אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קמז · פירוש א

שאילתא קמז

והיכא דבר אוזפיה הוא חייב לאוזפיה. דכתיב כי פתוח תפתח וגו'. אסיפא דקרא סמיך דכתיב והעבט תעביטנו. ותני' במכילתא משפטים פי"ט רבי ישמעאל אמר אם כסף תלוה את עמי חובה ולא רשות אתה אומר חובה או אינו אלא רשות כשה"א והעבט תעביטנו חובה ולא רשות. וכן הביא הרמב"ם ריש ה' מלוה. ואע"ג דבספרי וגמרא כתובות דס"ג ב' דריש זה המקרא לענין צדקה. ור"מ ורבי יהודה מפרשי העבט למי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מצדקה נותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה. והעביטנו ליש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שיעשו לו הלואה וגובין לאחר מיתה. ור' שמעון מפרש האי קרא למי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מצדקה שאומרים לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו. הא מיהא כ"ע ס"ל דקאי בצדקה כמשמעות אותה פרשה בכללה ולא במלוה דגמ"ח. מכ"מ ניחא שפיר דעת רבינו והרמב"ם שלמדו מכאן מצות גמ"ח. ומתחלה נבין עיקר מחלוקת ר"ש ור"מ במאי קא מיפלגי. ותו ק' הא דלא יישב ר"ש הני תרי העבטה. והתוס' כתבו שם דר"ש ס"ל כדר"י שם דברה תורה כלשון בני אדם. ונתקשו בישוב הדבר. אבל לי נראה דעיקר לשון העבטה משמעו הלואה נחוד בלי משכון. וכן פי' והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט. וה"פ אונקלוס תוזפיני'. ואע"ג דבפ' תצא כתיב כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. והרי כאן משמעות עבוט הוא משכון. מכ"מ כד דייקת גם כאן מבואר דעיקר הוראת עבוט הוא הלואה. מדלא כתיב לא תבא אל ביתו להעביטו. אלא משום דהיה במשמע להלוותו. מש"ה כתוב לעבוט עבוטו דמשמע פי' העבוט השני הוא כנוי שם החפץ על שבא בשביל פעולת הלואה והיינו משכון. ואמר לעבוט עבוטו להשכין משכונו. ונעשה משם עבוט פעולה. כענין שכ' הרמב"ם בפי' המשניות ריש מס' תרומות. אבל עיקר פי' העבטה הוא הלואה. מעתה הכא דכתיב העבט תעביטנו הי' במשמע ג"כ משכון מכפילת הלשון. מש"ה נצרך ר"מ ור"י לפרש הכפל בשני מיני הלואות. אבל ר"ש לית ליה הא דיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שיזדקקו לו. וע"כ קאי באין לו לחוד. מש"ה פי' באמת דקאי במשכון. וניחא הא דכתיב כפל לשון. והא ודאי דלית ליה לר"ש דברה תורה כלשון ב"א בלי שום תועלת והוראה כמו שהוכיחו התוס' שם ובב"מ דל"א. אלא ה"פ כאן שדברה תורה כלשון ב"א כדי ללמדנו איזה רמז. והיינו שפירושו משכון. מיהו לא פי' ר"ש דמיירי קרא באזהרה דגמ"ח כמשמעו וליטול משכון. משום דא"כ מה הוא לשון העבט תעביטנו כאלו מצוה ליטול משכון. וס"ל לר"ש שאין בזה מצוה ולא ד"א ליטול משכון. ואם כן לכתוב שילוונו וממילא אי לא מהימן ליה יטול משכון. משום הכי מפרש לענין צדקה שיעשו זאת לעני לפנים כדי שיזוח דעתו עליו. אבל רבי ישמעאל לטעמיה במכילתא על הפסוק אם חבול תחבול שלמת רעך ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוה ותהא נוטל את שלך. פי' דמפרש שראוי לעשות כן לחבול שלא יאבד ממונו. [והוא נגד הא דתני' במכילתא בשלח פרשה ויסע פ"א אחרים אומרים אם חבול תחבול אם חבלת חבלה אחת סוף שחובלים בך. פי' אם דחקת למשכן סוף שתמשכן אתה]. וה"נ עצה טובה קמ"ל שכשר הדבר למשכנו ור"י לטעמי' ברכות ר"פ כ"מ הנהג בהם מדת ד"א וכן הלכה דלא כר"ש שם. ומעתה ס"ל לרבינו דבזה הלכה כר"ש דביש לו ואינו רוצה שאין נזקקין לו וכדעת חכמים דר"י שם. ובאין לו וא"ר להתפרנס אין הלכה כר"ש. ולא משום ישוב חכמים דברה תורה כלשון ב"א בלי שום רמז שהרי קיי"ל בב"מ שם כל הני דרשי מכפל לשון. אלא משום דהלכה כר' ישמעאל שאמר דמצוה לנהוג מדת ד"א למשכנו. וא"כ קאי בכל אדם. ומכאן למדנו שמצוה להלוות גמ"ח. והיינו דדייק רבינו בלישני' והיכ' דבר אוזפי' הוא כו' פי' שראוי להלוות לו ואין חשש שיאבד מעותיו וכר' ישמעאל. וע' ריש סי' ל"א וריש סי' קי"ד ומש"ש. ואחרי רבינו בא הרמב"ם ז"ל ומלא דבריו באר היטיב בלשון המכילתא:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה