העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קעא · פירוש ה
נתקע בבא קמא תשר"ק תש"ק תר"ק כו'. וכל הענין אי' גם בכת"י. ומבואר מנהג רבינו לתקוע מאה קולות תשעים בישיבה ועשרה בתפלה על הסדר. ואלו תשעים מחלק לשלשה בבות. היינו איזה הפסק בינתים. כמו שאנו מפסיקים באיזה תפלה ובכל בבא שלשים קולות. ולא כמו שאנו נוהגים שלשה תשר"ת וא"כ שלשה קש"ק ואח"כ שלשה קר"ק. אלא בכל פעם תשר"ת תש"ת תר"ת. והנה ענין מאה קולות כבר הביאו התוס' בשם הערוך. ותלה עצמו בהא דאי' בד"ל כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע אינש קל אוני' מקל תקועיא דיחידאי ופירוש שיצאו עיקר התקיעות מש"ץ וזהו מצוה מה"מ. כדתני' בתוספתא ברכות לענין עשרה שעושין מצוה א' א' מברך לכולן. והוא משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך וכדאי' בברכות ד' נ"ג א'. אבל אלו עשרה שאינן עיקר המצוה תוקע כ"א בפ"ע. זהו דעת הערוך. וגם ס"ל דבישיבה תוקעים שלשים קולות ובלחש ל' קולות ובתפלת הש"ץ ל' קולות. אבל רבינו ס"ל דכל מאה קולות נגמרין עם התפלה. דאז הוא שעת הזכרון והדין. ואחר התפלה מה דהוי הוי. ועוד חולק עם הערוך בתקיעות שבלחש וס"ל שאין תוקעים בלחש כלל. ועוד ס"ל שאפי' בתפלה שבקול אין תוקעין אלא עשרה. דהיינו במלכיות תשר"ת זכרונות תש"ת שופרות תר"ת. וכל למעוטי הפסק בתפלה עדיף. ובשני דברים אלו הסכים גם הרמב"ם וכן הביאו התוס' שנהגו כן. וזה ברור דס"ל כמו שכ' בשם רה"ג ז"ל דמה"ת יוצאים גם בשברים גם בתרועה. והכל בכלל תרועה. אלא שהנהיג ר"א לעשות כולן. אבל בתפלה אסור להפסיק יותר מן הדין. מש"ה סגי בסדר אחד בין כולן. והא דמחלקין על מלכיות תשר"ת וזכרונות תש"ת שופרות תר"ת. לפי הפשט עושין כדרך שעושין במיושב מתחלה תשר"ת אח"כ תש"ת אח"כ תר"ת. ויש להמתיק יותר הטעם דאע"ג דהגמרא מפרש תרוע' או גנוחי או ייליל ותרווייהו לשון צערא. ותלו עצמם על הא דמתרגמינן תרועה יבבא. והיינו כמש"כ הרמב"ן עה"ת בפ' בהעלותך דתרועה מורה על הדין. והכי משמעות הפוסקים דכתיב גבי וכי תבאו מלחמה בארצכם והרעת' בחצוצרות וגבי וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות. והרי ודאי בתרווייהו אין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה. אלא דהכא עיקר בא להוראת צער. והכא עיקר בא להוראת השמחה. ומעתה דכתיב בר"ה יום תרועה ולא כתיב יום תקיעה אלמא דמורה על שהוא דין וצערא. מכ"מ הרי מצינו גבי דין של נצוח ג"כ תרועה כמו בחומת יריחו. וגם בפי' כתיב (עזרא ג׳:י״ג) לקול תרועת השמחה. אלא שעיקר הוראתו הוא דין וצערא. מיהו שברים הוא ודאי בשעת צער ממש. אבל טרומייטין יש לשמחה ויש לצער שהוא כעין גנוחי. מש"ה במלכיות נכלל דין ושמחה שהקב"ה הוא מלך ובמשפט ורחמים יעמיד ארץ. מש"ה תוקעים שברים ותרועה. ובזכרונות הוא צער מש"ה תוקעים שברים. ובשופר של מ"ת הוא שמחה מש"ה תוקעים תרועה: וידוע בספרי ראשוני' ז"ל שלא נשתוו המנהגים בתקיעות דרה"ש ונהרא נהרא ופשטי': וכד תקע צריך לברך כצ"ל: