 62.

פ"ט [ד"ה ובפרק קמא], וז"ל: "וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה [שבועות יג.], הרי הוא כופר באמצעי שעל ידו החבור". ובדרוש לשבת תשובה [סח.] כתב: "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי הוא מסלק האמצעי שהוא בין השי"ת ובין האדם, שהרי התורה היא האמצעי בין הש"י ובין האדם, שע"י התורה יש לאדם דביקות בו, ולכך התורה היא אמצעי שעל ידה החבור, וכאשר אין האמצעי... לא שייך שישוב אל השם יתעלה". ובנצח ישראל פ"ט [רלב:] כתב: "וכן כאשר מגלה פנים בתורה, שהתורה עצם החבור והברית בין השם יתברך ובין האדם, ואם אין תורה - בטל עצם הברית". וראה למעלה פט"ז הערה 127, פכ"ז הערה 52, ופמ"ג הערה 43.

אודות שדביקות בה' נובעת מגדולת ומעלת הנבראים, הנה בדרוש לשבת תשובה [עט.] כתב: "כי ההדמות אל השם יתעלה במעשיו, מביא אל האדם הקירוב והדיבוק בו יתעלה שמו. ולהפך זה גם כן, הריחוק מן מעשיו יתעלה, הוא הגורם הריחוק ממנו. וזה התבאר לך פעמים הרבה ממה שאמרו בסוטה סוף פרק ראשון [יד.], אמר רבי חמא בר חנינא, מאי דכתיב [דברים יג, ה] 'אחרי ה' אלקיכם תלכו', וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה, אלא הדבק במדותיו; מה הוא מלביש ערומים... כמבואר שם. וצוה הקב"ה שיהיה האדם הולך אחר מדות הקב"ה, מפני כי הדברים המתדמים יחד יש להם חבור ביחד. ואשר הם הפכים אין להם חבור ודבוק יחד. וכאשר יתדמה אל בוראו, אף שבודאי אי אפשר להתדמות אל בוראו ויוצרו, רק מה שאפשר להתדמות מן המדות הטובות והמשובחות, בזה יהיה לו דביקות וחבור בו יתעלה. ואשר הוא עושה הפכו, הוא מתרחק ממנו בתכלית הריחוק". וכן מבואר למעלה פ"ט [ד"ה וכל הדברים]. ראה למעלה פ"מ [ד"ה אמנם דעת] שכתב: "וזה כי השבת קראו חכמים בלשונם 'כלה', כמו שאמרו בבבא קמא [לב:] 'בואי כלה'. ומה ענין כלה לשבת. אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חבור בו יתברך. כי שאר ימים אינם מקודשים כמו השבת, ומפני שהוא זמן קדוש, יש לעולם חבור על ידו בו יתברך. ולכך נקרא השבת 'כלה', שהיא עומדת להתחבר בבעלה, וזהו השלמת העולם בודאי". וראה הערה 132.

אודות שבזמן הקץ יחזרו ישראל למעלתם הראשונה, כן ביאר הנצח ישראל פס"ג [ד"ה בא לבאר]. ונאמר [איכה ה, כא] "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". ופסוק זה נאמר על זמן הגאולה [ילקו"ש ח"ב תתרמג]. ולימות המשיח ישוב האדם לאשר היה קודם חטאו של אדה"ר [רמב"ן דברים ל, ו], וכמבואר בנצח ישראל פמ"ו הערה 49, ופ"נ הערה 17.

לשונו למעלה בהקדמה [ד"ה ואמרו]: "מדרגת הנבואה, שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה, ובא להם רוח הקודש מעליונים". ובנתיב התשובה פ"א [ד"ה ואמר] כתב: "הנבואה שהיא מן השם יתברך". ובתחילת דרשת שבת תשובה [סה:] כתב: "וזה שאמרו חז"ל [ב"ב יב.] חכם עדיף מנביא. מפני כי החכם שמדבר דברי תורה או דברי חכמה, התורה או החכמה היא שלו. ולא כן הנביא, לפי שהנביא מדבר מצד רוח הקודש, ופי ה' דבר, ולא נקרא שהוא שלו, ולכך עדיף חכם מנביא". וראה עוד גו"א דברים פי"ח אות יג, ד"ה זה. ובדברים יג, ה נאמר "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו' ובקולו תשמעו וגו'", ופירש רש"י שם "ובקולו תשמעו - בקול הנביאים". הרי שדברי הנביא הם דברי ה'. ובח"א לשבת קלט. [א, עב:] קישר את הנבואה אל ההיכל שבמקדש. וראה בסמוך 64.

וזה לשונו בנצח ישראל פ"ט [רל:]: "כי כל ברית וקשור הוא על ידי שלשה; האחד הוא שמאתו הברית, והוא השם יתברך... והמקבל הברית, הוא האדם. והדבר שהוא הברית, הוא השלישי". ובגו"א במדבר פט"ו אות יח כתב: "דע, כי האדם הוא דבק בשי"ת, ודבקותו הוא על ידי שלשה דברים; האחד, על ידי הקב"ה, שהוא אלוק לו. ועל ידי האדם, שהוא עבדו, כי אלקותו נקרא על האדם. וכמו שאלקותו נקרא על האדם, כן האדם העובד לו נכנס תחת רשותו. וכל דבר שהוא דבק בדבר, אי אפשר רק על ידי דבר אמצעי ביניהם, הוא המחבר הדברים, וזה ידוע". וכן כתב בדרוש לשבת תשובה [סח.]. וכן נתבאר למעלה פ"ט [ד"ה ובפרק קמא], ושם הערה 84, ופמ"ח הערה 119.

וכבר נתבאר למעלה שהדביקות בה' נעשית דרך התורה [הקדמה הערה 91, ופל"א הערה 32], ורק על ידי התורה אפשרי להגיע דביקות בה' מחמת קורבתה לה' [פי"א הערה 11], ומחמת יושרה [שם הערה 45]. ולכך ברור הוא ש"אם אין תורה אין כאן דביקות". וראה בנתיב התורה פ"ה [א, כו.] שנתבאר שם שללא תורה אין האדם יכול להתקרב אל ה', "כי האדם הוא בשר ודם, ומצד שהוא בשר ודם אין קירוב כי אם על ידי התורה השכלית, ובזה יש קירוב לאדם אל בוראו".

אודות שהנבואה מורה קורבה אל ה', ראה דבריו למעלה פ"א [ד"ה אמנם כל], שכתב: "ועם שכל מין בני אדם שוים בתאר פניהם ובעניניהם, אינם שוים במה שיש חלק מהם יותר אלקי מזולתם, כמו שידוע. כי הנבואה ורוח הקודש והשכינה היו מיוחדים בו העם אשר בחר בו ה' יתברך מזולת שאר העמים עכו"ם, ואין ספק כי הנבואה הכנה בנפש האדם. ותמצא הכנה הזאת מיוחדים בה העם אשר בחר השם יתברך. ומזה תראה כי העם הזה היה יותר נפשם אלקית מצד ההכנה הזאת". ובח"א לב"ב יב: [ג, סז:] כתב: "כאשר היה בית המקדש קיים, יותר היה מוכן לנבואה החכם ממה שהיה מוכן לנבואתו הבלתי חכם, כי היה השם יתברך קרוב אל העולם, והוא יתברך קרוב אל החכמים יותר מאשר הוא קרוב אל הבלתי חכם". ובבאר הגולה באר הרביעי [פא:] כתב: "כי כאשר בחר בישראל שוב נחרב שאר עכומ"ז... שאינם נחשבים לדבר. וזה תמצא מבואר, כי קודם שעמדו ישראל היו נביאים באומות, כמו בלעם אליפז וצופר הנעמתי [ב"ב טו:]... וכאשר עמדו ישראל לא היו נביאים באומות, והדברים האלו מבוארים". ובח"א לשבת קלט. [א, עב:] כתב: "ההיכל משם הנבואה, ששם המנורה, כי השכינה כאשר היתה שורה על נפש הנביא, אז היה נפשו דבר קדוש לגמרי. ולכך דרשו ז"ל [קידושין עב:] 'ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה" [ש"א ג, ג], עד שלא שקעה נר של עלי, הזריח נר של שמואל". הרי שהגדיר את הנבואה כביטוי לשייכות אל השכינה, עד כדי כך שמקור הנבואה הוא המנורה המעידה לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל [רש"י ויקרא כד, ג]. וראה למעלה פכ"א הערה 33.

ב"ב יב. "מיום שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה מן הנביאים". וכתב שם בח"א [ג, סז:]: "ובודאי כאשר היה ביהמ"ק קיים יותר היה מוכן לנבואה... כי היה הש"י קרוב אל העולם". הרי שבטול הנבואה מורה על ריחוק הקב"ה מהעולם. וביומא ט: אמרו "משמתו נביאים אחרונים... נסתלקה רוח הקודש מישראל". וצרף לכאן דברי רש"י [במדבר כג, כג]: ""אינן צריכים [ישראל] למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה, ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים, אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזירת המקום, או אורים ותומים מגידים להם". וכן כתב בדברים יח, יג "לא כן נתן לך וגו' הקב"ה לשמוע אל המעוננים ואל הקוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים". הרי שהקב"ה מתחבר לישראל דרך הנביאים ואורים ותומים. ולכך כאשר בטלה הנבואה, יש בכך להורות על ריחוק ה' מישראל.

לשונו בנצח ישראל פמ"ו [תשפ.]: "אחר שכלו ימי משיח, יהיה השם יתברך מנהיג אותם, או שישפוך רוחו על כל בשר, ויהיו כולם חכמים כולם יודעים את התורה אחר כך". והרד"ק [יואל ג, א] כתב: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו' והוא לימות המשיח, שנאמר [ישעיה יא, יט] 'כי מלאה הארץ דעה את ה'... שיזדכך שכלם ויגבר במקצתם כח הדברי עד שיתנבאו".

פירוש - לכך אמרו בגמרא שבימי הגלות לא ימצאו שלשת הדברים המורים על הדביקות.

בח"א לשבת שם [א, עב.]. וכבר נתבאר שכאשר הוא אומר "במקומו", כוונתו לח"א הנמצאים על אתר [למעלה פי"ב הערה 81, פי"ג הערה 65, פל"ט הערה 32, ופמ"ז הערה 91].

שבת קלח: ד"ה דבר.

ואילו הפסוק "דבר ה' מפי ירמיה" עוסק בקץ של גלות שבעים שנה. וראה הערה 66, שנתבאר ש"קץ" מתייחס לקץ המשיח.

גו"א בראשית פ"א אות א: "שם 'תורה' אינו נופל אלא על מצות התורה, שהרי לשון 'תורה' הוא לשון הוראה, להורות לנו המעשה אשר נעשה. ולפיכך דוקא תורת משה נקרא 'תורה', מפני שבה כתובים המצות". וראה למעלה פי"ג הערה 54.

כפי שכתב למעלה פי"ג [ד"ה וזה אמרם]: "ההלכה הוא בירור וצירוף הדין", וראה שם הערה 92. ובדר"ח פ"ה מי"ז [רנט:] כתב: "פסק הלכה הוא מצד מדריגה שהיא למעלה מן המחלוקת... בירור המחלוקת דהיינו ההלכה".

ודברי נבואה אינם נקראים "תורה", אלא "קבלה", וכפי שכתב רש"י חולין קלז. "תורת משה קרויה 'תורה' לפי שנתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא 'קבלה', שקבלו מרוה"ק כל נבואה ונבואה לפי הצורך השעה והדור והמעשה". וראה פחד יצחק שבועות מאמר ב, אות ח.

פירוש - לא אמרו שאין לתרגם ספר דניאל בלבד מפני הקץ, אלא שאין לתרגם כל הכתובים מפני הקץ שנמצא בספר דניאל. והקץ שנמצא בספר דניאל מגדיר את כל הכתובים כדברים שיש בהם הקץ. וכבר עמדו על כך הרשב"א והריטב"א שם במגילה.

וכתב על כך הפחד יצחק שבועות מאמר ב אות טו: "אף על גב דקץ משיח אינו אלא בספר דניאל, מכל מקום ענינם של כתובים משתייכים הם לענינו של קץ משיח טפי מנביאים, שהרי מצד היות קץ משיח נזכר בדניאל, נמנע ממנו התרגום של כתובים בכלל. ומהלך הענין כך הוא. המחשבה היא נעלמת, ובסדר גילויה של המחשבה נמצאות הן שתי מדרגות; הכתיבה והדיבור. ובודאי שהדיבור הוא מדרגת גילוי יותר גדולה ממדרגת הגילוי אשר בכתיבה, שהרי בכתיבה מצינו אדם כותב לעצמו, והדיבור בא אל הזולת. והנה על קץ משיח נאמר [מדרש תהלים ט, ב] 'לבא לפומא לא גליא', 'יום נקם בלבי' [ישעיה סג, ד], בלבי דייקא, לבא לפומא לא גליא. ומתוך כך אנו אומרים כי מאחר שהכתיבה היא יותר קרובה אל המחשבה מאשר הדיבור, ממילא הכתיבה אינה נכללת כל כך בהמימרא של 'לבא לפומא לא גליא'. פומא דוקא. והיינו טעמא שספרי הכתובים משתייכים יותר לגילוי קץ משיח מאשר ספרי הנביאים. וכמו שנתבאר לעיל דספרי הכתובים מתחילתם לא נועדו לשם הבעה בדיבור, ועל כן תרגום הכתובים יש בהם גילוי סתריו של מקום יותר מתרגום של נביאים".

ולהלן פס"ה [ד"ה הרי שאין] כתב טעם נוסף מדוע אין לתרגם שאר כתובים מלבד ספר דניאל, כי "אין לומר שיש לתרגם חצי כתובים". וראה שם בהערות.

פירוש - במשנה שם [חולין ק:] נחלקו חכמים ורבי יהודה אם איסור גיד הנשה נוהג בבהמה טמאה. חכמים סוברים שלא, כיון שהואיל והבהמה בלא"ה אסורה משום טומאה, אין איסור גיד הנשה חל עליו. ורבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג אף בבהמה טמאה, כי "מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן" [לשונו במשנה שם]. וכוונתו היא שהואיל ומזמנם של בני יעקב כבר נאסר גיד הנשה, ועדיין לא נאסרה להם בהמה טמאה עד מתן תורה, א"כ נאסר לבני יעקב גיד הנשה של בהמה טמאה, שהרי בשרה היה מותר להם, ושוב לא יפקע ממנה איסור גיד אף לאחר מתן תורה.

פירוש - בגמרא רצו להוכיח שאיסור גיד הנשה לא היה נוהג בזמן יעקב אבינו [ובכך לדחות ראית רבי יהודה], שהרי נאמר בפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'", ולא נקראו "בני ישראל" עד סיני, ובעל כרחך "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו [במאבק יעקב עם המלאך] לידע מאיזה טעם נאסר להם" [לשון הגמרא שם]. ופירש רש"י שם "אלא מקרא זה לא נאמר עד סיני, אלא לאחר שקבלו משה בסיני ובא לכתוב את התורה, כתב אותה אזהרה אצל המעשה לידע וכו'".

ואע"פ שאלחר מכן מובא בגמרא "מתיב רבא, 'וישאו בני ישראל את יעקב אביהם' [בראשית מו, ה]", הרי שנקראו "בני ישראל" אף קודם למתן תורה, ותירצו על כך "לאחר מעשה", ופירש רש"י "לאחר אותו מעשה שנאבק עמו", ומוכח ששם "ישראל" נהג אף קודם לסיני, כבר ביארו שם התוספות [ד"ה לאחר] בזה"ל: "והא דקאמר לעיל 'לא נקרא ישראל עד סיני', היינו לענין המצות". הרי ששם "ישראל" אדוק במצות שניתנו בסיני. ולמעלה פי"ז [ד"ה ובמאמר הזה] כתב: "כאשר יצאו ממצרים, שאז שם 'ישראל' עליהם", ומשמע מכך ששם "ישראל" קשור ליציאת מצרים, ולא למתן תורה. וראה שם בהערה 47, שנתבאר שכוונתו שם להיותינו אומה. ובביאור הדבר נראה, שהנה בגבורות ה' פס"ב [רכ:] כתב: "'יעקב' במה שהם אומה זאת בלבד... 'ישראל' מצד מעלתם וחשיבותם, שדבק בהם כח עליון". והובא למעלה פל"ז הערה 103. ולכך ברי הוא ששם "ישראל" נובע מקבלת התורה, שאז דבק בהם כח עליון. וראה להלן הערה 193 במה שנתקשה שם.

ובח"א לסנהדרין צט. [ג, רכג:] כתב: "לא היו ישראל נמצאים עד משה, ומשה הוא צורת ישראל... שלא היה נשלם העולם עד שהיו ישראל וקבלו התורה, ואז הושלם העולם כאשר באה התורה אל עולם". וראה נצח ישראל פמ"ג הערה 63. וא"כ מוכח מכך שעצם ישראל הוא התורה, כי נקראו "ישראל" רק ממתן תורה ואילך. והרי שם מורה על מהות [כמבואר למעלה פ"א הערה 12, פ"ג הערה 12, פכ"ב הערה 21, ועוד], וא"כ מהות ישראל ניתנה להם במתן תורה.

פירוש - מלבד ארבע הסבות לשכחת התורה שהוזכרו למעלה [ד"ה ויש לך], בזמננו נתווספה עוד סבה לשכחת התורה, והיא שבוש דרכי הלימוד. וענין זה הוא נפוץ מאוד בספרי המהר"ל, והובא בגו"א דברים פ"ו אות ז, דר"ח פ"ו מ"ז [שג-שה.], נתיב התורה פ"ה [א, כד:-כו.], נתיב הזריזות ס"פ א [ב, קפו.], דרשת שבת הגדול [רכח.], דרוש עה"ת [מד.-מו:], וח"א לשבת סג. [א, לח.]. וחלקם יובאו בהערות בהמשך. [ולמהר"ל ישנם ד' טענות על סדר הלימוד של בני דורו: (א) עוסקים בפלפולי שוא. (ב) לא מלמדים כסדר של חז"ל (בן חמש למקרא וכו'). (ג) לא חוזרים מספיק. (ד) לא לומדים משנה, וכמו שיתבאר.].

ראה בספר "משלי החפץ חיים" אות ו [עמוד 24], שנכתב שם: "אץ רץ יהודי בשוקה של עיר... פרנסה הוא מבקש... פוגע בו אדם תוך כדי ריצתו, מעמידו ואומר לו: "שוטה שבעולם, לאן אתה רץ, ולשם מה אתה מתייגע כל היום כולו, הרי בין כך ובין כך לא תהיה עשיר כרוטשילד, לשם מה איפוא הריצה, מוטב שתשב בבית ותנוח". מעמיד הלה כנגדו עיניים תמהות; "וכי משום שלא אהיה עשיר כרוטשילד צריך אני לשבת בחיבוק ידים. הרי אם אבטל לגמרי ממלאכתי, אף פת לחם חרבה לא תימצא בביתי". ומעין זה גם במשל ד [עמוד 21].

אודות הפער שבין דורות ראשונים לדורנו, אמרו בשבת קיב: "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [ד"ה ובדורות] כתב: "כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות, רק כבני חמורים... כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל". ובעירובין נג. אמרו "לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלוא מחט נקב סדקית". ובדרוש על התורה [לה.] כתב: "ביאור ענין זה, כי שלשה חלוקי בני אדם הם לתורה. החלוקה הא', שיש בני אדם שכליים, שיתעוררו ויגברו שכלם, עד שגובר על הגוף. עד שאפילו הגוף נחשב פתוח ומוכן אל התורה לגמרי, וכמעט שאף הגוף אינו מונע קבלת התורה כלל. החלוקה השנייה, שהם אינם מגבירים השכל על הגוף, אבל יש להם כל הראוי לאדם שמצד שכלם אין כאן חסרון, והוא פתוח לקבל כפי הראוי. החלוקה השלישית, הם הגסים וגופניים ביותר שמגבירים הגוף על השכל, עד שאף שכלם אינו מוכן לקבל כראוי, ונחשב כמעט סתום. וכנגד אלו הג' כתות אמר שלבן של ראשונים היה כפתחו של אולם, הוא שהיה רחב עשרים אמה [רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד ה"ח], שיעור כפול במה שראוי לפתח. כי כל פתח אין ראוי לה רוחב יותר מעשרה אמות, כדקיימא לן לענין מבוי, שהרחב מעשר אמות ימעט [עירובין ב.]. וכן לענין פרצותיה [עירובין טו:]... הוא דמיון הכת הזאת, שיש לה כפליים לתושיה. לא זו ששכלם פתוח אל קבלת החכמה, אלא אף הגוף בהתעוררות ותגבורת השכל עליו. זהו לבן של ראשונים כפתחו של אולם, שהיה השכל באין ספק גובר בהם אף על הגוף ופתוח לתורה, עד שהיו מוכנים לתורה בשיעור כפול, כפתח האולם הזה שהיה רחב שיעור שני פתחים. אבל לבן של אחרונים כבר נתמעט בהמשך הזמן, עד בכדי פתחו של היכל, שהיה רחב עשר אמות [רמב"ם שם הלכה ז], כשיעור הראוי לכל פתח, ולא יותר. ככה לבן התמעט, ועמד על שיעור הראוי לשכל, בלי שום יתרון. ועדיין שכלם היה פתוח לתורה כפי הראוי לאדם מצד שכלו, ומצד שהוא בעל שכל, בלי פחת ויתר כלל. אבל אנן שהלבבות נתמעטו לגמרי, עד שהגוף גובר על השכל וסותמו גם הוא, ולא נשאר פתוח כי אם שיעור ההכרח אשר אי אפשר זולתו להחשב בכלל אדם, ושזולתו היה נמשל כבהמות נדמו. וזהו שאמר 'כמלא נקב מחט סדקית', שהוא הנקב הפחות ביותר, שכמעט אי אפשר להיות קטן יותר, זהו ואנן וכו'. ומה שאמר 'סדקית', ולא הספיק לו לומר 'כמלא נקב מחט', ירמוז כי המחט הזה עשוי לחבר בו הסדקים והקרעים שבבגד. ובדמיון הזה ממש אנן, ר"ל שאין לבנו פתוח לקבל חכמה, כי כתכונת המחט הזה דהיינו כשנגלה ומפורסם מה מהקושיות והקרעים, אזי משכילים מעט לחברם ולתרץ. אבל שישכילו השכלה מה מעצמם, זה אינו, רק אם ימצא מה שמכריחו לתקן ולתרץ". וראה בהקדמה לבאר הגולה [ט-יא] שהאריך בביאור מאמר זה. וראה להלן ציון 156.

ובעוד שכאן מלמד זכות על אנשי דורו שהכירו בפער בינם לבין דורות ראשונים, ומתוך כך התייאשו מעצמם, הנה בהקדמתו לבאר הגולה [י] ביאר שחסרון בני דורו הוא שאינם מכירים במיעוט ערכם, וכלשונו: "היודע ומשיג ערך עצמו, דבר זה נחשב לו חכמה. אשר כבר אמרנו כי לא רבים יחכמו בהשגה זאת... אך הוא כמתנכר ולא ירצה להכיר עצם מדריגתו. אמנם הנותן הודאה על נפשו, ולא יעביר אונאה על נפשו, חסרונו מכפר לו... וזהו תכלית המדריגה העליונה בדורותינו הכרת חסרוננו מן המעלה, ובזה יש לנו קירוב אל מעלת השכל. לא כאשר חושבים עצמינו שלמי השכל, שזהו הרחוק ממנו לגמרי". ושם ממשיך לבאר שבני דורו לא עמדו על פער זה. ויל"ע בזה.

"אחר דברים אלו" - אחר פלפולי שוא, וכמו שיבאר. ו"מזניחים תורת אמת" היא הלימוד המסודר שהורו לנו חז"ל, וכמו שיבאר בהמשך. וכמו כן יתבאר שצעירי הימים נמשכים במיוחד אחר הפלפול.

ואודות שהאדם בוחר בדברי שחוק והתול, ראה דבריו בבאר הגולה באר הרביעי [עא.], שכתב: "עצם השחוק אינו רק התחברות והתאחדות עם הדבר... כי האדם אין רצונו מתחבר רק לדברים אשר הם ערבים לו, והם דברי התול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל [ראה פסחים קיב:] שאני לצנותא דמשכא דעתיה טפי. יורה שאין האדם דעתו מתחבר לדבר רק כמו הלצנות, שמפני שהוא התול מתחבר דעתו ורצונו לו ביותר. כי השגות המושכלות וכיו"ב הוא קשה על האדם... אבל עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחד... ואם כן אין השחוק גנאי מצד עצמו, רק מפני שהשחוק של אדם בדברי הבאי וריק... וזה גנאי גדול". ובנתיב הליצנות פ"ב [ב, ריט.] כתב: "כי האדם נמשך ביותר אחר הליצנות, ונפשו נהנה בליצנות... כי הליצנות דבר שאין בו ממש... דבר אפס ותוהו לגמרי". ובנתיב דרך ארץ פ"א [ב, רמח:] כתב: "הליצנות הוא דבר שאינו מן מציאות העולם, שהרי הוא ליצנות והבאי". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רחצ:] כתב: "ואין ספק כי ההתול הוא הפך השכל, כי הליצנות הוא דבר שאין בו ממש, רק היתול, והשכל מה שראוי לפי האמת, ולפיכך השחוק מבטל השכל". והגר"א [משלי א, כב] כתב על הליצנות: "בני אדם מרחיקים עצמם מן התורה... מחמת שחפצים לדבר דברים בטלים, אף שאין בזה הנאת עולם הזה, מ"מ הוא מתוק אצלם". ושם בהערה 113 הובאו דבריו ממקום אחר שכתב: "והם יושבי קרנות, ומדברים דברי לצנות בלי שום תועלת, רק שהנאתם בזה".

מה שמשוה בין "פלפול" ל"בלבול" הוא על פי דברי הרמב"ן [שמות טו, י] שביאר ש"נשפת ברוחך" [שם] הוא כמו "נשבת ברוחך", "כי שתי האותיות האלה [בי"ת ופ"א] ישמשו בענין אחד", ושם הרמב"ן מביא לכך ראיות רבות.

על פי ברכות לג: שרבה הקשה לאביי קושיא פשוטה, ועשה כן משום ש"רבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי". ובעירובין יג. אמרו "לא אמרה רבי עקיבא אלא לחדד בה התלמידים", ופירש רש"י שם: "אלא לחדד התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם". ועל כך מדגיש כאן שאין פלפולי שוא בגדר זה.

כמו שכתב למעלה פ"א [ד"ה ומעתה האדם]: "כי מה שהאדם הוא בנאי, ונגר, ועושה מלאכת האפיה והבישול, וכיוצא בזה מתיקון הבגדים, שודאי כי דברים אלו צריכים לו נפש השכלית". וראה שם הערה 19.

פירוש - יותר מתאים להתעסק באומנות ולומר שרצונו להתחדד בתורה, מאשר להתעסק בפלפולי שוא ולומר שרצונו להתחדד בתורה. כי יש יותר "צד השוה" בין אומנות ותורה, מאשר בין פלפולי שוא ותורה, וכמו שמבאר.

כן כתב בדר"ח פ"ו מ"ז [שה:], וז"ל: "כי מתחילין לפלפל דברי הבאי בהלכה, אשר יודעים כי פיהם לא כן ידבר, ומגלין פנים בתורה אשר לא כן, ויאמרו לחדודי בעינא. ואף כי דבר כזה ח"ו לא תהא בישראל לחדודי בדברי שקר, לבלות הזמן בשקר, והתורה היא 'תורת אמת' [מלאכי ב, ו], איך יעלה על דעת אדם כזה, הלא ראוי שיקרע אדם לבבו על זה להפוך אמת על שקר ויאמר לחדודי בעינא. ויותר מזה, כי אף דבריהם אינם כלל. שאם היה הפלפול שהוא פלפול הבאי ושקר מתדמה אל פלפול אמת, אפשר לומר כי יעלה בסוף מפלפול זה שאין בו ממש - לפלפול אמת. אבל אין הדבר כך, כי אין דומה בשום דימוי כלל, לא הקושיות ולא התירוצים, ואיך יחדד עצמו בפלפול כמו זה עד שידע לפלפל בפלפול אמת. אדרבה, הדעת נותן בהפך זה, שהוא מטפש ולא יחכים, כי הורגל בפלפול שאינו דומה לשום חכמה כלל, ואיך יהיה האחד למוד אל השני... ואם יאמר דסוף סוף הוא חדוד, ואף כי אינו דומה אל פלפול של אמת, אם כן יותר יש ללמוד אומנות נגרות ושאר אומנות... שבו חדוד חכמה ותחבולה, ויחדד עצמו גם כן בזה, וזה היה יותר ראוי ממה שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה... כי כאשר האדם מרגיל עצמו בשקר כמו שהוא דבר הזה שהוא יודע ומכוין לשקר, כל מעשיו נמשכים אחר השקר... ואיך יוליד השקר דבר אמת".

פירוש - מלבד שמתעסקים בפלפולי שוא, ישנה רעה נוספת [המגונה יותר] הגורמת לשכחת התורה.

ואודות שהסדר מתקן החסרון, ראה למעלה פי"ד הערה 41 שנתבאר שם שהתורה מרפאה את החולי משום שהיא מחזירה את החולה לסדר הראוי. ובנתיב התורה פ"א [א, ד.] כתב: "הסדר הוא מקיים הכל", וראה למעלה פט"ז הערה 25. ולמעלה פ"ח [סד"ה והפירוש הוא] כתב: "וכל אשר יוצא מן הסדר מביא לו בזה אבוד הנפש לגמרי", וראה שם הערה 42.

בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו' [אבות פ"ה מכ"א], ויובא בסמוך.

אודות שהתורה מרוחקת מהאדם, ולכך קשה להשגה וקלה לאבדה ממנו, כן כתב למעלה פ"נ [ד"ה אמנם אל], וז"ל: "מפני מדרגת התורה שאין לה צירוף וחבור אל האדם, היה משכח משה התורה כשלמדה, ולא היה חבור התורה אל משה". וראה שם הערה 21, שהובאו שם מקבילות ליסוד זה. וראה בסמוך הערה 137. וכאן מוסיף, שמפאת ריחוק התורה מהאדם, יש לאדם לעשות סדר מיוחד בכדי שהתורה לא תפרד ממנו. וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ג [קלח:] שלכך "מסורת סיג לתורה", כי מחמת שהתורה קלה לאיבוד, יש לעשות תחבולות לקנותה. וכן כתב בנתיב התורה פ"ד [א, כב.], וז"ל: "כי השכל הוא נבדל מן האדם, ומפני כך האדם צריך אליו יגיעה ועמל לקנות השכל האלקי. וכמו שאמרו בחגיגה [מביא הגמרא הנ"ל]... ולכך צריך האדם אל הכנות הרבה לקנות השכל". וראה ציון 104.

דברים פ"ו אות ז.

כמלוקט בהערה 81.

וכן כתב בדרוש עה"ת [מח:], לאחר שהאריך לבאר את שיבוש דרכי הלימוד, וז"ל: "כי הציקני רוחי בקרבי באשר אין הנחה והשקט בלבי, אמרתי לקרר רוחי בזה. גם באולי ימצא אחד מעיר ושנים למשפחה אשר ישיתו לבם לדברים האלה, ואמצא מרגוע לנפשי". וראה שם בהקדמתו לדרוש עה"ת [ח:].

ובדרוש עה"ת [מח:] ניחם עצמו באופן אחר, וז"ל: "ואין לי נחמה יותר מאשר אחשוב כי דבר זה סימן לקץ גלותנו. כי ידוע שכל העדר הקודם בנושא מביא ההויה... ולפיכך כאשר העדר התורה נמצא בעולם, מוכנת הוייתה לבוא".

דע שבדפוס ראשון דברים אלו [מד"ה כי סדר, עד ד"ה אמנם עם (ולא עד בכלל)] הושמטו מכאן, ונדפסו בסוף הספר. אמנם בדפוסים המאוחרים יותר הדברים הוחזרו למקומם.

"בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד וכו'" [אבות פ"ה מכ"א].

כו נמצא שכינה את חז"ל בכמה מקומות; גבורות ה' פט"ז [עו.], הקדמתו לבאר הגולה [יא], באר הגולה באר החמישי [צח.], ובח"א לסוטה יא: [ב, נא:].

לשונו בסוף הקדמתו לדרוש עה"ת [ח:]: "ותיתי לי, כי מיום עמדי על דעתי נתתי את לבי לדעת חכמה והוללות מעשה הדור בהנהגת התורה והלמוד, ולא ישרו בעיני, באמרי לא זו הדרך אשר הלכו בו אבותינו וקדמונינו הקדושים, אשר אי אפשר לאדם לעשות ערך בינינו וביניהם. כי כל ערך הוא בדומה, והחילוף הוא בכמות, ואין כאן ערך כלל. לכן התגברתי כארי לפני איזה שנים שעברו לתקן בזה מה שהעלתה דעתי, ולא עמדה לי, כי בני הדור הזה אומרים אחרי רבים נלך".

כפי שנתבאר למעלה הערה 95.

ואחר כך תלמוד, וכמו שמבאר. ובדר"ח פ"ה מכ"א [ערב.] כתב: "יש לשאול, כי אין ספק כי אלו שיעורים יש בהם טעם, ובלא טעם לא אמרו אלו הדברים, ולפיכך יש לפרש טעם בדברים אלו. וזה כי זכר שלשה דברים זה אחר זה, מקרא, משנה, תלמוד. ואלו שלשה דברים הם השגות חלוקות; מקרא הוא השגה מה, ואין ההשגה בשלימות ובבירור, אבל המשנה היא הידיעה בבירור, והתלמוד הוא להבין טעם הדבר... הם כנגד חכמה דעת ובינה [ראה הערה 116]... ואמר 'בן חמש למקרא', כי יש לך להבין כי החכמים נתנו לאדם כל עשר שנים מן ימי חייו מדריגה בפני עצמו... כי האדם נולד בלא שכל לגמרי, וכאשר האדם בן חמש מתחיל השכל באדם, וזה מפני שעברו חצי עשרה שבו האדם משתנה... ואין הדבר מגיע מעצמו, [אלא] שצריך לו רב אשר ילמד אותו, א"צ להמתין עד עשרה, רק חמש, כי דל פלגא על המלמד ופלגא על עצמו... וכן המשנה... הרב מועיל דפלגא עליו, לכך א"צ רק חמשה [שנים] אחר משנה. ותלמוד ג"כ א"צ להמתין בשביל זה עשרה... ועוד, כי כל אלו שלשה, מקרא משנה תלמוד, אינם מחולקים לגמרי כמו שהם השאר, ומקרא מועיל למשנה, ומשנה מועיל לתלמוד, ולפיכך אין החילוק ביניהם עשרה לגמרי כמו שהוא בשאר. כי שלשה אלו, אע"ג שהם מחולקים, נחשבו כמו דבר אחד, וכל אחד יועיל אל השני", ועיי"ש שמבאר עוד שני טעמים לשיעורים אלו.

אודות שהמקרא דומה לשורש האילן, הנה ביבמות כד. אמרו "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". ובח"א שם [מהדורת כשר] כתב: "גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה, לאילן אשר שרשו עומד בארץ, מוציא ענפים, ומוציא עוד פירות ועלין, והכל יוצא משורש אחד. וכך הפשט הוא שורש הכתוב, ומתפשט אחר כך לכמה דברים שמסתעפים, ומשתרגים ממנו כמה ענפים לכל צד". והובא למעלה פנ"א הערה 49.

לשונו בח"א לסוטה מד. [ב, סוף פא:]: "מקרא משנה תלמוד. פירוש אלו ג' דברים; מקרא הוא התחלת הבנת המצוה כאשר היא באה מן השם יתברך. ולא באה בהתחלה כל מצוה ומצוה בבירור אל האדם, כי דברי השם יתברך הם רחוקים מן האדם. לכך בירור המצוה בשלימותה לא נרמז בתורה. כי נזכר בתורה עשיית סוכה, ולא נזכר בה ענינה על השורש. והמשנה כל מצוה ומצוה בשלימות גדרה, עד שיובן ענין המצוה על בוריה. ועדיין במשנה לא נתבאר הטעם ומניין זה, רק ציור המצוה כאשר היא. אבל התלמוד מבאר הטעם והסבה בשלימות. ולכך הם ג' חלקים שאין זה כזה, ונקראים מקרא משנה תלמוד".

ועוד אודות יחס המשנה לגמרא, הנה נאמר [דברים ד, ו] "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם וגו'", ופירש רש"י שם "ושמרתם - זו משנה". וכתב שם בגו"א אות ב: "ושמרתם זו משנה וכו'. ונראה, מפני כי לשון שמירה על הדבר השמור במוח של אדם, וזהו במשנה, לפי שהמשנה צורת כל מצוה ומצוה, ושייך בזה שמירה, שהם שמורים אצלו. אבל התלמוד, שהוא קושיות ופרוק, אין שייך בו שמירה, לפי שאינו עומד בחדר ששם הצורות שמורות, כי יש לו חדר אחר במוח, לא החדר ששם הצורות שמורות". וכן כתב גו"א דברים פי"ב אות לד. ובח"א לב"מ לג. [ג, סוף כ.] כתב: "אין המשנה רק ללמוד המצוה כמו שהיא, ולעשות הבדל בין דין לדין, ולא ידע למה זה... ונקרא בלשון הכתוב 'ושמרתם', זו משנה, לפי שהמשנה הוא ציור המצוה בלבד, אין צריך כ"כ שיחכם בה, רק שיזכיר דבר המצויר, ולכך נקרא המשנה בלשון שמירה. אבל בתלמוד הוא נקרא 'למוד', ונקרא ג"כ חכמה". ולשונו בדרשת שבת הגדול [רכח.] הוא: "המשנה היא סדר לימוד המסודר יותר מן התלמוד, כי התלמוד אינו רק לפי הפלפול, כי מביא לפעמים להקשות ממקום זה על מקום אחר... לא לפי הסדר, אבל המשנה הוא לימוד מסודר כל דבר יחד לפי הסדר". וראה הערה 129.

פירוש - כאשר האילן נטוע כסדר, אזי הוא נטוע היטב. וכל דבריו כאן רומזים למשנה [אבות פ"ג מי"ז], שאמרו שם: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו ש"אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר [ירמיה יז, ח] 'והיה כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום, והיה עליהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי'".

כפי שכתב למעלה פ"ג [ד"ה אמנם אל], וז"ל: "כי האדם נברא לעמל, שאין לו שביתה והשלמה כלל. ועם שהוא יוצא אל הפעל, נשאר עוד תמיד בכח... כל זמן היותו מחובר עם החומר, אינו בשלימות בפעל". וראה שם הערה 51.

מה שכתב "כאשר ראוי אל האדם" מבואר למעלה פ"ג [ד"ה ויראה ששמו], שביאר שם ששם "אדם" מורה שעל האדם לעולם להוציא את עצמו מהכח אל הפעל, ובכך הוא דומה לאדמה. וראה שם הערה 18. וכאן שעוסק בענין ההוצאה מהכח אל הפעל, כתב "כאשר ראוי אל האדם".

פירוש - המשנה נכתבה באופן התואם למהותה. והואיל ונתבאר שמהות המשנה היא לקבוע את ציור המצוה, וכמבואר בהערה 108, לכך אין מקום לומר שבמשנה יבואו כל חילוקי הדינים הנמצאים בגמרא.

וזהו התלמוד.

בדר"ח פ"ה מכ"א [ערב., והיא המשנה "בן חמש למקרא וכו'"]. וכן הוא בח"א לקידושין ל. [ב, קלד:], ובח"א לע"ז יט: [ד, מט:].

אודות חכמה בינה ודעת, ראה דבריו בדר"ח פ"ג מי"ז [קנד:], שכתב: "החכמה כמשמעו, אשר הוא חכם ומשכיל בדברים אשר הם בעולם. והבינה הוא מעלה יתירה מזאת, שהוא מבין דבר מתוך דבר... כי החכם הוא בעל סברה, שעומד על הדבר שהוא לפניו, והנבון הוא כמו המפולפל, שמוציא דבר מתוך דבר... אבל הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא 'חי מדבר', כי במה שהוא מדבר - נבדל האדם מן שאר בעלי חיים. ודבר זה [שהגדרת אדם היא שהוא מדבר] נקרא דעת, דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם. אבל החכמה אינו רק השגה מה שמשיג נקרא חכמה, אף כי אינו משיג הדבר מצד אמיתתו ובהבדל שלו... כי הדעת על ידו מבדיל בין דבר לדבר". וראה גו"א שמות פ"ו הערה 120, שם דברים פ"א הערה 130, גבורות ה' פנ"ב [רכח:], ובנתיב התורה פי"ד [א, נז:-נח:]. וראה למעלה פ"י הערה 49, ופנ"ה הערה 26.

לשונו בדר"ח פ"ה מכ"א [ערב:]: "כי המקרא יש בו חכמה, אבל המשנה היא הידיעה הגמורה להבין כל דבר כפי מה שהוא בהבדל כל אחד מן אחד, עד שידע הדבר מבורר. כי זהו ענין הדעת שידע להבדיל בין דבר לדבר, וזהו ענין המשנה".

לשונו בח"א לקידושין ל. [ב, קלד:]: "מקרא משנה תלמוד, הם נגד ג' דברים; חכמה תבונה ודעת. כי החכמה היא הבנת המקרא, והמשנה היא הדעת, כי הדעת שעל ידו מבדיל בין דבר [לדבר], ומבין כל דבר בגדרו אשר מיוחד בו. כמו שאמרו [ברכות לג.] למה קבעו הבדלה בחונן הדעת, שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר. וזהו המשנה, שיודע להבדיל חלוקי הדברים, ונותן הבדל בין דבר לדבר". וראיה זו שהביא מאמירת הבדלה בברכת "אתה חונן", הובאה כמה פעמים בספריו. וכגון, בדר"ח פ"ג מי"ז [קנד:] כתב: "הדעת הוא שמבדיל בין דבר לדבר, שיודע באמתת הדברים בהבדל שלהם, וכמו שאמרו ז"ל שקבעו הבדלה בחונן הדעת, שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר. שתדע מזה כי הדעת על ידו מבדיל בין דבר לדבר". ובנתיב הפרישות פ"א [ב, קיד.] כתב: "השכל מבדיל בין דבר לדבר, וכמו שאמרו חכמים גם כן למה קבעו הבדלה בחונן הדעת, מפני שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר". וכן הוא בח"א לשבועות יח: [ד, טו.], ובח"א לקידושין ל. [ב, קלד:], והובא בהערה הקודמת.

המשך לשונו בדר"ח פ"ה מכ"א [ערב:]: "והתלמוד הוא בינה, שמוציא דבר מתוך דבר על ידי הפלפול, כל זה נקרא תלמוד". והמשך לשונו הח"א לקידושין ל. [ב, קלד:]: "אמנם התלמוד הוא נגד הבינה, שהוא מוציא דבר מדבר, ומחייב דבר מדבר, ונותן טעם הדבר. והוא ענין זולת הראשון. לכך אלו ג' דברים; מקרא, משנה, תלמוד, נגד חכמה ודעת ותבונה".

ובפשטות עולה מן הנמוך אל הגבוה, שהרי התחיל ב"חכמה". וכן פירש רש"י שם "חכמה - מה שאדם שומע מאחרים ולומד. תבונה - מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד. דעת - רוח הקודש". ומשמע מכך שהפסוק הוא בבחינת "מעלין בקודש". ואילו כאן נתבאר שלימוד גמרא הוא כנגד בינה, ולימוד משנה הוא כנגד דעת, ובודאי שלימוד גמרא הוא יותר מלימוד משנה, וא"כ בינה היא יותר מדעת, ובפסוק משמע שדעת היא יותר מבינה.

פירוש - בסדר קנית בינה ודעת, בודאי שבינה קודמת לדעת, כי הדעת היא התכלית, והבינה היא האמצעי להגיע לתכלית. ומבחינה זו בינה קודמת לדעת, כמו שהאמצעי קודם לתכלית, ולכך בפסוק דעת הוזכרה לבסוף.

פירוש - לענין מעלת הלימוד עצמו, ולא לענין סדר הלימוד. וראה הערה 124.

לשונו בדר"ח פ"ג מי"ז [קנה.]: "ואמר [במשנה שם] 'אם אין בינה אין דעת, ואם אין דעת אין בינה'. כלומר כאשר אין כאן הבינה, שהוא המדריגה העליונה, אין כאן דעת. כי אלו שתי מעלות קשורות זה בזה, עד שאם אין המדריגה העליונה, שהוא מדריגת הבינה, אין לו המדריגה שלפניו. ומה שהבינה הוא יותר מן הדעת, דבר זה תוכל ללמוד מן הברכה, שהרי אמרו 'אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה', הקדימו הדעת, שהוא קודם במדריגה, אל הבינה שהוא יותר במדריגה. ואמרו אצל הדעת 'אתה חונן', שאין צריך רק החנינה בלבד, כמו שנותנין לאדם מתנה דרך חנינה. אבל הבינה - אתה מלמד את האדם. ואצל הדעת אמר 'אדם', ואצל הבינה אמר 'אנוש', שהוא יותר במעלה, כמו שכתוב [תהלים נה, יד] 'ואתה אנוש כערכי'. ואחר כך אמר 'וחננו מאתך בינה דעה והשכל', ר"ל הבינה תחונן לנו ע"י שתלמד אותנו כמו שאמר לפני זה. ולפיכך אמר ש'אם אין בינה אין דעת', שאלו שניהם הם קשורים זה בזה, שהרי אמר ג"כ 'אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה', ואם לא נמצא אצל האדם המדריגה שהיא יותר במעלה, לא נמצא ג"כ המדריגה שלפני זה הוא הדעת. כי הדבר כאשר חסר המשלים אותו, אין קיום. וכן 'אם אין הדעת', שהוא מעלה למטה במדריגת הבינה, אין הבינה נמצא. כי הדעת הוא כמו יסוד אל הבינה, ואי אפשר להיות הדבר בלא יסוד, שהרי הדעת הוא ידיעת הדברים כמו שהם בעצמם, ודבר זה נקרא ידיעה. וכאשר אין כאן דעת, לא יבא אל הבינה לעולם, שיבין דבר מתוך דבר. והיסוד בלא הבנין עצמו אינו דבר גם כן... כי הדעת יקרא כאשר יודע ומשיג הדברים כפי שהם, ובזה ישיג הבדל הדברים. ומעלה זאת היא יסוד אל הבינה. שכאשר ימצא אצל האדם מעלה זאת, שיודע אמתת הדברים במה שהם נבדלים זה מזה, יגיע אל הבינה. ו'אם אין בינה אין דעה', כי אם אין המדריגה העליונה הזאת, והוא השלמת השכל כפי מה שראוי, לא ימצא ג"כ הקודם, שאין זה רק חצי דבר". וכן הוא בנתיב התורה פי"ד [א, נז:].

כמבואר למעלה פנ"ה הערה 26, קחנו משם.

וז"ל בח"א לע"ז יט. [ד, מט.]: "פירוש ענין זה מקרא ומשנה ותלמוד, כי המקרא היא התורה בעצמה, כמו מצות סוכה שכתוב בתורה. אבל שלימות המצות, כמו שהוא על איזה דבר יפול שם סוכה, דבר זה ענין בפני עצמו, וזה נקרא משנה, שהוא ידיעת הדבר כמו שהוא. וגמרא הוא התאמתות הדבר, למה הוא כך, ומניין לומר כך, וכל התאמתות הדבר נקרא 'תלמוד', והוא עיקר השכלה. ולכך ישלש שנותיו, כי אלו שלשה דברים הם כנגד חכמה בינה ודעת. החכמה היא כנגד מקרא, שאין זה רק התחלת חכמה. ודעת הוא כנגד משנה, שיודע הדבר כמו שהוא, וזהו נקרא ידיעה. ובינה כנגד התלמוד, שהיא בינה יתירה להבין הדבר. ותחלה נתן הש"י באדם החכמה, ואח"כ הדעת, ואח"כ הבינה. ולכך אמרו [אבות פ"ה מכ"א] 'בן ה' למקרא, ובן עשר למשנה, ובן ט"ו לתלמוד'. ואע"ג כי בן ארבעים לבינה [שם], היינו שהוא מבין לגמרי, אבל התחלת הבינה הוא בן ט"ו, והתחלת הדעת הוא בן עשר, והתחלת החכמה בן ה'".

מה שמביא פסוק זה כאן, הוא משום שבגמרא שם בע"ז דרשו דרשה זו ["לעולם ישלש אדם שנותיו"] על הפסוק "על פלגי מים", וכל הדרשות של הגמרא שם בנויות על פסוק זה, כמבואר שם. ולכך לכשיקוים באדם "על פלגי מים", יקוים בו גם שאר חלקי הפסוק "אשר פריו יתן בעתו וגו'".

"פירוש, לשון דפיקה באגרוף על הדלת. והכוונה שאם יהפוך על דלתי המשנה יפתחו לו שערים, אם כו"" [חדושי הרד"ל שם].

כמבואר בהערה 95, שמפאת שכליות התורה וגשמיות האדם, אין לאדם התייחסות לדברי תורה, ולכך התורה קשה להשגה וקלה לאיבוד.

כפי שכתב בנתיב התורה פ"ה [א, כד.]: "צריך האדם שיהיה למודו בתורה בתחבולות וערמה... ומה ערמתו, שמשבר כנפי הצפור ראשון ראשון שלא יפרח ממנו. וכך צריך שיהיה בתורה גורס ראשון ראשון עד שהוא נשאר אצלו לגמרי, ולא יפרח ממנו". ומעין זה תהיה התחבולה שבלימוד משניות, וכמבואר בהערה הבאה.

כי המשנה היא ציור המצוה, ולכך ניתנת לשמירה ולזכרון, מה שאין כן הגמרא, וכפי שכתב בגו"א ויקרא פכ"ב אות לז: "המשנה היא העיקרים, כללי דברי התורה באיזה ענין הם... שהוא גדר המצוה וציורה - זה נקרא שמירה, לפי שציור הדברים הוא שומר אצלו, ויש לו נושא בשכלו. אבל בתלמוד, מפני שהוא התחכמות השכל מה שמוסיף בחכמה, אין לו נושא, רק ציור הדבר יש לו נושא". ובגו"א דברים פי"ב אות לד כתב: "אבל בתלמוד לא שייך שמירה, לפי שהתלמוד הוא תירוץ קושיות וסברות, לא שייך בזה שמירה, כי אינו אוצר בדעתו אלא צורת הדברים, וזהו המשנה". וראה הערה 108.

ועוד אודות מעלת לימוד המשנה, ראה דבריו בדרשת לשבת הגדול [רכח.], שכתב: "כי המשנה היא סדר הלמוד המסודר יותר מן התלמוד. כי התלמוד אינו רק לפי הפלפול, כי מביא לפעמים להקשות ממקום זה על מקום אחר, והכל לפי המשא והמתן, לא לפי הסדר. אבל המשנה הוא למוד מסודר, כל דבר יחד לפי הסדר... וזה שאמרו גם כן [ויק"ר ז, ג] אין הגליות מתכנסות אלא בשביל המשניות. כי הגליות הוא הפיזור, והוא יוצא מן הסדר. והמשניות שהאדם לומד מסודר זה אצל זה כאשר ראוי, והנה יש לו תורה מסודרת. דבר זה הוא הסבה לקבץ גליות ישראל אשר הם מפוזרים ומפורדים בין כל האומות, ויהיו מקובצים ביחד בסדר מסודר לגמרי. ואין מיוחד לדבר זה רק המשנה. כי גם במקרא אמרו 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' [פסחים ו:]. אבל המשנה היא מסודר מקובץ יחד הכל. וכאשר התורה של ישראל הוא מקובץ ומחובר, כך ישראל מקובצים ומחוברים יחד. ולכך בשביל המשנה הגליות מתכנסין". ובדרוש על התורה [מד.] כתב: "שכר הגדול המיועד למשנה, כמו שאמרו במדרש אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות... ולמה דוקא בזכות המשניות. אבל הוא הדבר אשר דברנו, כי התורה היא צורת ישראל, ופיזור ישראל מיוחס שלא תמצא הלכה ומשנה ברורה במקום אחד [שבת קלח:]. ויחוייב גם כן שבלמדם המשנה, שבה לפחות סדר הדינים יחד, לא כן הפלפול, שלפעמים על ידי משא ומתן הוא מענין לענין שלא באותו ענין, כידוע. לכן כאשר יתנו משניות המסודרות... אזי אקבצם גם הם".

בא לבאר שני טעמים לירידת הדורות בנוגע לידיעת התורה.

אודות שה' קרוב לחסידים ולבעלי מעשים טובים, כן נתבאר למעלה פ"ט [ד"ה וכל הדברים] וז"ל: "וכל הדברים הטובים, כמו הצדקה ולעשות משפט, דבר זה אין צריך לפרש כי על ידם הוא זוכה אל הצלחה אחרונה. וזה כי בדברים ההם יש לו ההתדמות וההתיחסות אל השם יתברך, במה שאלו הדברים הם דרכי השם יתברך, שהוא עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ. וההתיחסות הזה הוא הדבוק בו יתברך, וכמו שאמרו בפרק קמא דסוטה [יד.] 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' [דברים יג, ה], וכי אפשר להדבק בשכינה,האלא הלוך אחר מדותיו. הרי כי ההתדמות אליו במעשים מה שאפשר נקרא 'הליכה אחריו', וההליכה אחריו הוא דבוק בו יתברך. כי ראוי ההתדמות באין ספק להביא החבור, כאשר תמצא דברים הדומים יש להם חבור יחדו... ודבר זה אין צריך ראיה". וראה שם הערה 28, ולמעלה הערה 59. ובנצח ישראל פ"ה [קכג.] שהצדיקים נמצאים במחיצתו של הקב"ה, ולכך הקב"ה מדקדק עמם כחוט השערה, וראה שם הערות 435, 436. ובח"א לשבת נה. [א, ל:] ביאר שהצדיקים קודמים לקבלת העונש "כי אותם הקרובים אל הש"י ביותר הם קרובים וקודמים אל העונש במה שהם קרובים אל הש"י... שאין מתחלת אלא מן הצדיקים, מפני שהם קרובים אל השכינה". ובח"א לב"ב עה: [ג, קטו.] כתב: "כי הצדיקים ההולכים בדרכי השי"ת לגמרי, ודביקים עם השי"ת". והרמב"ן בראשית יח, יט, כתב: "כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני אדם מונחים בו למקרים, עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם 'לא יגרע מצדיק עיניו' [איוב לו, ז], ובאו מזה הפסוקים רבים, כדכתיב [תהלים לג, יח] 'הנה עין ה' אל יראיו', וזולת זה".

מעין מה שכתב בנתיב התורה פי"ד [א, נח.]: "הדבר שהוא קרוב אל השם יתברך, הוא יתברך משפיע אותו תמיד", והובא למעלה פ"י הערה 49, ופכ"ו הערה 65. וזה נאמר על החפצא שקרובה לה', ואילו כאן מוסיף שה"ה לגברא שקרוב לה'. ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קנח:] כתב: "כי הש"י מפרנס כל הנבראים, וכל אשר הוא קרוב אל הש"י הוא מפרנס ג"כ. דומה לזה אילן שהוא נטוע בארץ, העיקר משפיע פרנסה על כל הענפים. וכל ענף אשר הוא קרוב אל העיקר, הוא משפיע יותר מן אשר הוא רחוק". וכן הוא בבאר הגולה באר הרביעי [פה:].

לשונו בגו"א דברים פ"ו אות ז [ד"ה ובדורות] כתב: "ובדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור. אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעינים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה - אין תשובה בפיו. לא די לנו כי נמשלנו כבהמות נדמו, ולא כמעולה שבבהמות רק כבני חמורים, ולא כחמורים רק נהפך לבנו לאבן דומם. אך דבר זה נוסף, כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל, הם הלכו נתיבות יושר להדריך את תלמידיהם בנתיבות אמת, עד שיגיעו אל מה שראוי. ועתה בדור הפחות הזה, עניותא בתר עניותא אזלא [ב"ק סוף צב.], סרו מן הדרך הישר, מיד שיבא הנער להשקיד בתורה עד שיזקין - הם נוהגים כמו אדם הסכל אשר יראה אומן אחד בונה חומה חופר יסוד עמוק לחומה עד שיהיה קיום לחומה, והסכל חושב כי דבר זה מעשה הבל, כי למה יחפור מתחת לארץ, ואין צריך לו רק יעמיד החומה על קרקע שוה, ואין צריך ליסוד החומה, וגורם בזה שהחומה קודם שתבנה ראשון ראשון - מתרוסס, וכך בארצות אלו".

לשונו בגו"א שם [ד"ה כאשר]: "כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד [אבות פ"ה מכ"א], והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו - מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר".

ד"ה ועוד דבר, וציון 95.

לשונו בנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:]: "שכבר נתבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור... והטעם בארנו בפרקים [דר"ח פ"ג מי"ג (קלח:)] כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם, כי תורת ה' היא, לא תורת האדם... ולפיכך קשה לקנות התורה... כי לא יתחבר השכל עם האדם, שהוא גשמי, חבור גמור. ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור, והוא נוח להשתבר, ולכך יש לו לפחד תמיד, מפני שהוא קרוב אל השבירה... לפיכך אמרו בפרק אין דורשין [חגיגה טו.] 'לא יערכנה כסף וזהב וכל כלי פז' [ר' איוב כח, יז], אלו דברי תורה, שקשים לקנות כזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית". ובגבורות ה' פע"ב [שכז.] כתב לבאר: "הדברים האלקיים הם נבדלים מן הדברים הטבעים, ובמעט דבר יוסרו הדברים האלקיים. ומשל זה האדם, שהוא מקבל השכל, אע"ג שאין הפסד בשכל מצד עצמו, יש בו שכחה והסרה בקלות מצד המקבל... שהתורה היא שכל האלקי, קשה לקנות ככלי זהב ופז, שמפני שהם [כלי זהב] יקרים, ואינם נמצאים עם האדם, קשים לקנותן, כך דברי תורה קשים לקנותן מפני שרחוק לאדם, שהוא טבעי, השכל, ובשביל זה נוח לאבדן ג"כ ככלי זכוכית, שכיון שהשכל נבדל מן האדם הטבעי, לכך נקל הוא הסרה ביותר". ובדרוש על התורה [לד:] כתב: "כי מצד שהתורה היא השכל הנבדל, קשה היא לקנות כי אם ע"י העמל הגדול... ואל זה צריך האהבה... ונוסף על זה ג"כ מצד שהוא השכל הנבדל היא קלת ההסרה וההסתלקות מן האדם, ואל זה צריך היראה, שיירא מלאבדה". וראה למעלה פ"נ הערה 21, ונצח ישראל פ"ה [עח:].

שבת כא:, ופירש רש"י שם "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל זקנה". ובנתיב הזריזות פ"א [ב, קפו.] כתב: "כי כאשר בנערותו ובבחרותו אין לומד תורה שתהיה התורה אצלו, כי גרסא דינקותא לא משתכח, ובעת זקנותו כאשר האדם רואה שהוא ערום בתורה ואין דבר עמו... רק אסף רוח בחפניו". ובנתיב התורה פ"ה [א, כה.] כתב: "והנה הבחורים רכי השנים אם היה בהם גרסא דינקותא, אין ספק כלל שהיו רגילים ויודעים כמה וכמה מסכתות קודם שיכנסו לחופה לישא נשים, ועתה אין להם מאומה בידם". ובאבות פ"ד מכ"א אמרו "הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש", ופירש רש"י שם "שדיבקה שם יפה, ואינו נמחק לעולם, כך הלומד בילדותו אינו שוכח לעולם".

לשונו בדרוש עה"ת [מו:]: "וכשבא אחר כך לתלמוד, יוצא ערום ממקרא כאשר נכנס, עד כי אף פרשה אחת בתורה איננו יודע, עד שלא נמצא כמעט... אחד הרגיל במקרא". ובגו"א דברים פ"ו אות ז כתב: "וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו". ובנתיב התורה פ"י [א, מד:] כתב: "אמנם עתה בדורנו זה, אף כי יש תינוקות של בית רבם, והם נכנסים לרבם ללמוד תורה, אבל אני חושש לגודל הקלקול שיש להם בהנהגת הלמוד בענין התורה, ובפרט במקרא, ומכל שכן במשנה, שאין שמים לב עליה כלל. וכן בגמרא, יוצא שכרם של למוד התורה בהפסד הקלקול הגדול והעצום שנוהגים בענין הלמוד. כי הדבר הזה נראה לעינים, כי אין התינוקות קונים שום תורה כשיוצאים מבית רבן מן המקרא. וכשם שלא היה דבר בידם בכניסתם לבית רבן, כך לא קנו דבר במקרא כלל כשיוצאים מבית רבן. וכל זה כי אינם חוזרים על למודם, ותחלת למודם הוא לשכחה, ושלא יהיה נשאר אצלם דבר, כמו שאנו רואים בעינינו. ודבר זה בעצמו בלמודם בגמרא ועוזבים את המשנה שהיא היסוד ועיקר לכל התורה כולה. וכבר בארנו קלקול הגדול והעצום אשר מאבדים עצמם לדעת, רוצים לעלות בסולם השמימה והם נשארים מטה מטה, מה נאמר ומה נדבר, דבר הגדול כמו זה, שהוא תורה של תינוקות של בית רבן שיהיה בקלקול".

תוכן העניינים

הערות ומקורות על תפארת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה