העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קמג · פירוש א
ובקומך זו זמן קימה. לשון המשנה ברכות ד"י ב' בשעה שב"א שוכבים ובשעה שב"א עומדים. ושינה רבינו לשון משנתינו לפי פשוטו ליישב קו' הכ"מ אמאי לא נימא כל היום שבני אדם עומדים. כמו בהא דבשכבך כ"ז שב"א שוכבים וכבר יישב עה"נ המ"א סנ"ח סק"ז דובקומך משמע שב"א קמים ממטותיהם והיינו עד ג' שעות. וזה פשוט. איברא להיפך קשה לשון המשנה אמאי לא תנן בשעה שב"א קמים כלשון הפסוק. ונראה לפי מה דאיתא במנחות דמ"ג ב' ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מיבעי ליה לכדתניא וראיתם וזכרתם ראה מצוה זו שבציצית וזכרתם מצוה אחרת ואיזה זו ק"ש. א"כ לא נצרכנו האי ובקומך להתחלת הזמן אלא לסוף הזמן שיהא בגמר זמן הקימה של כל ב"א והוא עד ג' שעות. נמצא דלהכי תנן בשעה שב"א עומדים וה"פ עד שכולם עמדו ממטותיהם ואי תנא בשעה שב"א קמים היה במשמע שבא ללמד ולסמן תחלת הזמן שמתחילים לקום. דקימה תחילת עמידה. ולאפוקי לפני זמן קימה להכי תנא שב"א עומדים שהוא סוף הזמן. לאפוקי אחר שכבר עמדו שהוא אחר ג' שעות. ורבינו נקיט לשון הכתוב. משום דקיי"ל דהלכה כר"ש דדריש וראיתם וזכרתם דלילה לאו זמן ציצית וא"כ התחלת הזמן למדנו ג"כ מדכתיב ובקומך שהוא זמן קימה. כאשר יבואר. ויש בזה נ"מ לדינא ג"כ לענין ק"ש. דהרמב"ם ז"ל פ"א מה' ק"ש נתן שני זמנים לק"ש של שחרית. היינו דמצוה לכתחילה כותיקין סמוך לנץ החמה. ובדיעבד יצא משעת עמוד השחר. ולא זכר כלל משיראה את חבירו רחוק ד' אמות שהוא המבואר במשנה פ"א דברכות מאימתי זמן ק"ש ש"ש משיכיר בין תכלת ללבן. והיינו משום שפסק אביי לק"ש כותיקין. זהו דעת הרמב"ם. ורבו הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל הן המה רבותינו בעלי התוס' ורמב"ן ושארי פוסקים ז"ל וס"ל דאביי לא אמר אלא למצוה מן המובחר ומן הדין משיראה את חבירו עד ג"ש. ולענין דיעבד פליגי התו' והרמב"ן. דעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל. דבדיעבד או בשעת הדחק הוא משיענה עמוד השחר. וזהו הסכמת בעלי הש"ע סי' נ"ח. ודעת התוס' ד"ח ב' ד"ה לא דגם בדיעבד לא יצא קודם שיראה א"ח כו' כמש"כ הב"י שם. וטעם מחלוקתן הוא. דדעת התוס' דטעם משנתינו משיכיר בין תכלת ללבן. הוא רק מדרשה דוראיתם וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה התלויה בה וזו ק"ש כדאית' במנחות דמ"ג ב'. ואפי' לר"ש דדריש וראיתם אותו פרט לכסות לילה וקיי"ל כותי'. מכ"מ דריש סמיכות זו ג"כ. והיינו דהקשו על פרש"י במשנה משיכיר בין תכלת ללבן צמר צבוע תכלת מסוגיא דמנחות. דמוכח שם דתליא בחוט של תכלת. וס"ל דלכ"ע מהאי דרשה נ"ל האי זמנא. וצ"ל לפ"ז דהא דפליג ר"א ואמר בין תכלת לכרתי הטעם כמש"כ התוס' במנחות שם בשם הירו' כדי שיהא ניכר בין הצבועים. פי' אותו חוט של תכלת. וקרוב לומר לפי זה דר"א ות"ק פליגי בפי' הכנף מין כנף דר"א סבר דבעינן מין אותו צבע. וא"כ בעינן שיהא ניכר בין הצבועים. ות"ק סבר לבן ממש. וכבר נחלקו בזה רש"י ותוס' שם דמ"א ע"ש. ואחר שכן דזמן ק"ש מדרשה הוא דנ"ל לא מהני אפי' בדיעבד או שעת הדחק לקרוא לפני זמנו הקבוע. אבל הרמב"ן במלחמת ה' כתב תרי טעמי בהאי זמנא. חדא דרשא דסמיכות וראיתם וזכרתם. ועוד כ' דקים להו דרובא דאינשי לא קיימי. עד שיראה את חבירו ברחוק ד"א שהוא משיכיר בין תכלת ללבן. וכ"כ התוס' יומא דל"ד ב' ד"ה אמר ומן הדין היה להקדימה כאחרים דאז הוא זמן קימה כו'. ומעתה י"ל דתלי' במחלוקת ר"ש וחכמים. רצוני דלר"ש דס"ל וראיתם אותו פרט לכסות לילה לא דריש סמיכות זו. וטעם משיכיר בין תכלת ללבן היינו משום דקמו אינשי בהאי שעתא. ור"א ס"ל דקמו אינשי משיכיר בין תכלת לכרתי. ומשום דקיי"ל כר"ש פרש"י משיכיר בין תכלת צמר צבוע תכלת. ותו י"ל דרש"י לטעמיה במנחות דבעינן מין הכנף צבוע. וא"כ במאי פליגי ר"א וחכמים. להכי פי' דס"ל כר"ש ופליגי בקימה דאינשי. ולרבנן דר"ש הוא דס"ל שיכיר בין חוט של תכלת ללבן ואע"ג דיש מין כנף צבוע מכ"מ סגי שיהא ראיה וזכירה באיזה חוט מין הכנף שיהא ולבן הוא קרוב להכיר יותר מכל צבע. הא מיהא דלר"ש דקיי"ל כותי' שפיר יוצא בדיעבד או בשעת הדחק אפי' קודם שיראה א"ח משום דאיכא אינשי דקמו משיעלה עה"ש כמש"כ הרמב"ן ז"ל. והיינו שאמר ר"ש פעמים שאדם קורא ק"ש לאחר שיעלה עה"ש ופירשו קודם שיראה א"ח. דר"ש לטעמיה דלא תלי זמן ק"ש אלא בזמן קימה. ומכאן מוכח דהלכה כר"ש דלילה לאו ז"צ מדפסק ריב"ל כר"ש בק"ש. כ"ז פירשנו שיטת התוס' ורמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ם ס"ל בזה כהתוס' דפי' משנתינו משיכיר בין תכלת ללבן אינו אלא חוט של תכלת. וכמבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. וצ"ל טעם מחלוקתן של ר"א וחכמים להרמב"ם דס"ל בה"צ פרק ב' דבעינן מין אותו צבע. ע"כ פליגי בסברא דת"ק ס"ל דסגי בראיה וזכירה מאיזה מין כנף שהוא והיינו לבן. ור"א ס"ל דבעינן ראיה וזכירה בכל מיני הכנף וידוע דיותר הקשה להבחין הוא בין תכלת לכרתי. וכ"ז לחכמים דר"ש. ובזה ס"ל להרמב"ם דר"ש לית לי' דרשה זו כלל. וגם לא סברא דרובא דאינשי לא קיימי עד שיראה א"ח. וא"כ ממילא אזיל האי שעורא. וזמן ק"ש משיעלה עה"ש עד ג"ש רק לכתחילה הלכה כוותיקין זהו דעת הרמב"ם וכבר כ' רבינו הגר"א ז"ל סי' נ"ח סק"א דהכי משמע דעת הרי"ף ז"ל. נמצא בין לרמב"ם בין לרמב"ן יש נ"מ לדינא בק"ש. דלהרמב"ם פשוט דלר"ש אין זמן זה כלל לק"ש. ולרמב"ן נ"מ דר"ש דס"ל דבדיעבד יצא משעת עה"ש לטעמיה דשיעור זה הוא מחמת דרוב ב"א קיימו בהאי שיעורא. ובדיעבד סמכינן על מיעוט כמש"כ משא"כ לרבנן דהתחלת זמן מבואר בקרא דראיתם וזכרתם ופשיטא דאפי' בדיעבד לא יצא לפני זה הזמן כמ"ש להתוס'. נמצא דרבינו בכוון שינה לשון המשנה וכתב זמן קימה ללמד דהתחלת הזמן גם כן מובקומך נפקא לן. ונ"מ לדינא כמש"כ: