העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קסז · פירוש ח
ואסור למיתב בתעניתא כו'. בגמ' איתא א' שמואל כל תעניתא שלא קבל עליו מבע"י לא שמי' תענית ואי יתיב מאי א' רבה בר שילה דמי למפוחא דמליא זיקא. ויש להבין לשון רבינו דאסור למיתב כו'. מאי איסור יש בזה. הן אמת שכ' התוס' ע"ג דל"ד א' דמיקרי חוטא שציער נפשו בחנם. מכ"מ הא מצינו בכמה אמוראי דמצערי נפשייהו. ומכש"כ למה שהוכחתי לעיל שאי' ס"ו אות ה' דדעת רבינו דהא דא' רב חסדא שם כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית דמכ"מ נדרו נדר כדעת הש"ע ולא כפרש"י. ואין נ"מ אלא לענין תפלת עננו או לצאת ידי נדר תענית שקבל מכבר וכמבואר שם באורך וה"נ בהאי מימרא שנשנית באותה סוגי' ובאותו לשון דלאו שמי' תענית הפי' לענין תפלת תעני' או לצאת ידי נדר וכמבואר בש"ע סי' תקס"ב ס"ה אבל מכ"מ אם קבל סמוך לתעניתו אע"ג שלא קיבל מאתמול מבע"י אסור לאכול וא"כ אמאי אסור הרי צריך לקיים נדרו. וגם לעיל שם לא כתב רבינו דאסור אלא מיבעי לי' לקבולי נדרו מבע"י. והנה בכת"י אי' בזה"ל ואסור למיתב בתעניתא עד דמקבל עליו מפני שעונותיו דומין לו למשוי יתיב מאי אמ' שמואל כו'. והנראה דה"פ דכיון שמתענה לשם תשובה על איזה עון ובעינן שיהא לבו נכנע וחטאתו נגדו ביותר מש"ה בעינן שיקבל עליו מבע"י דוקא ויהא הכנה דתענית עליו מבערב ובזה יהי נפרק ממנו משא העון. כמו שנוח יותר לפרוק משא המוטל עליו אם מכין עצמו לכך יותר משיפרוק פתאום. וכבר המשיל המקונן באיכה א' העון במשא. וכדכתיב נשקד עול פשעי בידו ישתרגו עלו על צוארי וגו'. איך שהוא כונת לשון הטעם. הא מיהא למדנו מלשון כת"י דמיירי רבינו במתענה לשם תשובה וכענין שמדבר בשאי' זו בסמוך. משא"כ לעיל שאי' ס"ו מיירי בתענית שמקבל משום דאיכא צערא בעלמא כענין דמיירי שם בריש השאילתא ומכ"מ בעינן לקבל התענית מבע"י כמש"כ הרי"ף תענית פ"א על מימרא דשמואל דבעינן קבלת תענית שנא' קדשו צום והרי התם בצערא דחגב מיירי. מש"ה אע"ג שלא קיבל מבע"י ולא נחשב לתענית ממש מכ"מ הוי נדר ככל הני דאי' בגמ' שם התם לצעורי נפשי' בעלמא ולא דמי כלל למפוחא דמליא זיקא דמשמע שאינו לשום תועלת. ובאמת הרי מקבל שכר הצער והנדר. וכבר נדחקו התוס' שם וכתבו בזה"ל ואי יתיב דמי למפוחא דמליא זיקא היינו שאינו מקבל שכר תענית אלא נקרא חוטא על שציער עצמו ומכ"מ נדרו נדר עכ"ל. ואינו מיושב יפה דא"כ אמאי אמרו מליצה זו הכא ולא על תענית שעות. אלא משום דמכ"מ איכא שכר הנדר והצער. ואמאי גרע במתענה בלא קבלה מבע"י. אבל לדעת רבינו לא קאי זה המשל אלא במתענה לשם תשובה וכיון שאינו תענית לא הועיל לפרוק החטא אף כ"ש. ומש"ה אסור כמש"כ התוס' דהמצער עצמו בלי תועלת נקרא חוטא משא"כ במתענה לשם צער אע"ג דלכתחילה צריך לקבולי מבע"י מכ"מ אי לא קבל מבע"י לא נקרא חוטא. ולא דמי למפוחא דמלי זיקא. ועפ"י דברינו לחלק בין מתענה לשם תשובה למתענה בשביל צער נתיישב שפיר מש"כ הראב"ד והביא הרא"ש תענית פ"א סי' ט"ז בהא דלוה אדם תעניתו ופורע בזה"ל וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב חלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לגבוה כו'. וכ' הרא"ש ע"ז בזה"ל ולא מסתבר לי דהא אמרו ברכות דל"ב גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. ולפי דברינו ניחא. דהא דלוה אדם תעניתו ופורע מיירי במקבל לצער כדאי' בגמרא שם לצעורי נפשי' קיבל עליו כו' ומיירי דאיכא צערא לי' או בעלמא. ומשום הכי מקבל עליו צער התענית והוא במקום קרבנות עולה ושלמים שהקריבו בבית המקדש בעת הצער כדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. והיינו שכ' הראב"ד דהוי כאלו מתנדב חלבו ודמו. הרי דמדמה לקרבנות נדבה. ובאופן זה ודאי צדקה עדיף אפי' מקרבנות כדכתיב בהושע ו' כי חסד חפצתי ולא זבח. ובמשלי כ"א עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. וע' מש"כ התוס' ב"ב ד"ט ד"ה שנא' ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית וכש"כ צדקה כו' וטעה"ד הוא. וצ"ל דהיינו תרומ' הלשכה דבקרבנו' צבור איירי קרא וע"ז אמרי דכש"כ צדקה דעדיפי מקרבנות וממילא דעדיף מתענית שהוא במקום קרבנות עולה ושלמים. משא"כ הא דברכות מיירי במתענה לשום תשובה והקרבת חלבו ודמו במקום קרבן חטאת קאי והוא מכפר יותר מן הצדקה. הכלל דענין צום של יחיד דומה לקרבן. וכמו חילוף תכלית הקרבנות הכי נמי הצום הבא במקומו ומזה הטעם כ' הגר"א או"ח סי' תקס"ב ס"ו דמהני קבלה בלב לתענית משום דדמי' לקדשים. [ובזה הי' נראה ליישב קו' הגר"א עצמו בסי' תקנ"ג בתענית ציבור שכ' הרמ"א דלא מהני קבלה בלב לתוספת הצום והקשה הגר"א מ"ש מקבלת תענית דמהני בלב. וי"ל דשאני תוספת לצום שהוא חובה שאין בזה דמיון לקרבן ואין בתוספת אלא כמו נדר בעלמא]: