אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קנט · פירוש א

שאילתא קנט

דאילו גברא כו' וכל הענין. כ"ז הביא הרמב"ן במלחמת ה' פ' האשה שלום לחזק בזה דעת הרי"ף נגד בעה"מ. ולפי שסוגיא זו עמומה ורבו עליה הויות גאוני בתראי בשו"ת ובלח"מ ה"ג פי"ג והגר"א אה"ע סי"ז עלינו לבאר בעזרו ית' מה שנדרש להבנת דברי רבינו ולדלות לב הרמב"ן ז"ל בזה. אי' בגמ' איבעי להו עד א' במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום מילתא דעבידא לגלוי כו' או דילמא משום דאשה דייקא כו' ת"ש מעשה בשני ת"ח שבאו בספינה עם אבא יוסי בן סימאי וטבעה הספינ' בים והשיאו רבי נשותיהן עפ"י נשים. והא מים כמלחמה דמי ומאה נשי כחד גברא דמי וקתני השיא. ודחי ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלא עלייהו סמכינן אלא אסימנים. וכ' הרי"ף דאע"ג דכאן לא איפשיט מכ"מ איפשיטא מעובדא דדיגלת בד' קכ"א. ושמעינן דע"א במים שאל"ס נאמן. ודוקא היכי דאמר אסקוה קמאי וחזיתי' לאלתר כו' וה"ה לעד א' במלחמה דאמר ומת וקברתי ואי לא מסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא מהימני וכש"כ עד א' דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי עכ"ל והבין הרשב"א ושארי מפרשי' דהרי"ף מפרש תחלת הבעי' במת וקברתיו לחוד אי חיישינן לבדדמי דאשה. אבל אי איכא בדדמי דידהו הא אפי' תרי לא מהימני. ולפי זה כי פשיט משני ת"ח וס"ד דלא העלו והשיא רבי עפ"י נשים. ע"כ ליכא כאן חשש בדדמי דידהו והוא דלא כשיטת הפוסקים דיש כאן בדדמי דעד. והיינו שהקשה הרשב"א בחי' בזה"ל הא עדות טביעה כמת סתם במלחמה דמי אלמא דבמת סתם הוא דאיבעי להו. והרא"ש הקשה בא"א בזה"ל מדקאמר והא מים כמלחמה דמי ומאה נשי כחד גברא משמע אי הוי כתרי עדים לא אמרי בדדמי וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן עכ"ל משמע דאי הוי כ' הרי"ף דבחד לחוד חיישינן לבדדמי דידי' ניחא. ולא הוי קשה לי' קושית הרשב"א כלל. מובן דמפרש דעת הרי"ף דתרווייהו מיבעי לי' חדא אי אמרינן בדדמי דעד וה"ה בתרי דלענין בדדמי דסהדי מה לי א' או שנים ומיבעי עוד דאפי' לא אמרינן בדדמי בעד מכ"מ לחד חיישינן משום דאשה אומרת בדדמי ופשיט מספינה דלא חיישינן לבדדמי לא דעד ולא דידה. ודחי הגמרא. ותרווייהו בעי' לא איפשיטא כ?. מיהו בעי' דבדדמי דידה איפשיט מעובדא דדיגלת. ונשאר בעי' דבדדמי דסהדי זהו הבנת הרא"ש בדעת הרי"ף מש"ה לא קשי' אלא דלפי הס"ד דמיירי בלא העלו הא אפי' לאו מאה נשי כחד גברא קשה. מש"ה העלה הרא"ש דרק בחד יש סברא לזה החשש ולא לתרי. הא מיהא דעת הרי"ף נשאר בקו'. ונראה דודאי העיקר בהבנת הרי"ף כהרשב"א וש"פ. דאי ס"ד דאיבעי בעד א' אי חיישינן לבדדמי דידי' מה"ת להרי"ף דה"ה בתרי הא הגמ' דייק עד א'. אלא הרי"ף ס"ל דפשיטא לן דיש לחוש לבדדמי דידהו. ואולי למד הרי"ף ז"ל מהא דאי' בד' קכ"א דאי אשתהי מתפח תפח. וכ' הרא"ש שם סי' ג' דאינו דבר ברור שמשתנה אלא חשש בדדמי הוא. ובאמת כ' החלקת מחוקק סי"ז ס"ק נ"ה בתשובה דלשיטת הרא"ש דבתרי ליכא בדדמי כלל אפי' אשתהי מעידים. אבל דעת הפוסקים אינו כן וא"כ למד מזה בפשיטות דיש חשש בדדמי אפי' בתרי. איך שהוא לא נסתפק הגמ' אלא בדדמי דידה. והא דמים כמלחמה דמי אינו אלא לענין בדדמי דידה אבל לענין בדדמי דעד המעיד לא דמי כלל מים למלחמה. דבאמת יש לנו לחקור איזה חשש וטעות יש בדעת העד. בשלמא במלחמה יש בדדמי כי מחו לי' בגירא או ברומחא כסבור ודאי מת. אבל בטבע הרי עיניו ראו ולא זר שנשברה הספינה. איברא ניחא עפ"י מש"כ הרמב"ן בתשוב' והובא בהגהת רמ"א סל"ד דמי שמעיד שנשברה הספינה ולא ראה שטבע פלוני ממש. או אפי' ראה שטבע ולא שהה עליו כדי שתצא נפשו אפי' נשאת תצא והביא שם הרמב"ן מדתנן בגיטין פ"ג העיד ר"א בן פרטא כו' ועל הספינה שאבדה שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן וב"כ לישראל לא תאכל בתרומה הרי שהוא ספק מה"ת ממש משום דאפשר שמצא עץ ודף וניצול ע"י. ולא דמי לטבע ממש דאין משיאין לכתחילה ומדרבנן. מעתה במעיד שנשברה הספינה ונטבעו אנשיה. יש חשש בדדמי שכסבור שנטבעו ממש. ואולי באמת לא ראה בעיניו והוא מצא דף ועץ וניצל ע"י או אפי' ראה שטבע אבל לא שהה עליו משום בדדמי. כ"ז שיטת הרמב"ן. אבל בפי' המשניות להרמב"ם בגיטין שם פי' ספינה שאבדה היינו שנאבדו משוטין שלה והספינה הולכת על פני המים להנהגת המים מבואר דס"ל אי נשברה ממש ה"ז בכלל נפל למים שאל"ס. והכי מוכח ביבמות בד' קכ"א א' בעובדא דר"ע שנשברה ספינה שלו וניצול ע"י דף של ספינה וע"ז אמרו כמה גדולים ד"ח שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה. אלמא דאפי' בהאי גוונא אינו אלא דין מים שאין להם סוף. מעתה בעד שמעיד שראה שנשברה הספינה לא שייך חשש בדדמי עוד. וכן לענין שהי' כדי שתצא נפשו במים שאל"ס יבואר לפנינו דיש חולקים על הרמב"ן בעיקר הדין אי בעינן שהוי. או דלא שייך בזה בדדמי למיחש שלא ישהה. ונמצא פירוש הרי"ף ברור. שבדדמי דעד לא שייך כלל במים שאל"ס: והנה הרמב"ן פי' הסוגיא ג"כ הכי אלא מחולק בדין להיפך מדעת הרי"ף שאין שום חשש בדדמי דעד. דמה לו ולצרה הזאת שיאמר בדדמי ולא איבעי לן אלא לענין נאמנות ובדדמי דידה וזה הספק נפשט מעובדא דדיגלת. אבל בעה"מ מפרש להיפך דזה לא איבעי במת וקברתיו ופשיטא דלא חיישינן לבדדמי דידה. ולא איבעי לן אלא משום בדדמי דעד. והא דקאמר בגמ' או דילמא טעמא דא"א משום דאשה דייקא כו' אינו מובן לפי זה וע' לח"מ שיישב. והרשב"א בעצמו מפרש דתרווייהו איבעי להו כמו שהבין הרא"ש בדעת הרי"ף. ולזה כיונו התו' בד"ה טעמא דבעי אי נאמן העד ולא יאמר בדדמי. או אפי' לא יאמר בדדמי מכ"מ הא האשה לא דייקא. וגם רש"י פי' בד"ה והכא לא דייקא ותרווייהו אמרי בדדמי כו'. הרי החשש הוא לעד ולאשה. והכי נראה דעת הרמב"ם שכ' בפי"ג ה' י"ט אמר עד א' ראיתיו שמת במלחמה כו' ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. קסבר דהוא בעי' דלא אפשיטא ולא כהרי"ף ולא כהרמב"ן דאי כהרי"ף אפי' תרי לא תנשא ואי כהרמב"ן אפי' חד תנשא. ואע"ג דהפשיטות מהא דספינה אינו אלא בדדמי דידה לפי דברינו דבמים ליכא בדדמי דעד לדעת הרמב"ם לא בעצם הטביעה וכמש"כ לעיל לדעת הרמב"ם ולא בשהוי כאשר יבואר לפנינו דהרמב"ם לא בעי שהוי וגם לא חייש לבדדמי שלא ישהה אפי' במים שיל"ס כמש"כ הרשב"א בחי' בשם הרמב"ם ויבואר עוד. מכ"מ באמת לא היה הפשיטות אלא לענין בדדמי דידה. ועוד לפי שיבואר להלן דגם הרמב"ם מודה דיש מקום לפרש הא דר"א בן פרטא ספינה שאבדה היינו שנשברה וע"ז הכונה אי' בב"ב דף קכ"ג ומה ספינה שרובן נאבד כו'. והא שפירש הרמב"ם בא"א הוא נפי פסק הלכה. וא"כ ניחא בפשיטות סוגי' זו דלפי הס"ד רצה לפשוט אפי' לענין בדדמי דעד. זהו תמצית חליפות השיטות בתחילת הבעי'. והדבר מובן דלפיהן ישתנה הדחוי להא דספינה דקאמרי אסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים לשיטת הרי"ף ורמב"ן דהוא משום נאמנות העד. שאינו נאמן משום דהיא אמרה בדדמי. ובצרוף סימנים נאמן ופי' הרמב"ן במלחמת ה' כמו סימני אבדה דבדקוהו אם רמאי הוא או לאו עכ"ל. פי' לא שרואים הסימנים ואומרים שיודעים שהוא הוא פלוני. דאכתי מי מהימני אלא שהסמנים במקומות המכוסים ואומרים לנו הסימנים. ואף ע"ג שאין משיאין על פי סימנים. בכ"ז בהצטרפות ט"ע דידהו משיאין. וכיב"ז פרש"י דקכ"ב א' בד"ה לכשתהא כפונדקית נאמנת בל"א שהוא ע"י סימנים ויבואר באות ד'. ולזה הפי' כיונו התו' בסד"ה וקאמרו כו' אי נמי מהני ע"פ טב"ע. אבל כ"ז אינו אלא דחוי. שהרי לפי האמת נפשט מעובדא דדיגלת כמש"כ. ולענין בדדמי דעד לא חיישינן. להרי"ף משום שאין כאן בדדמי ולהרמב"ן משום שאין בעד חשש זה כלל. וא"כ כל היכי דקחזו לאלתר ואמר שהוא פלוני משיאין על פיו. אבל לשיטת בעה"מ והתו' דאיבעי לענין בדדמי דידי' ג"כ או רק בדדמי דידי'. א"כ הא דקאמר ויהבי סימנים היינו משום דבל"ז חיישינן לט"ע דידהו אי כפרש"י שהמים משנים את הפנים קצת או כפי' התו' דמשום שראה הטביעה ידמה בטביעת עינו ממש. ולזה מהני הצטרפות סימנים אמצעים לט"ע. וא"כ כיון דלא איפשט האבעי' אין משיאין אלא בזה האופן. דיהבי סימנים ג"כ. או בלא ראו הטביעה כמש"כ בעה"מ והרא"ש. והשהא הוכיח הרמב"ן דדעת רבינו כהרי"ף. והכוונה מדכ' רבינו וכן גברא דטבע במים שאין ל"ס כו' עד דאתי סהדא ואמר אסקוה מן מיא כד שכיב והוא ניהו. ולא מצריך סימנים. ולא שלא ראה הטביעה ש"מ דלהמסקנא לא בעינן סימנים ואין נ"מ אם ראה הטביע' ורק בהעלה מן המי' וקחזי לאלתר עד דלא תפח נאמן וכ"כ בא"ז. ועדיין לא נתבאר דעת רבינו במחלוקת הרי"ף ורמב"ן במלחמה דיש בעד חשש בדדמי דידי' אי חיישינן כהרי"ף ובעינן שיאמר קברתיו או כהרמב"ן דלא חיישינן כלל. ונראה ממש"כ רבינו דמת או קטלוה. ולכאורה היינו הך. אלא קטלוה מיירי באופן ע"י ליסטים או מלחמה שירא העד לעמוד שמה ואיכא חשש בדדמי ומכ"מ נאמן העד בלי קברתיו וכהרמב"ן. והכי דעת הראב"ד כמו שכ' הרא"ש בשמו שהביא ראי' מהא דטבע חסא במים שאין ל"ס ופסק בגמרא דאם נשאת לא תצא אלמא לא חיישינן שיאמר העד בדדמי וה"ה במים שיש ל"ס תנשא לכתחילה וכ' הרא"ש ע"ז וז"ל דמים שיל"ס לא דמי למלחמה דלא שייך לומר בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שת"נ ודאי מת עכ"ל. ולכאורה אינו מובן. שהרי הראב"ד הביא ממים שאל"ס דמשמע בגמרא בהא דספינה דשייך בהו בדדמי דעד לפי' הרא"ש עצמו. וא"כ שפיר הביא הראב"ד מהא דחסא דלא חיישינן לבדדמי ה"נ במלחמה. ועל הראב"ד גופא קשה למאי סיים וה"ה במים שיש ל"ס. לימא דה"ה במלחמה דמיירי בה. אבל הענין דהראב"ד מפרש האי בדדמי דספינה דלא ישהה בכדי שתצא נפשו וס"ל כהרמב"ן דבעינן במים שאל"ס ג"כ שהוי והיינו בדדמי דספינה ושפיר הוכיח מהא דחסא דטבע בני ספינה ג"כ יש האי בדדמי. וה"ה במים שיש ל"ס יש האי בדדמי. וע"ז דחה הרא"ש וכתב דביש להם סוף ליכא בדדמי כלל ולא חיישינן שמא לא ישהה בשביל בדדמי. והכי כ' הרשב"א בשם הרמב"ם וז"ל ומדברי הרב שכ' במים שאל"ס או שטבע בים הגדול כו' אבל במים שיל"ס שאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד אלא א"כ עמד שם כדי שת"נ ואח"כ מעיד עליו הא לאו הכי אינו מעיד והילכך כל שמעיד סתם במים שיל"ס נאמן עכ"ל. והאי בדדמי דספינה אינו אלא שמא לא ראה הטביעה כלל אלא שנשבר הספינה כמש"כ לעיל וא"כ בהא דחסא שטבע בני ספינה אין מקום לחוש כלל. ולפי זה במים שיל"ס נמי ליכא חשש בדדמי כלל. זהו עיקר מחלוקתם של הראב"ד והרא"ש. ולכאורה הי' להרא"ש להשיב דברים אלו על מים שאל"ס עצמן ולומר שאין חשש לזה. דודאי יעמוד וישהה עליו כדי שת"נ ומש"ה השיאו בהא דחסא. והרי זה הוא עיקר ההוכחה של הראב"ד. אלא נראה לדקדק דעת הרא"ש שבמים שאין ל"ס אין ענין שהוי כלל וא"צ לעמוד אלא כיון שראה שטבע ה"ז בכלל אם נשאת לא תצא. ובאמת לא נתבאר מקור לדברי הרמב"ן ז"ל בזה ולא טעם ברור שהרי עיקר החשש הוא דגלי אשפלוהו למרחוק וא"כ מאי נ"מ במה שיראה בצדדי מקום הטביעה. וכבר נדחקו גאוני בתראי בזה. ומש"כ הב"ש בס"ק ק"ח בסוף בזה"ל וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם משום הכי תצא. ובא ליישב בזה הא דתנן בגיטין בספינה שאבדה שנותנין עליו חומרי חיים. וממילא אם נשאת תצא. ולא כשאר מים שאל"ס. וע"ז יישב משום דמיירי בלא שהה. זה דוחק. וגם לא נצרכנו לזה דשם הוא מחמת דאפשר שניציל ע"י דף כמש"כ הרמב"ן ז"ל אבל טבע במים לא שמענו דבעינן שהוי. ונראה שלמד הרמב"ן ז"ל דבעינן שהוי אפילו במים שאל"ס. מהא דאית' בדף קכ"ח א' אמר רבי מעשה בשני ב"א מכמרין מכמורין בירדן נכנס א' מהם למחילה ש"ד ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה ושהה חבירו כדי שתצא נפשו ובא והודיע לתוך ביתו כו' הרי דאותו האדם לא מצא מקום להעיד שנטבע עד ששהה כדי שת"נ. אע"ג שהיו מים שאין ל"ס. והטעם בזה י"ל שמא יעלה לשוטט על המים שאז הוא ספק מה"ת. כדאי' בירוש' גיטין פ"ג וברמב"ם ה"ג פ"ו שטפו נהר נותנים עליו חומרי חיים כו'. אבל אין כל הפוסקים מודים בדבר דבעינן שהוי ואולי דוקא בהא דירדן דמתחילה ירד תחת המים למחילה ש"ד מש"ה נצרך לשהות כדי שת"נ אבל הנטבע בים אם לא עלה עה"מ תומ"י שוב אין בכח להתגבר ולעלות עה"מ ואין חשש אלא דגלי המים זרקוהו למרחוק. וא"כ אין נ"מ בשהוי. וכבר הוכיח רב"צ בתשובה שהרמב"ם חולק על הרמב"ן מדפי' המשנה דגיטין פ"ג ספינה שאבדה. היינו שאבד משוטין שלה. הא אם נשברה וטבעה הרי זה בכלל מתים לענין תרומה כדין נפל למים שאל"ס אפי' לא שהה. הן אמת שהוכחה זו אין לה חזוק אלא עפ"י היסוד שהניח הריב"ש סי' שע"ט שכ' בפשיטות דכל הני דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עה"ח ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידים אלא עד שתצא נפשו כו' אין מעידין אלא עד ג ימים כל הני אין בו דין עדות כלל ואפי' אם נשאת תצא והוכיח מדאי' בד' ק"כ ב' ומי מצית לאוקמי כרשב"א והא קתני סיפא מעשה כו' ומאי קושיא דילמא מגויד וגם מים שאל"ס תרווייהו איסור לכתחילה נחית חד דרגא ושרי. אלא ע"כ הא דאין מעידין בצלוב אפי' אם נישאת תצא. והוסיף עוד הריב"ש דכל מקום שאם נישאת תצא הרי הוא מה"ת. וכן הא דתנן בגיטין בספינה שאבדה שנותנין עליו חומרי חיים וח"מ הוא ספק מה"ת ואע"ג שרובן לאבד מכ"מ תרי חזקי היינו חזקת חיים דבעל וחזקת א"א דידה מפקי מרוב כ"ז הנחת הריב"ש ז"ל. וממילא לפי מש"כ הרמב"ן דבמים שאל"ס בלא שהה עליו אם נשאת תצא הוא ספק מה"ת ושפיר הוכיח רב"צ מפי' המשניות דלא כן דעת הרמב"ם ז"ל אלא תיכף שנשברה ה"ז בחזקת מתים כמים שאל"ס. אמנם כבר רבו גאוני בתראי ז"ל על כלל שהעלה הריב"ש דתרי חזקות מפקי מרוב. והגאון נו"ב קמא בתק"ע סי' מ"ג הקשה מסוגי' דחולין די"ב שהוכיח ר"א דאזלינן בתר רוב משחיטה עצמה ודילמא במקום נקב שחיט והוכיח הוא ז"ל משחיטה דפרה אדומ' דאפי' תרי חזקי אזלינן בתר רובא. וחו"ז הגאון מוהר"ח זצ"ל בשו"ת הנדפסת בסוף ס' מקור מ"ח כתב שיש לו הרבה קושיות מסוגיות הש"ס ע"ז הכלל. לכן הסכים דספינה אין רובן לאבד ממש. שאין בזה רוב גמור. והא שאין מעידין על הגוסס שהוא משום חומר דעריות כמש"כ התו' יבמות דל"ו ודקכ"א ד"ה ולא היא באמת אינו אלא לכתחילה ואם נישאת לא תצא כמו מים שאל"ס וכ"כ באמת במעדני יו"ט בכורות פ"ג. וכן מש"כ הרמב"ם בה' נחלות פ"ג בזה"ל מי שטבע במים שאל"ס ואבד זכרו אע"ג שאין משיאין את האשה לכתחילה הרי היורשים יורדים לנחלה ע"פ. וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו. אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכי"ב אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה ע"פ ואע"פ שאין משיאין את האשה שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני חומר כרת כו' עכ"ל. בכ"ז דעת הגאון מוח"ז זצ"ל שאינו אלא לכתחילה. ואני תמה הרבה ע"ז שלא חשו להזדקק להשיב על הוכחת הריב"ש מלשון אין מעידין דמשמעו שאין בזה שום עדות. היינו אפי' נישאת תצא. ויש להוסיף ראיה מדאי' בד' ק"כ למימרא דסימנים לאו דאוריי' והתנן מצאו קשור כו'. ומאי קושיא דילמא אין מעידין על סימנים לכתחילה משום חומר עריות. אלא ע"כ פשיטא להגמ' דאין מעידין משמע אפי' אם נישאת תצא. וכן בהא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם איתא בגמ' בכורות דמ"ו ב' דהוא משום דהכרת פנים אינו אלא בפדחת וחוטם ופשיטא דאפי' נישאת תצא. הרי דלשון אין מעידין משמעו הכי ובחד גווני תנן כל הני אין מעידין בהדדי. וראיתי שבב"ש בס"ק ק"ב הביא לשון הב"י שכ' בשם רי"ו שכתב כל הני דתני אין מעידים המורה בהם היתר מנדין אותו אפי' היכא דלא תצא. וסיים הב"ש משמע דלא כהריב"ש דלהריב"ש כל הני תצא. ובמח"כ הב"ש טה"ד נזדמן לפניו. ובב"י אית' בזה"ל בכל מה שאמרו אין מעידין כו'. והכוונה שהסכימו הפוסקים בכלל. ויש בהם מה שלא תצא דהיינו בעי' דלא איפשיטא שפסק הרמב"ם דאם נישאת ל"ת בזה כתב הרי"ו דהמתיר לכתחילה מנדין אותו וכ"כ המחבר סעיף ל"ד. והגהת רמ"א שם חולק ע"ז וכ' דוקא במים שאל"ס מנדין ולא בבעי' דלא אפשיט' וכ"כ בביאורי הגר"א ס"ק קט"ו ולא כמו שנתקשה בזה הב"ש ס"ק ק"ו ע"ש. אבל מעולם לא עלה ע"ד הראשונים ז"ל לחקור בכל הני דתנן אין מעידין אי לכתחילה או דיעבד. וסתמא כפירושו בבבא ראשונה דהיינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דאם נישאת תצא. ומה שתלה עצמו הגאון מוח"ז ז"ל במש"כ התו' בדקכ"א. אינו רואה הכרח לדבר. דכוונת התו' דכמו שהחמירו בגוסס אפי' לענין בדיעבד אם נישאת. ה"נ החמירו במים שאל"ס ובת"ח לכתחילה. והכל משום חומר עריות ואין דנין דברי סופרים מד"ס. ורק במים שאל"ס הקילו בדיעבד. והכי ודאי מבואר לשון הרמב"ם הנ"ל דבמים שאל"ס כ' ואע"פ שאין משיאין את האשה לכתחילה כו' ובבבא שניה וכן אם באו עדים כו' כ' ואע"פ שאין משיאין את אשתו סתם דמשמע אפי' בדיעבד. והא גופא ראיה מדלא כייל כל הני גווני בבבא אחת עם מים שאל"ס. אלא פשיטא מתחלה כתב דאע"ג שהחמירו בעריות לכתחילה מכ"מ יורדין לנחלה ע"פ. ואח"כ הוסיף דאפי' בהני גווני דאין משיאין בדיעבד מכ"מ אינו אלא משום חומר עריות אבל לנחלה מורידין. וכ"ז ברור כהריב"ש דבכל הני תצא. אלא שלא כמו שהניח הריב"ש ליסוד דבכ"מ שאם נישאת תצא ע"כ הוא ס' מה"ת ולא משום חומר עריות. וזה דלא כתו' דל"ו הנ"ל ודברי רמב"ם הנ"ל אלא משום חומר עריות תצא מדרבנן. ולכאורה מוכח מהריב"ש מאותה סוגיא עצמה שכתבנו דמקשה הגמ' וסימנין לאו דאורייתא והתנן היה קשור כו' ומאי קושיא דילמא משום חומר עריות וכמש"כ באמת הרמב"ם ז"ל בזה בהלכה הנ"ל. אבל באמת כ"ז תליא בסוגיא ארוכה בבכורות דמ"ו ב' דא' ר"י פדחת לחוד מיקרי יכיר לענין נחלה. ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואמר אביי ואיתימא ר"כ מ"ק הכרת פניהם ענתה בם שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן. ומי אחמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד כו' ומשני כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן. ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד. הרי אנו רואין שאין הדבר ברור לומר דאחמירו בעדות אשה. ולא עוד אלא שמוכח שהקילו בה הרבה. ומש"ה משני בישוב השני דבאמת לא אחמירו והכרת פנים אינו מה"ת אלא בפ"פ עם החוטם. ולזה הישוב ע"כ כל הני דתנן אין מעידין דמשמעו שאין בזה עדות כלל לא משום חומר עריות אלא דין גמור הוא ואע"ג שאין לך רוב גמור למיתה כמו מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו מכ"מ אם נשאת תצא עפ"י ד"ת משום תרי חזקי. וה"ה לענין תרומה. ולזה הסברא הא דתנן בגיטין פ"ג ספינ' שאבדה נותנים עליו חומרי חיים וח"מ לענין תרומה מיירי בטבעה אע"ג דודאי רובן לאבד ממש מכ"מ אין הולכין אחר הרוב וכסברת הריב"ש דתרי חזקי מפקי מרובא ועבדי ספק השקול מה"ת. וזהו שיטת הרמב"ן ז"ל בדין ספינה ובדין לא שהה במים שאל"ס דאע"ג דודאי רוב גמור הוא מכ"מ תרי חזקי מפקי מרוב ואפי' נישאת תצא. ובזה השיטה אזיל סוגיא דיבמות הנ"ל לענין סימנים. דאי סימנים דאורייתא היה לנו להתיר גם בעדות אשה לבדיעבד מיהא ואנן תנן אין מעידין דמשמע אפי' נישאת תצא. ובשיטה זו אזיל סוגיא דב"מ פרק שני דקאמר דנ"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן למיהדר גט אשה ע"י סימנים ואין אומרי' חומר עריות שאני. ובזה השיטה אזיל סוגיא דב"ב הנ"ל דספינה רובן לאבד. אבל הרמב"ם פסק סימנים אמצעים והיינו מובהקים שכ' הרמב"ם שהוא דאורייתא שמורידין לנחלה עי"ז. וכפסק רבא בב"מ שם ובחולין פ' או"ב. [וטעיתי בזה בשאילתא צ"ט אות ט' במש"כ דרק באבידה ואיסורי תורה הוא מה"ת ולא בדיני ממונות. ונעלם ממני אז הלכה זו דה' נחלות] ומכ"מ פסק שאין מחזירין גט אלא ע"י נקב בצד אות פלוני. וכפסק רב אשי בגיטין דכ"ח. ולא גריס כדאי' לפנינו בדרב אשי מספקא ליה לר"א אי מדאורייתא או מדרבנן וכמש"כ בשאילתא הנ"ל שם שהוא הוספת בה"ג. ורי"ף ורמב"ם ורא"ש לא גרסי לה. וס"ל להרי"ף ורמב"ם דדעת רב אשי דאע"ג דקיי"ל סימנים דאורייתא מכ"מ חומר עריות שאני וכהאי ישובא קמא דבכורות הנ"ל. ולפי זה א"צ לומר סברא זו דתרי חזקי מפקי מרובא. דהא דאין מעידין על הגוסס הוא משום חומר עריות. והא דתנן בגיטין פ"ג בספינה שאבדה דנותנים עליו חומרי חיים לענין תרומה. מיירי כפי' המשניות להרמב"ם שאבדו משוטין שלה ובאמת אין זה רובה לאבד. אבל טבעה ממש ה"ז בכלל מים שאל"ס דבכלל חזקת מתים הן לענין תרומה ולענין עדות אשה אם נשאת לא תצא. וה"ז בכלל מים שאל"ס. שהרי לפי זה הפי' בספינה שטבעה לא נזכר כלל חילוק בין טבע במים לספינה שנשברה והכל בכלל טבעו. אפי' לא ראה העד שהאיש טבע אלא הספינה טבעה לחוד. והכי סוגיא דיבמות דקט"ו א' לשיטת הרי"ף דליכא כאן בספינה בדדמי דעד כמש"כ לעיל בס"ד. ומעתה אזיל קושית הגאון נו"ב ז"ל על סברת הריב"ש מהא דרב אשי דחולין. דר"א אזיל לטעמיה דאחמירי בעריות ומשום הכי אין מעידין על הגוסס וצלוב וכדומה. ולא משום תרי חזקי דמפקי מרובא. והראשונים ז"ל לא נחלקו אלא בפסק הלכה אי כל"ק דבכורות או כל"ב. והתו' יבמות דל"ו כתבו לענין גוסס בזה"ל אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו. היינו שנסתפקו בהני תרי לישני דבכורות. והרמב"ם פסק כל"ק בזה כמש"כ לעיל. ותדע עוד לענין הא דתנן בגיטין פ"ג והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וח"מ. ואי' בגמרא תרי לישני אי מיירי בב"ד של ישראל או בב"ד של עובדי כוכבים ופסק הרא"ש כל"ק דבב"ד ש"י נותנין עליו חומרי חיים וח"מ. מדתני' שמע בב"ד ש"י פלוני מת פלוני נהרג ישיאו את אשתו. ומוכח דפלוני יוצא ליהרג אל ישיאו. הרי שהוא בספק חיים. והרמב"ם פסק כל"ב דבב"ד ש"י ה"ה בחזקת מת לענין תרומה. ולא קשה לי' קושית הרא"ש. והיינו משום דשאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ומיושב בזה קו' התו' שם ד"ה וקתני ע"ש. אחר כל אלה נשוב לענין שנסתר הוכחת רב"צ מפי' המשניות להרמב"ם דלא בעי שהוי במים שאל"ס לענין אם נשאת לא תצא. דודאי י"ל דבעינן שהוי כהרמב"ן והוא משום אומר עריות. משא"כ בגיטין לענין תרומה תיכף כשנפל וטבע במים ה"ה בחזקת מת. איברא מכ"מ יש להוכיח שפיר דהרמב"ם לית לי' שהוי כלל במים שאל"ס. מדכתב בה' נחלות הנ"ל מי שטבע במים שאל"ס כו' אע"ג שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשים יורדין לנחלה ע"פ. מאי ארי' דלכתחילה הא אפי' באופן דלא שהה עליו ואין משיאין בדיעבד מכ"מ יורדין לנחלה כמו בכ"מ דרובן למיתה מה"ת. אלא ודאי לא משכחת בטבע במים שאל"ס שיהא אם נשאת תצא. ותיכף כשנפל וטבע תחת המים הוי בכלל מת לענין אם נישאת לא תצא ולא כהרמב"ן. ומה שדקדק מרן הכ"מ בפי"ג ה"כ מלשון ה"ה שדעת הרמב"ם כהרמב"ן בזה. יפה השיב חו"ז הגאון ז"ל באותה תשובה דהעיקר כיש מגיהים בלשון הה"מ וכוון לדברי הרשב"א רבו ז"ל. ומה שדקדק עוד הכ"מ ממש"כ הרמב"ם שנפל לים ולא עלה. נראה שבא למעט שלא עלה באותה שעה שטבע על פני המים דאז הוא בחומרי חיים וח"מ כמש"כ לעיל בשם הירו' ולשון הרמב"ם פ"ו. אבל אם לא עלה בשעת הטביעה שוב אין מקום שיתחזק ויעלה על פני המים. ואין חשש אלא שהמים וגליו יוליכהו לרחוק ובזה אין מקום לשהוי וכמש"כ לעיל.

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה