העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קמב · פירוש ה
טבחא ואומנא לא צריכי התראה. בגמרא אית' וספר מתא. והכי אי' בכת"י. ובפוסקים הסופר שטעה בשטרו'. אבל ברמ"ה הביא מימרא זו ופירש כל פרט כדרכו ולא הביא ספר מתא ולא פירש. מסתמ' לא הי' לפניו הנוס' הכי. ולכאורה אין נ"מ בשנוי נוסחא. שהרי כללא כייל רבא כל פסידא דלא הדר כו' מיהו למש"כ הה"מ פ"י מה' שכירות בהא שהרמב"ם כ' הנוטע אילנו' לבני המדינ' שהפסיד וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות כו' עד שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן רוב הציבור עליהן. משמע דוקא בשל צבור הכי הוא. והראב"ד כתב ע"ז וכן נמי אם שתלא דיחיד עכ"ל. והראי' ידוע מהא דרוניא שתלא דרבינא בב"מ שם. וכ' הה"מ שלמד הרמב"ם מהא דספר מתא. והאי מתא קאי אכולהו ומש"ה יישב דרוניא ג"כ שתלא דרבים הוי ואירע הדבר שהפסיד לרבינא. וא"כ נ"מ בשנוי נוסחא זו דלפי נוס' רבינו לפנינו והרמ"ה י"ל כהראב"ד. אבל עיקר דברי הה"מ לא נראה. שהרי אומנא ג"כ בכלל מחלוקת זו. ובשבת דקל"ז אי' האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לי'. ולא פי' הש"ס אומנא דמתא. ותדע עוד דהרמ"ה דלא גריס וספר מתא מכ"מ פי' בזה"ל מיקרי דרדקי דשקיל אגרא מצבורא דאתרשיל בינוקי מסלקינן לי' ומוקמינן אחרינ' דעדיף מיני' שתלא דאיתזיל בנטיעו' ואפסיד מצי מרי ארעא למישם לי' שבחי' ולסלוקי' כי היכי דלא לפסיד בעל הבית וטבחא דמתא דנביל חיותא מחמת פשיעותיה ואומנא דמהיל ולא מהיץ כדחזי א"נ דמצער ליה לינוקי ומסכן ליה מחמת דלא זריז בעבידתיה מסלקינן להו בלא אתרייתא ומוקמינן אחרינא כו' עכ"ל הרי דלא מדיוקא דספר מתא פירש הרמ"ה הכי. אלא לפי זה יש להבין מנ"ל להרמ"ה באמת דמיירי דשקיל אגרא מצבורא וגם יש להבין כונת הרמ"ה שפי' בכולהו שהיה של רבים זולת בהא דשתלא כ' מצי מרי ארעא כו'. הן הישוב פשוט דהא דרוניא שתלא דרבינא הכריחו לכך. אבל א"כ ק' האיך כייל רבא הני מילי בהדדי ולא שוין בדינם. וגם במאי פליגי הרמ"ה והרמב"ם שכ' גם בשתלא שנוטע אילנות לבני המדינה. אלא נראה דעיקר הדיוק דמיירי ברבים הוא מלשון רבינו ובה"ג והרי"ף מסלקינן להו בלא אתרייתא. משמע דקאי על ב"ד או הצבור. ואנן מסלקינן אותו בלא קובלנא וטענות בע"ד. מיהו הרמ"ה הבין הפי' דשקיל אגרא מצבורא. היינו כמשמעו הצבור שכרו אותו לכל מי שיהא נצרך לאותו דבר. וזה לא שייך אלא במקרי דרדקי וטבחא ואומנא שדרך הצבור למנות מקופת הצבור לכלל עניי העיר. אבל שתלא לא מצינו שיהיו הצבור שוכרים שתלא. שהרי אין הכל צריכים לזה. וע"כ מובן מאליו שמיירי ביחיד ששכרו לעצמו. וכן להיפך לא שייך ביחיד ששכר טבחא ואומנא. שכל הנצרך לאותו דבר לשעה שוכרו על אותו הצורך. ואם קלקל לא ילך אליו שנית. ולא שייך זה הדין אלא אם הצבור שכרו מקופת הצבור טבח ואומן לשנה לכל מי שנצרך. משא"כ שתלא העשירים שוכרים אותו שיהא שותל לו פרדסו והענין נמשך כמה שנים. ובהא קאמר רבא דמצי מרי ארעא לסלק בתוך הזמן. ובמקרי דרדקי באמת אפשר זה הדין גם ביחיד השוכר לאיזה זמן מסוים. גם בצבור. ופירש הרמ"ה בצבור משום לשון הראשונים מסלקינן כמש"כ. אבל הא מתיישב שפיר מאי דסתים רבא וכייל הני מילי בהדדי. שהדבר מובן מאליו מה ששייך ליחיד ולצבור ובדרך כלל אין חילוק בדין. זהו דעת הרמ"ה. אבל הרמב"ם שכ' גם בשתלא שנוטע אילנות לבני המדינה. וודאי לא הבין כהרמ"ה דפי' לצבור דשקיל אגרא מצבורא דאאל"כ בשתלא כמש"כ. וגם א"כ ק' הא דרוניא. וישוב הה"מ דוחק. דא"ה הכי מיבעי ליה רוניא שתלא אפסיד לרבינא. אלא ה"פ מי שמחזיק עצמו לשתל' לכל יחיד שנצרך לדבר וזה נקרא שתלא דמתא. שכל מי מבני העיר שנצרך לאותו דבר שוכרו. וכיוב"ז אי' במס' שמחות פרק ה' היה נחתום בעיר ואין שם אלא הוא כו' הרי שהיה סופר או בלן לרבים והגיע זמן הרגל עושה בצינעה מפני כבוד העם. ופשיטא דאפי' לא היה מושכר לרבים אלא שהיה מוחזק בעיר לסופר ולבלן מיקרי שהוא של רבים. ומשום שהוא מוחזק לרבים יש לב"ד להשגיח עליו שלא יזיק לאחרים ואם הוא מפסיד לאיזה יחיד ב"ד או הצבור מסלקין אותו שלא ישמש עוד בעיר באותו אומנות ואם היה במילתא דהדר אין אנו נזקקין לדבר. שמי שירצה לגבות הפסדו יגבה בב"ד. ומי שימחול אין אחריותו עלינו. אבל בפסידא דלא הדר וא"כ יהא מזיק לרבים. ולא רבים יחכמו לדקדק אחריו ולהזהיר לאחרים שלא ישתמשו בו מש"ה מוטל על ב"ד. וכיוב"ז בדיני או"ה דאע"ג שכל ישראל בחזקת כשרות. מכ"מ למכור לרבים צריך קבלה כדאי' בירושלמי דמאי פ"ה והובא בתו' יומא ד"ט. ולהרמב"ם ז"ל היינו דאיתא בע"ג דף ל"ט אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא ע' בהגהת רמ"א יו"ד סי' קי"ט ס"א. ומזה הטעם אין איש נאמן על שחיטה בזה"ז בלי קבלה. ואע"ג שרוב מצוין א"ש מומחין הן. אלא משום דלהיות שוחט לרבים שאני. וע' בש"ך שם. ובזה יתיישב קו' התוס' כתובות דכ"ד א' ד"ה שלי חדש שהקשו דלא מצינו שנחשדו ע"ה על החדש. ולמש"כ ניחא דודאי לאכול בביתו שרי שאינו חשוד ע"ה על החדש כמו על מעשרו' וטומא' אבל שיהא מוכר לרבים הכל בחזקת חשודי' עד שיתחזקו להכשר ומטעם שכתבנו שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו ולעמוד על דבר שימצאו מקום לחשוד. וה"נ לענין אומנו' לרבים אע"ג שלא שייך לב"ד לדקדק אחריו אם הוא אומן יפה בתחלתו. דמי פתי יסור אליו כל עוד שלא יחקרהו. והנותן לו עבודה איהו דאפסיד אנפשיה. אבל אם כבר נתחזק לאומן והפסיד. יש להזדקק להעבירו שלא יהא אומן לרבי' עוד כדי שלא יזיק לרבים משא"כ מי שאינו אומן מוחזק. אלא שבמקרה נשתכר לעשות אומנות השתילה לאיזה יחיד א"א להעבירו בלא התראה כדין. וא"כ מיושב הא דרוני' דהיה מוחזק לאומן לרבים ובאותו שעה שכרו רבינא ונקרא שתלא דרבינא. ואפשר דלזה כיון הה"מ דרוניא שתלא דרבים הוי פי' שהיו אומן מוחזק לרבים. אלא שהזדמן דאז היה רבינא שוכרו להיות אצלו. וכן במלמדות א"צ להיות מלמד ברבים דוקא אלא כל שהוחזק למלמדות ופשע בינוקי מעבירין אותו שלא ישתמש עוד באותו אומנות. וע' מש"כ סי' צ"ב אות א' בס"ד דאפשר שהרמב"ם מודה להראב"ד בדין דה"ה נוטע ליחיד ממש דלא בעינן התראה. אלא דא"כ בעינן שיהא מוחזק לקלקל כמש"כ הראב"ד עצמו וע"ש: