העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קסב · פירוש ט
ונקלינהו ונבדרינהו א"נ נקברינהו מי לא תנן כו'. עד הני לא ברירא מילתא. לפנינו אית' בגמ' ונקלינהו ונבדרינהו דילמא מזבלי להו. [והתו' גרסי אתי לזבולי בהו. וכן גריס הר"ן שכ' דהכא ודאי מזבלי בהו. וכ"כ בביאורי הגר"א יו"ד סי' קל"ג]. ולקברינהו בעינייהו מי לא תני' כו' ומשני התם דקא קברי ב"ד מוכחי מילתא הכא לא מוכחי מילתא אימר אינש גנב ואייתי קברי הכא. והרבו הראשונים ז"ל להקשות. הא זיבול שרי דזו"ז גורם שרי. ותו הקשו הא כל הנקברין לא חיישינן דילמא יאמרו גנב ואייתי קברי הכא. עיין בתוס' ובר"ן שנדחקו ליישב. וע"ע לחם משנה הל' מ"א פ' כ"ז הל' י"ו מה שכתב בזה. אבל נוס' רבינו מיושרת ומכוין לפי' אחר בסוגי'. דמקשה שפיר דנשרוף וזבלו שרי כדין זו"ז גורם. או נקברינהו ולא חיישינן לחפיר' כמו דתני' אחד אבן כו' ולא חששו שמא יחפרו בני אדם ויטלום. ומשני התם מוכחא מילתא דאיסורא הוא. הני לא ברירא מילת' פי' לא בריר' לאינשי דאיסורא הוא ולהכי החמיר בהו ר"ח. פי' כדי לפרסם האיסור כדאי' כיב"ז בחולין ד' נ"ג בעובדא דשרקפא דטריפתא. ובזה יתיישב יותר מה שלא הקשה ממשנה דתמורה דכל הנקברין. דזה פשוט הי' להמקשן לחלק בין הני דתנן במשנה דתמורה. דידוע לכל אדם אסורייהו דזיל קרי בי רב הוא. אבל הא דתני' אבן שנסקל בה כו' אינו מפורש בתורה. ומכ"מ לא חששו לדבר. ומשני דמכ"מ מוכחא מילתא דאיסורא יותר מאגרא דסת"י: והנה בחמץ בפסח כ' המ"א סי' תמ"ה בשם מהרי"ל דשורף וקובר הפחמין. ובל"ס למד מהרי"ל מסוגי' זו דע"ג. מה לי חטי דאה"נ של יין או דחמץ. והי' אפשר ג"כ ליישב ק' המ"א שם דהאיך שרי לשרוף חמץ לרבנן דס"ל דאין מצותו בכך ואפרן אסור והרי תנן כל הנקברין לא ישרפו ע"ש. אבל י"ל דבאמת לחכמים בעינן תרתי שורף ומפרר וזורה לרוח. ויהי' פי' המשנה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח על שני אופנים. מה"ת סגי אפי' בפירור לחוד. ומדרבנן בעינן גם פירור דשריפה לחוד אסור שמא יהנה מאפרן ופירור לחוד אסור שמא אתו בהו לידי תקלה. מש"ה שורף ומפרר. והא דלא בעינן קבורה כמו הכא. משום דכיון דיפרר אין בהם אלא זבול. וזהו שלא כדרך הנאתן ושרי בחמץ משא"כ ביי"נ ע' תוס' ע"ג דמ"ג ד"ה אמרו לו. אבל כ"ז לגירסתינו בע"ג. וגם במשנה דפסחי' וחכ"א אף כו'. אבל נוס' הרי"ף ורא"ש שם וחכ"א מפרר כו'. ולא בעינן תרווייהו. ומכ"מ שריפה לכ"ע שרי מטעמ' שכ' הגר"א שם דסתמי דכמה משניות הכי הוא. ובאמת ק' המ"א יש ליישב בפשיטות דבחמץ לא חיישינן להנאת אפרן. דאפי' למ"ד בשריפה י"ל דאפרן אסור אי ליליף מנותר וכמש"כ לעיל פ' קדושים שאי' ק' אות ב' עפ"י הירושלמי ע"פ. הא מיהא נוס' הרי"ף במשנה הפי' או שורפו או מפררו וזורה לרוח. וכ"כ הרמב"ם וש"ע. אבל א"כ קשה מחטי דיי"נ דילן. אמאי שרי פרור ולא חיישינן דהדרי ומלקטי להו כמו בחטי דיי"נ. ולנוסחת רבינו י"ל דדוקא בחטי דיי"נ שאין האיסור מפורסם חיישינן ולא בחמץ. ולעשות פרסום לדבר ג"כ לא הוצרכנו בחמץ וסגי בעיקר הדין לעשות באופן שא"א לבא לידי תקלה מה שאין כן הכא חיישינן דילמא אתו לידי תקלה וגם בעינן פרסום שהוא אסור:
דאילו מאן דמתייליד ליה. שאילתא זו אינה בכתובים. אלא בפי' כת"י אי' כאן שאי' ס"ו דחייבין ישראל בזמן דאיכ' צער בעולם כו'. ועיקר שאילתא דלפנינו מעין הפרשה היא עה"פ אל אמונה וגו'. מיהו התחלת השאילתא במצות מילה לא נתבאר מאי שיאטא לכאן: