העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קסז · פירוש יז
עוברות ומיניקות מהו שיתענו ביוה"כ. בגמרא ליתא בזה שום שקלא וטריא. וגם רבא לא השמיענו לפי נוס' דילן בגמרא אלא דמתענות ומשלימות בט"ב כמו שמתענין ומשלימין ביוה"כ. הרי דלא נצרך רבא ללמדנו דמשלימות ביוה"כ. ופשיטא דהויא ככל אדם. ולא איצטריך רבא אלא בט"ב. אבל נוס' רבינו במימרא דרבא מתענות ומשלימות בט"ב וביוה"כ כמש"כ לעיל סי' קנ"ח אות ו' בס"ד לפי זה ודאי נראה דיש כאן מקום ספק וחשש סכנה ומש"ה העלה רבא דמכ"מ מתענות ומשלימות. ואע"ג דבפי' תנן בפ' יוה"כ עוברה שהריחה מאכילין אותה כו' הא לא הריחה מתענית. והכי תני' בתענית די"ד דבתענית אמצעית מתענות מכ"מ שפיר אשמעינן רבא דמשלימות. ולא נימא דהא דתני בהו מתענות היינו עד חצות ולא משלימות קמ"ל דמשלימות גם בט"ב גם ביום הכיפורים. והנה במניקה ניחא בפשיטות דס"ד משום דסתם תינוקות מסוכנות לגבי חלב אמותיהן. וזה ידוע דהצום ממעט החלב. וא"כ הרי יש בזה סכ"נ קמ"ל דמכ"מ אפשר למסמס ליה בביצים וחלב. ועוד י"ל לפי מה שכ' רבינו דחיה כל ל' יום אינה מתענה ביוה"כ וביארנו באות הסמוך שדקדק ממה שאמר רבא מיניקות ש"מ חיה לא. וא"כ שמעינן רבא בהא הילכתא רבת' ביוה"כ דדוקא מניקה ולא חיה. אבל במעוברת קשה ממ"נ אי יש חשש שתפיל ח"ו אמאי פסק רבא דמשלימות. הא א"א לתקן שלא תפיל. ואי פשיטא שאין בזה חשש נפל. מאי קמ"ל שמשלימות. מיהו כד דייקינן משכחינן מרגמתא והילכתא גברוותא ורבא לטעמי'. והנה ז"ל בה"ג ה' יוה"כ אשה עוברה דידענן דאי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק ב"ק ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה דתני' עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב וכל הברייתא. והרמב"ן בס' תה"א דקדק טובא בדברי בה"ג אלו. וסיים עלה דיש דוחין דעוברה שהריחה חששה דמיתה דידה הוא והוא ז"ל חיזק דברי בה"ג מסוגי' דערכין ד' ז' האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רה"ר כו' הרי דדוחין שבת משום העובר ודחה ראי' זו משום דמתה ה"ז העובר כילוד ולא ירך אמו הוא ולא בדידה תליא אלא חי הוא ודלת ננעלת לפניו כ"ז דברי הרמב"ן. והרא"ש ור"ן ז"ל דחו דברי בה"ג בשתי ידים מטעם שכ' הרמב"ן דחששה דמיתה דידה הוא וכפרש"י במשנה דסכנת שניהם הוא. וראוי לדעת שגם הדוחין בכך מודו דלאו כללא הוא דסכנת ולד היא סכנת האם. שהרי ביבמות פ' החולץ אי' דעוברת אסורה לינשא משום דוחסא ותפיל ומקשה א"ה דידיה נמי ומשני דידי' חייס עלה. ואי איתא דהיא תסתכן ג"כ כשתפיל מאי נ"מ. אלא ודאי דאפשר שהיא לא תסתכן. ורק במפלת משום חלישות וצום ס"ל דסכנת שניהם היא. וה"ה בהריחה אפשר לומר דכך הוא ולדחות הוכחת בה"ג זהו דעת הרא"ש ור"ן ז"ל: אבל בה"ג נימוקו עמו והוא סוגר ואין פותח. ומתחלה נדקדק לשון בה"ג שכ' אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה כו'. מאי ארי' דידעינן ודאי אפי' חיישינן נמי ספק פק"נ הואי. ותו למאי הביא ראי' מברייתא ולא ממשנתנו דיומא עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. אלא ודאי ידע בה"ג דמזו אפשר לדחות כפרש"י דסכנת האם הוא ג"כ. אבל מהברייתא הוכיח שפיר מדתני' תוחבין לה כוש ברוטב אם נתיישבה דעתה מוטב וא"ל מאכילין אותה רוטב עצמו כו'. ואי משום האם האיך ממתינין הא הזריז ה"ז משובח ואין ממתינין. ודילמא לא תתישב דעתה ואדהכי והכי תסתכן. אלא ודאי מיירי באופן שאין חשש בשביל האם אלא משום העובר. ועל העובר אין מחללין אלא על הודאי לא על הספק מש"ה ממתינין אולי תתיישב דעתה דהא דמחללין את השבת אפי' בשביל ספק פק"נ הוא מדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. כמו דמסיק רבא ביומא דפ"ה דלכולהו דרשי אית פירכא דאשכחן ודאי ספק מנלן לבר מדשמואל דיליף מדכתיב האדם וחי בהם. דמשמע אפילו ספק חיות דוחה כל המצות. אבל כל זה אינו אלא באדם דהיינו בנולד משא"כ עובר דלא מיקרי אדם. והראיה שהרי הא דבן יום אחד מטמא בנגעים הוא מדכתיב אדם כי יהיה וגו' אדם כ"ש כדאי' בנדה דמ"ו. ועובר אינו מטמא בנגעים. הן אמת דבא"ר מהגר"א מס' נגעים כ' דממעטינן עובר מאיש אבל א"א לומר כן דמאיש נתמעט עובר דא"כ אפי' פחות מבן י"ג נמי. והרי בערכין ד' ג' אי' הכל מטמאין בנגעים לאתויי קטן פשיטא סד"א איש למעוטי קטן ואימא ה"נ אדם כי יהיה מכ"מ ואלא איש למ"ל לכדתני' איש פורע ופורס כו' הרי מבואר דלא אתי איש למעוטי עובר. ובל"ס התלמיד שמע וטעה בדברי הגר"א. ועובר נתמעט מאדם עד כי יולד. עוד ראיה דעובר אינו בכלל אדם שבתורה מדאי' בסנה' ד' נ"ז משו' ר"י אמרו אף על העוברין שנא' שופך דם האדם באדם איזו אדם שבאדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו. ואי איתא דעובר בכלל אדם למ"ל קרא דאדם באדם לכתוב שופך דם האדם דמו ישפך. אלא ודאי לא נקרא עובר אלא אדם שבאדם ולא אדם סתם. [וכ"ז דלא כשו"ת ח"י סי' ל"א ע"ש] ודבר זה ברור ביד הראשונים ז"ל עד שמפני זה איכא מאן דס"ל שאין מחללין אה"ש על העובר כלל כמש"כ הרמב"ן שם. והן המה רבותינו בעלי התוס' בנדה שם שכתבו בד"ה איהו וכו' וא"ת דאין חייבים על העובר אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו אה"ש שמביאין סכין כו' עכ"ל. ואי אית' דמחללין אה"ש אפי' על העובר שאמו חיה אע"ג שאין ישראל חייב עליו מדמשלם דמי ולדות מאי קושיא לרבותינו. ומי הקיש איסור רציחה נפק"נ הכא כתיב מכה איש כדאי' ר"פ הנחנקין. והכא כתיב אשר יעשה האדם. ועובר בכלל. אלא פשיטא לרבותינו התו' דכמו דעובר אינו איש ה"נ אינו בכלל אדם ואין מחללין עליו אה"ש. והא דערכין ד' ז' הוא משום דכבר מתה אמו והוי כנולד ומונח בקופסא. ושפיר הקשו א"כ ליחייב ג"כ הרוצחו. וע"ז יישבו דדמי לגוסס כו' רצונם דכיון דעפ"י רוב מתים ג"כ במיתת האם ואותם המתים שהם הרוב דינם כמונח בקופסא. ורק המיעוט שעומד לחיות הוא כנולד ומונח בקופסא. ומשום הכי מחללין אה"ש כמו על הגוסס שרובו למות. וגם בה"ג דלא ס"ל הכי אלא שמחללין אפי' לא מתה האם לא משום דס"ל שעובר בכלל אשר יעשה אותם האדם אלא כמש"כ הרמב"ן שם בשער הסכנה הטעם משום דמוטב שיחלל שבת אחת ואל יחללו שבתות הרבה. והיינו דרשה דרשב"א ושמרו ב"י את השבת מוטב שיחלל שבת א' כו'. ובחי' רמב"ן נדה ג"כ מבואר כמש"כ. והתו' ס"ל דלא קיי"ל כדרשה דרשב"א כלל. ומש"ה אין מחללין על העובר וכשמואל. ובזה העלה בה"ג דמכ"מ הלכה כרשב"א ואפי' על עובר מחללין. והוא דעת רבינו ג"כ שהביא הא דרשב"א בשאילתא א' כמש"כ שם אות א' בס"ד. מיהו כבר מחא לה רבא אמוחא ביומא שם ואמר אשכחן ודאי ספק מנלן. מש"ה מודה בה"ג דרק על ודאי מחללין ולא על ספק וכן סברת התו' ב"מ דקי"ד ב' ד"ה א"ל לאו כהן אתה. תימא לר"י היאך החיה אליהו בנה של הצרפתית כו' וי"ל כיון שברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פקו"נ עכ"ל. ולכאורה ק' למאי דייקי שהיה ברור. הא אפילו משום ספק מותר. ולמש"כ ניחא דכיון שמת אינו בכלל אדם. ואין מחללין אה"ש אלא משום ושמרו ב"י אה"ש מוטב שיחלל שבת א' כו'. וא"כ אינו אלא בודאי ולא בספק. ואע"ג שכתבנו דהתו' ס"ל דלא קיי"ל כרשב"א כלל. מכ"מ יישבו שפיר דמאן דס"ל דאליהו כהן הוי ס"ל כרשב"א. [ובאמת היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר דבן הצרפתית לא מת ממש. ולא כתיב ביה מיתה אלא לא נותרה בו נשמה. ואינו אלא מעין גוסס והכי משמע בנדה פרק תינוקת בשאלת אנשי אלכסנדריא לריב"ח בן השונמית מהו שיטמא. ולא שאלו על בן הצרפתית דקדמא. והכי משמע ברבה פ' האזינו דחשיב אלישע החי' את המת ולא חשיב את אליהו. אלא דבב"ר פע"ז חשיב את אליהו למחיה את המת. והנראה שמדרשים חלוקים הן ואין הדבר ברור]. הא מיהא דייק בה"ג שפיר אי ידעינן בעוברה שתפיל אז רשאי לאכול. ולא הביא לראיה הא דערכין כמו שהביא הרמב"ן ז"ל דודאי גם בה"ג מודה דהא דערכין הוא משום שכבר מתה האם והוי כמונח בקופסא ומש"ה אי' שם דמחללין גם על הספק. ואחר כ"ז מובן האי מימרא דרבא לנוס' רבינו. דרבא לביה כשמעתיה דא' אשכחן ודאי ספק מנלן. מש"ה דרש דעוברות מתענות ומשלימות ביוה"כ דאע"ג דיש ספק שתפיל מכ"מ משום ספק עובר אין מחללין אה"ש. ולא כפרש"י וסיעתו שהיא ג"כ בספק סכנה: ועפ"י דברינו נשתנה עוד דין בדעת בה"ג ממה שהבין הרמב"ן ז"ל. דז"ל בה"ג שלהי ה' יוה"כ ואמרינן גבי עוברה התירו לה לעוברה פחות מכשיעור מפני הסכנה. ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' כשיעור נמי אלא אימא פחות פחות מכשיעור ואפי' טובא נמי עכ"ל בה"ג. וסוגיא זו אי' בכריתות ד' י"ג והרמב"ם ה' אה"ט פי"ד מפרש לה לענין טומאת גויה דרבנן ובמעוברת בריאה ממש ע"ש. אבל בה"ג מפרש באיסור מה"ת ובמעוברת חולה דיש חשש שתפיל התירו פחות פחות מכשיעור ולמד מזה דה"ה ביום הכיפורים. והרמב"ן ז"ל הביא סוגי' זו בס' תה"א שער הסכנה ולמד ג"כ מכאן לענין איסורי תורה. והביא שכ"כ בה"ג והוסיף עוד בזה"ל ונראה שאף בחולה עושין כן להקל עליו מאיסור כרת ומלקות. הדבר יצא מפה קדוש הרמב"ן ז"ל ונמשכו אחריו הרא"ש ור"ן ובעלי הש"ע. ואני תמה שלא הזכירו עיקר גדול כזה הרי"ף ורמב"ם. והרי הוא באסור כרת ומצוי. ויותר מזה שהר"ן הקשה על הרי"ף שלא הביא משנה דהאוכל ככותבת הגסה כו' והרי יש נ"מ בזה לחולה. ובאמת מזה גופא למדנו דעת הרי"ף ז"ל דס"ל דאין נ"מ למעשה כלל. וע"כ היינו הך שכתבנו שאין בדין חולה פחות פחות מכשיעור. ודוקא בעוברה למד בה"ג מסוגי' דכריתות שנותנין לה פחות פחות מכשיעור. דשמא ישיב נפשה בכך ואין מחללין יוה"כ בשביל ספק עובר. משא"כ חולה דהזריז ה"ז משובח וכיון שאמדוהו לאכילת שעור הזריז ה"ז משובח. ואין להמתין על שעה אחרת וכדאי' ביומא דפ"ד מ"ד ליעכב עד לאורתא כו'. [מיהו הרי"ף שלא הביא המשנה דככותבת שיהא נ"מ לעוברה. וגם לא הביא סוגי' דכריתות. ש"מ דס"ל כהרמב"ם דבטומאת גויה מיירי ובעוברה בריאה ולא בחולה ובאיסור תורה כהרמב"ן]. והרמב"ן לטעמי' דגם בעובר מחללין עה"ס ומכ"מ מאכילין פחות פחות מכשיעור ושפיר למד בחולה מינה. אבל למש"כ אין ראי' כלל. ועדיין יש מקום לפסק הרמב"ן מצד הסברא דבחולה שמאכילין עפ"י בקיאין שאומדין אם מוכרח לאכול. ואחר שאומדין אותו שדי לו כשיאכל פחות פחות מכשיעור ה"ז דומה לאמדוהו שא"צ כלל לאכול כשיעור. איברא מה שהוסיף המג"א סי' תרי"ז סק"ג דה"ה יולדת תוך שלשה יש להאכיל פחות פחות מכשיעור. זה ודאי תמוה שהרי יולדת בתוך שלשה א"צ אומד. והרי דומה נאמדוה שצריכה כשיעור בפעם אחת. והבו דלא לוסיף על הוראת הרמב"ן ז"ל ומסוגי' דכריתות עצמה דנקיט עוברה מאכילין פחות פחות מכשיעור יש להוכיח הא יולדת לא. וע"ע מש"כ בסי' ל"ח אות ה' לדחות פסק המג"א עוד מטעם אחר. וכן שמעתי מפי הגאון בעל בית דוד שגם מוח"ז אביר הרועים מוהר"ח ז"ל הורה למעשה בזה דלא כמג"א. נחזור לענין שגם בה"ג ס"ל שאין מחללין אה"ש על העובר אלא על הודאי ולא על הספק. והוא דעת רבינו. ולכאורה ק' מלשון בה"ג עצמו שכ' דאע"ג דאמרינן ספק ב"ק ספק נפל מחללין הרי דאפי' על ספק מחללין. ואין לדחות שאני ספק נפל שאינו אלא מיעוט ואין לחוש לנפל אלא מדרבנן כמש"כ התוספות בכ"מ. הא ליתא שכבר הוכחנו בשאי' ס"ח אות ט"ז ממש"כ בה"ג והרי"ף פ'ר"א דמילה הא לא שהה ספיקא הוא לגבי אשת אח אחמירו בה רבנן ולא נייבם א"א מספיקא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל ש"מ דרק מדרבנן אסורה להתייבם ומזה מבואר שהוא ספק ממש. דאי רוב ולדות אינן נפלים אסורה להתייבם מה"ת. אלא ס"ל לבה"ג והרי"ף דספק גמור הוא. והכי פרש"י בנדה דמ"ד על הא דתנן תינוק. בן י"א מטמא בזיבה ובנגעים כו' והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. וקאמר בגמ' כחתן שלם לענין אבלות מתניתין דלא כרשב"ג דאמר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ופרש"י דקאי על כל הא דתנן הרי דלרשב"ג ספק ממש הוא אפי' בדיני תורה ולא כהתו' שם שכ' דלא קאי אלא על אבלות דרבנן. אלא ס"ל לרש"י דלרשב"ג ספק גמור הוא. וכדמשמע ממקור דברי רשב"ג שבת דקל"ה ובתוסכתא דשבת פט"ז דתניא רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חודש תפדה. הרי למד מדחשה התורה לכך. והכי מוכח דעת הרמב"ם מדכ' בהלכות בכורות פ"א ה"ה דבכור נאכל בתוך שנה אפי' בע"מ מה"ת. וכבר הקשו גאוני בתראי מהא דאי' ברה"ש ד"ז בהא דתניא שם דלבכור בע"מ מונין משעה שנולד ומקשה הש"ס בע"מ מי מצי אכלי לי' בתוך שמונה הא ספק נפל הוא וא"כ משעת אכילה הוא דמתחלינן. ואי איתא שמה"ת מחויב לאכול תוך שנה היאך אפשר להקל מחמת חומרא דרבנן. אלא ודאי דאסור מה"ת וכן מוכח מלשון הרמב"ם ה' מ"א פ"ד ה"ד שכל שלא שהה שמנה ימים ה"ז כנפל ואין לוקין עליו. משמע שאסור מה"ת. והא שכ' ריש ה' יבום פ"א ה"ה דאם מת הולד בשעה שנולד ה"ז פטורה מה"ח ומה"י ומד"ס עד שיודע בודאי שכלו חדשיו. לא משום שהוא ספק דרבנן. אלא הרמב"ם לטעמי' דספק מה"ת ג"כ אינו אלא מד"ס להחמיר. ומה"ת רשאה להתייבם כמש"כ הרי"ף ולהנשא לשוק כמש"כ הרמב"ם. וכי תימא א"כ הדק"ל בסוגי' דרה"ש אמאי מקשה הש"ס מי מצי אכיל בתוך שמנה הא מה"ת מצי אכיל מחמת ספק מה"ת מדאורייתא להקל. הל"ק דא"כ גם מצוה דאכילה בתוך שנה ג"כ לא חל בשמנה ימים הראשונים. דשמא הוא נפל ואין מצוה באכילתו. והרי הוא כתמים דאסור לאכול בח' ימים והא דלא מקשה הכי מי איכא מצוה באכילתו. היינו משום דאם תקשה הכי תוכל לומר דמחמת ספק מה"ת לאכול בתוך שנה מדרבנן מיהא להחמיר. וא"כ עולה למנין ח' ימים אלו ג"כ. ומש"ה קאמר דמדרבנן מי מצי אכיל. הא ספק מה"ת ודאי הוי שמא הוא נפל. נחזור לדברינו דדעת בה"ג ורי"ף ורש"י ורמב"ם דספק ממש הוא אי הוא נפל או ב"ק. וא"כ היאך מחללין על עובר אפי' ודאי תפיל דילמא נפל הוא: אבל תדע דיש בזה שיטה לרבותינו בה"ג והרי"ף ורמב"ם ז"ל. דהא דקיי"ל כרשב"ג דחיישינן לנפל אינו אלא באם שכעת אינו חי באיזה אופן שיהא אבל כ"ז שלא נולד ריעותא גם רשב"ג מודה דבחזקת ולד חי הוא. ואע"ג דרשב"ג למד מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה הרי דאפי' כשהוא חי חוששין לנפל. הא ל"ק שהרי אפי' כלו חדשיו אינו נפדה קודם ל' יום. וע"כ צ"ל דלא חלקה התורה בולדות וה"נ יש לומר משום דאי מת הולד תוך שלשים א"צ לפדיון לא חלקה התורה משא"כ אחר ל' יום אפי' מת אח"כ צריך לפדותו כדתנן בפ' יש בכור מת לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן. הן אמת דסוגי' דשבת ד' קל"ו מימהל היכי מהלינן לי' וא' ראב"א דמהלינן ממ"נ אם נפל הוא ה"ז מחתך בשר בעלמא. כ"ז מבואר דגם בעודו חי ה"ז בכלל ספק נפל. אבל דעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם דלפי דאי' שם עוד דא' אביי מחלוקת כשפיהק ומת כו' וגם להמסקנא מחלוקת כשאכלו ארי ולא קאמר כשהוא חי מבואר דס"ל לאביי דבחי לא נחלקו כלל. ומש"ה מהלינן ולא נצרכנו לסברא דממ"נ. [והכי נראה דעת התוס' יבמות דקי"ט א' ד"ה מחוורתא ע"ש] וזהו דעת הרי"ף שלא הביא הא דראב"א. וגם הביא הא דתני' הספקות אין דוחה אה"ש ואחזו שער הרמב"ן ורשב"א ור"ן על הרי"ף דאחר דמהלינן מחמת ממ"נ מאי נ"מ. והרי מקשה הגמ' לראב"א הא שרי למול משום ממ"נ ומוקי הגמ' כר"א ומשו' מכשירי מילה. והב"י או"ח סי' של"א ויו"ד סי' רס"ו כ' משום דקיי"ל כסוגי' דיבמות דבגמרו שו"צ אמרינן אשתהי כרבי ומש"ה מהלינן בשבת סתם ולדות ואע"ג דלענין ש"ד המה בכלל ספק. והוא תמוה דמ"ש ספק מילה בשבת מש"ד וכש"כ להרי"ף דס"ל דספק נפל ספק גמור הוא. ובסיגי' דיבמו' לא אמרינן אלא דאע"ג שהוא בן שמונה אפשר שהוא בן ז' ואשתהי אבל מכלל ספק לא יצא כמו בבן ט'. אלא העיקר דהרי"ף לית לי' כלל הא דראב"א כמש"כ הר"ן. אבל לא כמש"כ הוא ז"ל דלהרי"ף לא מהלין בשבת ספקות ח"ו אלא בידוע שכלו חדשיו. אלא משום דלא נצרכנו להאי ממ"נ. וכ"כ המאירי שם דלא קיי"ל כראב"א. ובמגילה פ"א כ' עוד דלהכי לא גזרו במילה שמא יעבירנו ד"א משום שהוא ודאי ולא ספק. ולכאורה ק' הא גם במילה הוא ספק נפל אלא כמש"כ דקיי"ל כאביי דכ"ז שהוא חי אינו בכלל ספק. וגם הרמב"ם שכ' בה' מילה פ"א הי"ד ספק בן שבעה ספק בן שמנה מלין אותו מטעם ממ"נ וכראב"א. מכ"מ הרי דייק דלא נצרכנו להאי ממ"נ אלא בספק בן ז' ספק בן ח' אבל בסתם ולדות לא נצרכנו לזה כלל ומטעם שכתבנו. ואביי לטעמי' דאמר שם כתנאי דפליגי ת"ק וראב"ש וריבר"י אי שחיטת נפל מטהר מידי נבלה דפליגי אי נחשב הנפל כ"ז שהוא חי לגוף חי או מת. וא"כ קשה להני תנאי דס"ל חי הוא היכי מהלינן לרשב"ג סתם ולדות. אלא ודאי משום דבחי לא פליגי כלל. ומעתה אפי' לרבא דדחי להא דאביי וא' דכ"ע מת הוא מ"מ אין הכרח לומר דס"ל סברא דראב"א דלענין שבת מיקרי מחתך בשר בעלמא. רק לענין טומאה קאמר הכי וגם אין הכרח לומר דפליג על אביי בגוף מחלוקת ת"ק ורשב"ג דלא פליגי אלא כשהוא מת לפנינו. והכי קיי"ל. ואל תתמה לומר מאי נ"מ הא אנחנו רואין סיבת מותו ודומה לחי לפנינו. הא ל"ק שהרי כיב"ז כתבו התוספות בע"ג ד"ל ב' ד"ה פי תאנה אין בו משום גלוי. והא דאמרינן בפ"א דחולין ראה צפור המנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקב שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא עכ"ל. והרי אנו רואים סיבת הנקב שמצפור בא מכ"מ אחר שהוא מנוקר חוששין שמא נקרו הנחש ג"כ משא"כ פי תאנה הניקור שבו הוא בטבע ואין בו שום ריעותא מש"ה אין חוששים לנחש כלל. ה"נ אחר שנולד בו ריעותא דמיתה יהי מאיזה סיבה חוששין שמא מתחלה נפל הי'. וכאן יש להסביר יותר דמזה הסיבה ניכר שלא הי' לו מזלא כאדם כדאי' ריש מס' ב"ק דאדם אינו עלול לסבות כ"כ משום שיש לו מזלא וכפרש"י בל"ב שאינו נוח להמיתו והיינו כמש"כ רש"י שבת דנ"ג ב' דמזלא הוא מלאך שלו ומליץ עליו. ומדאירע לו סיבה קרוב לומר שהי' נפל בלי מזלא: ונראה להוסיף דבזה הסברא אזיל סוגי' עמומה בחולין ד"ט א' דבעא מיני' ר"א מר"ה בא זאב ונטל בני מעים מהו כו' מי חיישינן שמא במקום נקב נקב א"ל מי קמדמית איסורא לסכנתא א"ל רבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא לחומרא א"ל אביי ולא שאני והא ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין א"ל התם ה"ג לה מסוטה כו' מתיב רב שימי שרץ בפי חולדה כו' ומשני התם נמי הנ"ל מסוטה דבעינן שיש בה דעת לישאל מתיב רב אשי צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות ממנה או נחש לדברי ר"ג כו' פסולה ואריב"ל מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות אי נמי טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה מכוסה ומצאה מגולה הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסול איכא ואלו ספק מים מגולין אסורין ש"מ חמירא סכנתא מאסורא זהו תורף הסוגי'. והיא עמומה הרבה. וכי לא ידע רבא דבלא רעותא כלל אין מספקין בטריפות ובמים מגולין מספקין בלי רעות' וע"כ משום דחמירא סכנתא. אלא כך הענין דהא ודאי ממים מגולין אין ראי' דמשום חומר סכנתא הוא אלא משום דקרוב ששתה נחש וכדאי' בע"ג ד' ל' ביין אתי מסר נפשי' וה"ה מים וחלב דשלשתן שוין הן במשנה דתרומות פרק ח'. ומש"ה יש לספק ולהוציא מחזקת כשרות. ואפשר דלפי זה ה"ה בטריפות הריאה דמצוי הוא ג"כ טריפה מן הדין גם בלי רעותא וצריך בדיקה מד"ת ואם נאבדה הריאה אסור כ"ז סברת רבא. מש"ה הי' מדמה רבא עוד איסורא לסכנתא. דכמו פי תאנה דסתמא בלי ריעותא אין חוששין משום גלוי ומכ"מ אי ראה ריעותא דצפור חוששין גם משום נחש. ה"נ בטריפה אפי' ראה זאב מנקב בבני מעים חוששין שמא במקום נקב נקב. והביא אביי הוכחה דקיל איסורא מסכנתא מדתנן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. ודיוק לשון ספיקו טהור היינו אפי' הוא ספק אם הוא בגדר ספק כלל דהיינו שקרוב לודאי שנטמא מכ"מ טהור וכדתנן פ"ה דטהרות ספק טומאה ברה"ר טהור עד שיאמר נגעתי. ופירושו עד שיאמר בברור שנגעתי. וא"כ אמאי מים מגולין להחמיר. אלא דחמירא סכנתא. ואע"ג דלא נעלם מאביי דטומאה הג"ל מסוטה. כסבור אביי דלא מהני הא דסוטה אלא באופן דאסור משום שאין לו חזקת היתר ואירע ספק דבכיב"ז בספק תורה להחמיר ובטומאה להקל אפי' במקום שאין לו חזקת היתר משום דהוי כמו סוטה דאיתרע חזקת טהר' דידה וגם איכא ספק ומכ"מ להקל ברה"ר. אבל באופן דמהני לאסור בכה"ת אפי' להוציא מחזקת כשרות משום דקרוב להחמיר לא שמענו דיש ללמוד בטומאה מסוטה. אלא ע"כ דבכה"ת מעמידין על חזקה דכשרות ושאני סכנתא. וא"כ ה"ה אין ראי' מהא דצפור לנטל זאב ונקב. ודחי רבא דגם בכה"ג נ"ל מסוטה. הא בכל האיסורין שפיר יש לנו לומר דהוי כמו סכנתא. ורב שימי הביא הוכחה כזה מדבר שאין בו דעת לישאל שרץ בפי חולדה ומהלכת ע"ג כיכרות כו' והרי קרוב הדבר שהשרץ נגע בככרות ומכ"מ טהור וע"כ משום דכל ספק איסורא הכי הוא ולא כסכנתא ודחי ג"כ הכי. [וכ"ז דלא כמש"כ הגאון שב שמעתתא ש"א פ"ד] ובא רב אשי והוכיח מצלוחית בתרתי דלא כרבא. דלרבא במקום דאיכא רעותא לפנינו אפי' בחזקת כשר אסור. וכן בקרוב להחמיר אסור כמו במים מגולין דסכנתא. והרי בצלוחית מים היכי דאיכא רוב לטהר היינו בסיפא שאפשר לתלות גם בחולדה וכדומה טהור משום דתולין באדם טהור. והרי מכ"מ יש רעותא שנגע האדם שלא מדעת השומרו וא"כ שמא נגע אדם טמא. אלא באיסורא לא אמרינן הכי. ומקשה עוד אי נמי טעמא כו' פי' הרי אמרת טעמא דמים מגולין הוא משום דמצוי וקרוב ששתה הנחש מש"ה חוששין בכה"ג גם באיסורא וא"כ ה"נ ניחוש לנחש אפי' הניחה מגולה ומצאה מגולה לפסול המים אלא כ"ז אינו אלא בסכנתא. והיינו שכ' רש"י בחולין די"ב א' דהיכא דנאבדה הריאה ולא בדק כשר דסמכינן אדרב הונא דא' נשחטה בחזקת היתר עומדת עכ"ל. ולכאורה אין ראי' מבני מעים לריאה שמצוי טריפות אלא כמש"כ דרבא רצה ללמוד איסורא מסכנתא. והי' מקום לומר דריאה כמצוי טריפות חוששין בני שום רעותא כמו במים המגולין ומש"ה כ' רש"י דכיון דקיי"ל כר"ה בבני מעים שנקב הזאב ולא כסכנתא ה"נ בריאה. וכהוכחת ר"א מהא דצלוחית מים. [ומש"כ דבטומאה אפי' קרוב לודאי שנגע הטומאה טהור ברה"ר. ידעתי דשיטת התוספות אינו כן במס' חולין ד"ב בד"ה ואם. וכן ברה"י להיפך בתוספות פסחים ד"ט ד"ה ואת"ל כו' א"נ כו' ובד"ה גררוהו וזהו שיטת הר"ש בטהרות שם. אבל הרמב"ם כ' דוקא שיאמר ברי לי שנגעתי וברה"י אינו טהור עד שיאמר ברי לי שלא נגעתי. ומה שהקשו בתוספות חולין ד"ב הנ"ל ואע"ג דעזרה רה"ר היא ומש"ה העלו דמשום דרוב פעמים א"א להזהר מליגע טמא אפי' ברה"ר. להרמב"ם צריך ליישב בא"א דרבה בר עולא לית לי' כלל דעזרה רה"ר הוא ומש"ה לא הביא הרמב"ם הא דרבה ב"ע להלכה משום שאינו עפ"י הלכה. דעזרה רה"ר הוא. והא דלא קאמר להלן כולהו כרבה ב"ע לא אמרי משום דס"ל עזרה רה"ר לק"מ דלא פסיקא להגמרא דכולהו אית להו דעזרה רה"ר. ובל"ז ישוב התוספ' לא ברירא כ"כ למש"כ הרא"ש בשם הראב"ד לענין ליבן סכין דמשום שנזהר הרבה הוי ס' השקול ה"נ טמא במוקדשים. אלא עיקר הישוב הוא כמש"כ דרבה ב"ע לית לי' דעזרה הוי רה"ר]. נחזור לענין דגם בכל הטריפות עלה על דעת רבא דחוששין אם נולד ריעותא דזאב שמא הי' בו נקב מכבר. ואע"ג דבאמת לא קיי"ל הכי מכ"מ במקום שיש עוד חזקה לאיסורא פליגי גם לפי האמת רב הונא ור"ח. בשוחט בסכין בדוק ונמצאת פגומה אמר ר"ה אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. הן אמת שהרמב"ן ורא"ה כתבו דלר"ה אפי' נאבד הסכין חיישינן. והרא"ה בבד"ה בית א' ש"א הוכיח דמ"ש שיבר עצמות מאלו שברו בידים. אבל הרי אנו רואין בהא דצפור. דיש נ"מ בין ראה צפור מנקר בתאינה. בין חתכו בסכין בידים ולא בדק אי במקום נקב חתך. הא מיהא בולד שלא הי' לו חזקת חיים ודאית וגם יש הוכחה דלית לי' מזלא. מדאירע לו סיבה שאינו מצוי כ"כ באדם שיש לו מזלא. באופן זה ודאי יש מקום לחלק בין כשהוא חי או שאינו יודע ממנו דיש לנו לתלות ברוב ולדות שעוד המה חיים ויחי'. בין כשכבר מת אפי' אכלו ארי דבהא ס"ל לרשב"ג שחוששין שמא נפל הי'. ומש"ה מהלינן בשבת שלא מטעם ספק. והיינו טעמא דמברכינן על מילת סתם ולדות והרי להרי"ף ורמב"ם אין מברכין על ספיקות. והא דמברכין לראב"א ל"ק די"ל דס"ל דמברכין גם על מנהג. ולא גרע ספק המצוי בכל יום ממנהג בעלמא. וכבר ביארנו שאי' ס"ז אות ג' דמחלוקת אמוראי הוא. אבל להרי"ף ורמב"ם דס"ל שאין מברכין על מנהג ולא על ספק דאורייתא ע"כ צ"ל הא דמברכינן על סתם ולדות הוא כמש"כ. וע"ע מש"כ בזה סי' צ"ט אות ח' בס"ד. וממוצא דבר תלמוד לענין פדה"ב אם אין האב במקום הבן ואינו יודע ביום שלשים אם הולד חי ה"נ דפודין ומברכין כמו על המילה. והכי פסק בשו"ת ח"ס יו"ד סי' רצ"ד. אחר כ"ז נתבארו דברי בה"ג דעובר אע"ג דקרי לי' ספק היינו משום שאין לו חזקת חיים ברורים. מכ"מ כ"ז שלא נולד בו ריעותא לא מחזקינן בי' ריעותא ומש"ה מחללין על ודאי פק"נ שלו ולא על ספק שאינו בכלל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כמש"כ: