אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קנ · פירוש ב

פירוש א

דכתיב ואל הזקנים וגו'. וסיפי' דקרא מי בעל דברים יגש אליהם. ודרשינן בעל ולא שלוחו מדלא כתיב מי איש דברים. או לשון בעל משמע הכי כמש"כ התוס' ב"מ ד' צ"ו סד"ה שליח דטעמא דמ"ד דגבי שאילה בבעלים לא אמרינן שלוח ש"א כמותו משום דלשון בעלי' משמע הכי. וקרוב לחזק מכאן הכרעת הרי"ף ורמב"ם כר' יאשיה בהפרת נדרים לאשה ובשאילה בבעלים דלא מהני שליח ע"ש ברא"ש ונימוק"י ובמפרשי' במסכתא נדרים שנתקשו בזה הרבה. אבל מדברי רבינו למדנו דהא דקיי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה כדאי' בב"מ ד"י ובכ"מ ולא נתפרש טעמו של דבר ומכש"כ למש"כ התוס' ורא"ש שם בפשיטות דאפי' שליחות לא מהני וסוגי' מפורשת היא בכתובו' דפ"ד. גם רש"י שם דמשמ' מדבריו דמהני שליח ע"כ צריך פירוש לפירושו בב"מ שם ואכ"מ. מיהו טעמא בעי. והרי הא דאין שליח לדבר עבירה אע"ג דאיכא טעמא רבה שם ד"י ב' מכ"מ קרא קדרשינן בקידושין דמ"ג ב'. והכא הרי לאו דבר עבירה הוא לחוב לפלוני שיהא כמו הבע"ד עצמו. ואמאי לא מהני שליחות. אלא אנהרינהו רבינו לעיינין דדרשינן כר' יאשי' בעל דברים ולא שליח וזהו חיבת חבירו הנתבע. ואע"ג דהבע"ד עצמו הי' יכול לתובעי מכ"מ שליח א"י לעשות ע"ז ומכאן למדנו עיקר זה. וממילא יש להכריע דהלכה כר' יאשיה דבעל משמע דוקא הוא ולא שלוחו: כ"ז דעת רבינו דטענת לאו בע"ד דידי את לא מצד הסברא הוא משום ריעותא כמו שיבואר. אלא מעיקר הדין הוא אפי' אין שום נ"מ לבע"ד מכ"מ מצי למטען הכי. ומש"ה בעינן אורכתא דמזכה להשליח בקנין כדין ויהיה המעות שלו ממש וכמש"כ הרשב"א בחי' בזה"ל ואף ע"ג דקיי"ל כרב אשי דשליח שוויה ה"מ לענין חזרה שיכול המרשה לחזור ולהוציא ממנו. אבל כ"ז שלא חזר בי' ה"ה שלו דאינו אלא כמתנה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך כ"ז שלא אחזור בי וכענין שאמרו במברחת ר"פ האשה שנפלו והילכך השתא מיהא בע"ד של נתבע הוא עכ"ל. ומזה למדנו דבעינן קנין כדין. היינו במטלטלין קנין חליפין ובמעות אגב קרקע כדין מתנה. וזהו פשטא דרי"ף ורמב"ם ז"ל הנ"ל באות א'. והכל משום אותו דרשה שהביא רבינו. ואע"ג שלא נזכר דרשה זו בתלמוד כבר כתבנו כי ב"ז שאי' ס"ז אות כ"ט ושאי' קל"ב אות י' ושאי' קס"ו אות א' וש"מ שרבינו הביא והראה הרבה דרשות שהיה מקובל אצלו. אבל הפוסקים הראשונים ז"ל לא קמו ע"ז הדרש. ע"כ נתקשו הרבה אמאי בעינן כ"ז הטורח. וכמו שהקשה הרא"ש בפ' הגוזל סי' כ"א אחר שהביא לשון הרי"ף דאי לא בעי למיתביה ניהלי' בהאי שליחות לא כפינן ליה כו' דאמר לאו בע"ד דידי את. וכתב הרא"ש עלה וצריך טעם לדבר כיון דידעינן דשוי' שליח ואם ימסור לו יפטור מאחריות הדרך ושלוחו ש"א כמותו בכ"ד. היאך מצי למימר לאו בע"ד דידי את. הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשיתו כעשיתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין. ונראה לי כו' עכ"ל. אבל ברור שהרי"ף כדעת רבינו ס"ל. והנראה דהרי"ף ורא"ש לטעמייהו אזלי במס' ב"מ פ"א סימן כ"ז שהביא הרא"ש תשובת הרי"ף דהא דאי' דתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים מהני דוקא במקום דאיכא פסידא. ותק"ח הוא ולא מן הדין שהרי יכול לומר לאו בע"ד דידי את. והרא"ש כ' עלה דדין גמור הוא שהרי אינו תובעו בדין להוציא ממנו כלום שיוכל לומר לו אין להשיב לך שאין לך הרשאה. אלא הולך ותופס משלו ולא מצי למימר החזיר לי מה שתפסת כיון שאין לך הרשאה דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו תפס המלוה בעצמו ואינו חב ללוה כיון שהלוה מודה שהוא חייב או שהשטר מקוים ביד התופס עכ"ל. ועיקר מחלוקתם הוא דהרא"ש ס"ל הא דבעינן הרשאה הוא משום כדי שלא יבא הלוה לידי פסידא. וא"כ כאן שתפס בע"כ אין לו על הלוה כלום. וזולת זו אין מקום שלא יהני שליחות או אפי' בלי שליחות מפורש אלא מצד זכיה שלא בפניו דכשליחות דמי' דלא מיקרי בזה שליחות במקום שחב לאחרים במה שנוטל מן הלוה בע"כ כיון שחייב. ואדרבה צדקה עושה עמו במה שמוציא מת"י. אבל הרי"ף ס"ל דמה שנוטל בע"כ הוי חוב ללוה ואינו יכול לעשות אפי' שליח מפורש כמ"כ לזכות שלא בפניו. וע"כ אינו אלא תק"ח כמו שתקנו שמקבלין עדים שלא בפני בע"ד בכמה אנפי כדאיתא בב"ק דקי"ב. ומה שהקשה הרא"ש שם מדאמר ר' יוחנן בכתובות דפ"ד התופס לבע"ח במקים שחב לאחרים לא קנה מכלל דהיכא שאינו חב לאחרים מדינא קנה ע"ש. לענ"ד לק"מ דר' יוחנן קאי על הא דר"ט דס"ל הילכתא כוותי' וכ"ז שלא זכו היתומים בנכסים יכול הבע"ח לתפוס מן הדין כמו היורשים וע"ז שפיר קאמר ר"י שבמקום בע"ח א"י לעשות שליח אבל שלא במקום בע"ח ודאי מצי לעשות שליח כ"ז שלא זכו היורשים עדיין. אבל ר"נ ור"ח בב"מ די"א דאמרי דה"ה בתופס מבע"ד עצמו דמהני במקום שאינו חב לאחרים הא ודאי אינו אלא תקנת חכמים. ולמדנו עיקר תקנה זו מתפיסה דמחיים אליבא דרבי עקיבא דהילכתא כוותיה. ומה לי חששא דפסידת מלוה מחמת שיפלו הנכסים ביד היורשין או מחמת דבר אחר. אבל כ"ז אינו מן הדין לדעת רבינו והרי"ף ז"ל. והנ"מ במש"כ בדעת רבינו גלוי לכל מבין עם תלמוד. וע"ע מש"כ באות ז'. וכן במש"כ בהגהת רמ"א סי' קכ"ב ס"א בשם תה"ד שאם נותן המורשה ערבות על ההרשאה צריך לדין עמו. כ"ז אינו לדעת רבינו וסיעתו וכמש"כ בתה"ד סי' רי"ז דלהרמב"ם לא מהני כיון שלא הקנה לו עדיין. ולא כרש"ל ביש"ש שהשיג עליו. וע"ע באות י"א שהעליתי דרמב"ם ורא"ש אזלי לטעמייהו בכתו' פ"י ותלי' בזה העיקר:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה