העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קע · פירוש א
אלא אפי' חולא דמועדא אסור בעשיית מלאכה. ואינו מדוקדק הא דמסיים רבינו אסור בעשית מלאכה. משמע דדייק דוקא בהא נשתוה ליו"ט ולא לאקרינהו מקראי קודש. ולכאורה אמאי הא דריש מקראי קודש על חוה"מ ג"כ. אבל כד דייקת בדברי רבינו לעיל שאילתא נ"ד דמחייבין דב"י לקדושי ליו"ט ולשבתא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו וביו"ט כתיב מקרא קודש. וידוע דבשבת קיי"ל עיקר מצות קידוש מדכתיב זכור הא דנ"ל כדאי' בפסחים דק"ו זכרהו על היין. ולא מדכתיב לקדשו כדתני' במכילתא פ' יתרו כמש"כ באורך שם אות א'. וא"כ הא דל"ל קידוש יו"ט ממקרא קודש. לא דמשמעות המקרא כך הוא. אלא מדכתיב בשבת זכור וגו' לקדשו וביו"ט כתיב מקרא קודש נ"ל יו"ט משבת. אבל משמעות לשון מקרא קודש הוא כדתני' בת"כ פ' אמור קדשוהו פי' ממלאכה. או כדתני' בספרי פ' פנחס ארעהו במאכל ובמשתה וכסות נקיה. וא"כ דוקא ביו"ט דכתיב הכי מקרא קודש הוא דנ"ל משבת על קידוש. משא"כ בחוה"מ אין לנו אלא זה המקרא דבעינן לגופי' לאסור בעשית מלאכה. וכבר כתבתי שם אות כ"א דרבינו הביא ברייתא דר"ע ברה"ש דל"ב מקרא קודש זה קידוש היום. והיסב דרשה זו עצמה שהיא מדשבת נ"ל ולא ממשמעות הלשון. והיינו משום דאלת"ה ק' לפי דרשת ר"ע דחגיגה דחוה"מ ג"כ בכלל מקרא קודש. א"כ ליחייב גם בחוה"מ לעשות קידוש. ואין לומר שא"צ לעשות אלא בהתחלת הרגל. הא ליתא שהרי ביום שביעי ש"פ מקדשין ג"כ. ותו א"כ מי שלא קידש ביום ראשון של רגל יהא צריך לקדש בחוה"מ. אלא ודאי דר"ע לא ממשמעות דריש הכי אלא מג"ש דלקדשו דכתיב בשבת. וזה אינו אלא ביו"ט ולא בחוה"מ כמש"כ: