העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קסו · פירוש א
אין לי אלא ביום בלילה מנין כו'. בכת"י אית' אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל את יום. והכי הוי הנוסחא בספרו של רבינו לפני רי"ט הזקן בס' המכריע סי' ע"א שהביא נוסחא בריש מס' נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קידושא ואבדלתא והרי מושבע ועומד עליו מהר סיני דכתיב זכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל את יום וזו הגירסא מצאתי כתובה גם בשאילתות דר"א גאון זצוק"ל בפ' והי' כי תבוא עכ"ל. והוא ז"ל דחה נוס' זו ועוד יבואר. והנה עיקר דין דהבדלה מן התורה כתב גם הרמב"ם ז"ל ה' שבת פכ"ט מ"ע מה"ת לקדש את יום השבת בדברים שנאמ' זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת בקידוש [כצ"ל] וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו. והכ"מ כ' דנ"ל מדכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול. אבל לשון הרמב"ם וצריך לזכרהו וכן מש"כ עוד שם הי"א וכן מבדיל על הכוס מבע"י שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט עכ"ל מוכח דמלשון זכור הוא דנ"ל. ותדע דאי מלהבדיל בין הקודש ובין החול. האיך אפשר לעשות הבדלה מבע"י בעוד הוא קודש. אלא מלשון זכירה הוא דנ"ל על יציאת שבת ומהאי דרשה שכ' רבינו. ופי' את יום ביום הטפל לו לאחריו. ויש להוכיח דהבדלה מה"ת מדאי' שבת ד' ס"ט ב' במי שהי' מהלך בדרך או במדבר וא"י אימתי ישבת משמר יום אחד ומסיק דעושה בכל יום כדי פרנסתו וההיא יומא במאי מינכר לי' בקדושא ואבדלתא. ולכאורה אמאי לא קאמר בצלותא דשבתא. אלא צ"ל דבעי למינקט זכירה דאורייתא. הרי דקידוש והבדלה מה"ת. ולכאורה נראה מלשון המכריע דמאן דתני ברייתא זו בנזיר שם ס"ל דגם יין קידוש והבדלה מה"ת. ואפי' נזיר מותר לשתות. וא"כ גם רבינו שהביא ברייתא זו הכי ס"ל. אבל הרי אנו רואין דהרמב"ם תני ברייתא זו כדברינו ולא סבר לה דיין מה"ת כמש"כ שם הלכה ו' מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל כו'. והכי פסק בה' נזירות דנזיר אסור לשתות יין קידוש והבדלה. וצ"ל דהכי גרס הרמב"ם אי דקידושא ואבדלתא דתני' זכור את יום השבת אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל את יום וכי מושבע ועומד עליו מה"ס. פי' נהי דהברכה מה"ת היין אינו מה"ת. ואפשר דרבינו ג"כ ס"ל הכי. איברא אפי' נוסחת הגמ' לפנינו ופי' המפרש דיין קו"ה הוא מה"ת יש ליישב מכל הני קושיות שהקשו התוס' ושארי ראשונים. ומה גם כי המכריע הביא בשם המורה שהוא רש"י בס' הפרדס נוסחא זו והפסק בזה"ל דנזיר חייב בקדוש היום מאחר שקידש ביין. וכן מי שנדר שלא לאכול וקידש על הפת חייב לאכול מה שבצע מאחר שקידש בפת מיהו אנן לא שרינן לכתחילה שיקדש הנזיר על היין וישתה אלא יקדש על הפת ויפטר מן היין אבל אם מיהר וקידש עה"י נתחייב לשתות ואם אין לנזיר פת יקדש עה"י לכתחיל' וישתה דאין נזירות חלה על יין קידוש מאחר שהוא מצוה לקדש בו וכן מי שנדר על הפת דאין חלוק בין פת ליין לענין קדוש עכ"ל. וכ' המכריע ע"ז מכל אלה מוכיח דהא דתני' זכרהו עה"י מה"ת הוא לקדש עה"י אע"פ שלא כתיב בקרא כך קיבל משה מסיני דצריך לקדש עה"י או על הפת שגם היא חשובה כיין עכ"ל. והאריך להקשות ע"ז חדא מאי מקשה הא מושבע ועומד מה"ס. הא נדרים חלין ע"ד מצוה כדתנן בנדרים פרק ב'. והנה על פסק המורה קשה עוד יותר מש"כ בנודר שלא לאכול פת חייב לאכול בקידוש. וצ"ל דהמורה ס"ל כמש"כ התוס' שבועות דכ"ה א' ד"ה חומר בזה"ל ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר המצוה עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו עה"י לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל. מכש"כ בנזירות דעיקרו אוסר עצמו פשיטא דדמי לשבועות וכמש"כ המכריע שם ושארי ראשונים הרבו לדבר בזה א"כ י"ל דהמורה מיירי בנודר שלא לאכול דוקא היינו באוסר נפשו על היין והפת והוי כשבועה. אבל הא קשה היכי מתמה תלמודא הא מושבע ועומד הוא מה"ס. נימא דמש"ה בא הכתוב לגלות דחל על המצוה. והרי הכי יישב הש"ס לענין מצוה שאמר שבועה שאשתה וחזר ונדר בנזיר. והוא קושית התוס' בנזיר שם. ונראה דכלפי דכתיב בנזיר להזיר לה' קדוש הוא לה'. אלמא דאיכא בזה מצוה וקדושה ואי איתא דמפקיע עצמו ממצוה דמוכרח לחול עליו היאך אפשר לומר ע"ז קדוש הוא לה' ובשלמא לפי המסקנא כשנשבע נימא באמת אם נשבע שישתה ונדר בנזירות אינו קדוש. ולא מיירי קרא בכה"ג לומר קדוש הוא לה'. והרי לא על כל הנוזרים כתיב זה המקרא כדמוכח מעובדא דשמעון הצדיק שם דף ד' ב' שאמר עליך הכתוב אומר איש כי יפליא וגו'. אבל אי נזיר פקע עצמו מקידוש והבדלה לא משכחת האי קרא כלל. אלא ודאי לא קאי רבוי דמיין ושכר יזיר ע"ז המצוה הקבוע. והמאירי כ' על קושיא זו בזה"ל אלא שאפשר שפשוט הי' לו שלא בא המקרא לבטל מצות סיני עכ"ל. והן הן הדברים שכתבנו דפשטי המקראות א"א לפרש הכי וע' מש"כ הגאון תומים סי' ע"ג סק"ד ליישב קו' זו בא"א. והנה על הבדלה הקשה המכריע עוד מהא דאי' פ' אין עומדין דמתחל' קבעו בתפלה וחזרו וקבעוה בכוס הרי מבואר שלא מעיקר הדין לברך על הכוס. ואומר אני דזה מקובל שאין אומרים ברכות אלו אלא אי בתפלה קבוע או על הכוס שאומרים עליו כל שירות ותשבחות. והרי מי שאין לו כוס ופת א"א לקדש כלל וכדתנן ר"פ אלו דברים שהיין גורם לקידוש שתאמר. והנה המג"א סי' רס"א סק"א כ' הטעם ע"ז משום שמה"ת יוצא בתפלה. ומשמע שאם אינו יכול להתפלל ג"כ מקדש בלא כוס. וזה לא שמענו. אלא כך ניתנה ההלכה דא"א לברך קידוש והבדלה שבתורה אלא בתפלה הקבוע אע"ג שאין בה מ"ע מה"ת שיהא מחויב להתפלל מכ"מ המתפלל עושה מציה ויש לה דינים מיוחדים הרמוזים בקראי דחנה כידוע ומקובלים היו מכבר והיא אסמכינהו אקראי. וכן להקדים שבח לבקשה נ"ל מדכתי' לשמוע אל הרנה ואל התפל' כדאי' ברכות ד' ל"א וכן לפתוח בנוס' הידוע תני' במכילתא בא פט"ז. ומנין שאומרים ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם א"י וא"י שנא' ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל ב"י ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. וכל אלו הלכות קבועות הן מכבר גם קודם שנתחייבו בתפלה ע' מש"כ סי' נ"ג סוף אות ד' וסי' קכ"ה אות ט'. ואם אינו יודע סדר תפלה אז אך הכוס גורם לקידוש שתאמר וזה בכלל שאמרו שאין אומרים שירה אלא על היין כמש"כ רבינו לעיל שאי' נ"ד ואסמכוה אקרא דד"ק. תדע שהרי בה"ג כ' דתרי זכירות כתי' לקידושא בכסא וגם בתפלה וברהמ"ז. אלמא דעיקר ד"ת בעינן שיהא הזכירה בזה האופן. ובל"ז א"א לקיים מצוה זו כלל וה"נ בהבדלה. ועדין קשה בנזיר הא אפשר לפטור עצמו בתפלה והאיך שרי ביין. ותו ק' לשיטה זו דנזיר חייב בקדוש והבדלה הא תנן בנזיר פ"ו חומר ביוצא מן הגפן מטומאה ותגחלת שהיוצא מה"ג לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרה מכללו בתגלחת מצוה ומת מצוה. הרי דביין אין היתר לעולם. איברא כבר כתבנו בשאי' ג' אות ה' בשם הירו' דלשון הותרה מכללה לא משמע אלא בדחוי ולא בהיתר והני תגלחת מצוה ומת מצוה דוחים את הנזירות. משא"כ יין קו"ה הותרו מתחלה וכמו טומאת כהן בקרובים הותרה לפרש"י ברכו' ד' כ' כמש"כ שם משום דא"א לכהן בלי קרובים [כצ"ל שם]. וה"נ א"א לנזיר שלא יעבור עליו שבת. וא"א לקרוא אותו קדוש הוא לה' באופן שיהא מפקיע עצמו לבטל מצות כמש"כ לעיל וזה אין סברא לפרש מקרא דקדוש הוא לה' רק במי שיכול להתפלל שהרי לא נזכר תפילה בתורה. ומאחר שהוכחנו דאפי' לא התפלל שרי לשתות יין קו"ה ממילא הותרה מיקרי וכבר ביארנו בס"ד בשאי' י' אות ט' דכל מקום שהותרה לא מדקדקינן לצמצם בדחוי וכל שיש בו איזה הכשר מצוה ה"ז דוחה. וה"נ הכשר מצוה הוא לקדושי אחמרא ג"כ המשמח אלהים ואנשים וכבוד שבת הוא ומש"ה שרי אפי' נזיר בהכי. ועדיין אינו מובן פסק המורה בנודר שלא לאכול פת דמתיר לקדש על הלחם. ואם אמרו בנזיר הכי מהטעם שאמרנו בשם המאירי שאין סברא שיבא הנזירו' לבטל מצות קבועו' מנלן בנודר ונשבע שלא לאכול פת שיהא בא מ"ע דקידוש ולידחי. והרי בנשבע שלא לאכול מצה לעולם אסור לאכול מצה בפסח כדאי' בירוש' והביאו הרי"ף מס' פסחים ותוס' שבועות ד' כ"ד א'. ונראה דבאמת סוגי' זו דנזיר מיירי אליבא דר"ש דס"ל כל שהוא למכות וה"ה בנזיר כדאי' התם ור"ש לית לי' צרוף דתני' רש"א כ"ש למכות כו'. אבל לרבנן לא שייך לומר יין מצוה היינו יין קו"ה. שהרי אינו חייב אלא לטעום כמו שאמרו המברך צריך שיטעום ואע"ג דחצי שעור ג"כ אסור מה"ת. מכ"מ א"א לפרש מיין ושכר יזיר ע"ז האיסו' שאינו מפורש בתורה. וס"ל להמורה דעשה דקו"ה דוחה איסו' חצי שעור שאינו חמור כ"כ כמש"כ התוס' שבועות דכ"ג ב' ד"ה דמוקי לה דאפי' לר"י אין אומרי' שאין שבוע' חל על איסור ח"ש ה"נ פשיטא דנדחה זה האיסור קל מפני מ"ע. ולא בא המורה ללמוד מסוגיא זו אלא דקדוש והבדלה מיקרי מ"ע עד דלר"ש אמרו דנזיר מותר לשתות יין קו"ה אע"ג דמוזהר ע"ז. ה"נ לדידן דחי מצוה דקו"ה איסור ח"ש בין בנזיר בין בנודר ונשבע. ובאמת לא יאכל פת ולא ישתה יין אלא טעימה. וממילא מיושב קושיתינו ממשנה זו. דאפשר דאתי דלא כר"ש ולרבנן לא הותרה כלל רביעית: נחזור לענין דשיטת רבינו דהבדלה מה"ת. ולפי נוסחא שלפני המפרש מוכרח שמה"ת לברך או בתפלה או על הכוס. אבל אין אומרים ברכה זו לחודא. ולפי נוסחא וכי מושבע ועומד מה"ס הוא. אפשר באמת לברך מה"ת ברכת קידוש לחוד כמש"כ המג"א. ומדרבנן הוא שאמרו שהיין גורם לקידוש שתאמר: