אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קמא · פירוש ו

פירוש ה

ד"ק מלוחים כו'. התו' כתבו הטעם משום שקודם בישולם היא נאכלים מחמת מלחן. וא"כ היינו ההיתר דנאכל כמו שהוא חי. ולשיטתייהו אזלי דבזה לא פליגי סוראי ופומבדיתאי ולא פליגי אלא במימרא דרב שמואל בר"י איך אמר בשם רב. אבל הדין מנאכל כמו שהוא חי שפיר למדנו מדר' אסי א"ר דשרי. אבל לפי שהעלינו לנוס' רבינו דהגמ' עביד א"ב בתרתי. ופליגי גם בדין נאכל כמו שהוא חי א"כ ק' הא דרב אסי אמר רב דהוא סתמא בלי מחלוקת. ותו שהרי משמע לדברי רבינו שיש ד"ק שנאכלים חיים ממש כמש"כ שהרי לא הביא בא"ב ד"ק מלוחים כמו בה"ג. א"כ אי ר"א אשמעינן היתר דנאכל כמו שהוא חי מאי ארי' מלוחים. אלא נראה דרבינו מייריבהני ד"ק שאינו נאכלים חיים ממש. ורק היתר מליחה מועיל לבד. ולא משום שנאכלין כמו שהם חיין במליחותן. והיינו לשון הרמב"ם ה' מ"א פי"ז הט"ז ודגים קטנים שמלחן ישראל או כותי הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין וכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר לפיכך כו' ובהי"ז דג גדול שמלחו כותי ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה ה"א מותרין מלוח אינו כרותח בגזרה זו. ונתקשה מרן הכ"מ דהא דדג שמלחו כותי הוי ליה לאקדומי לההיא דד"ק דלעיל. רצינו דכל עוד שלא ידענו דמליחת כותי אינו אוסר לא עמדנו על הלכה ט"ז דד"ק שמלחן כותי ואח"כ צלאן כותי מותר. שהרי נאסר משעה שמלחו. וא"כ הוי ליה לאקדומי דמליחת כותי אינו אוסר ואח"כ יביא דאפי' צלאן אח"כ גם כן שרי משום דמיקרי נאכל כמו שהוא חי. עוד הקשה מרן הכ"מ למה הפסיק ביניהם בדין הניח כותי והפך ישראל כו'. ויישב מרן ז"ל דאם היה מקדים הלכ' י"ד דג גדול שמלחו כותי כו' לדין דג קטן הוי משמע דאם צלאו כותי אח"כ מותרין קאי גם אדג גדול והא ליתא דדוקא דג קטן מתוך רכותן על ידי מליחתו הם ראוין לאכילת כ"א משום הכי צליה דבתר מליחה לא חשיב בישול אבל דג גדול אינו ראוי ע"י מליחתו אלא לאכילה ע"י הדחק הלכך צלי' דבתר מליחה חשובה בשול כו' ולפי זה הוסיף עוד דמש"כ הרמב"ם בהי"ז עד שהכשירן לאכילה אפשר דאפירות שעשנן קאי ולא אדג מלוח או דהכשר כ"ד קאמר להיות נאכל ע"י הדחק מיהא ע"כ דברי מרן הכ"מ. אבל לשון הרמב"ם בהט"ז הרי הן כמו שנתבשלו במקצת בשול. מוכח דלא משום שראוין לאכילה אלא משום שכבר נעשה מקצת בשול בהיתר. ולא חיישינן שוב לבשולי כותים אפי' עדיין לא היה ראוי לאכילה. וזהו טעמא דאי' בדל"ח דא"ר יוחנן כל שהוא כמאכל ב"ד אין בו משום בשולי כותים. וע"כ אין הטעם משום דבזה נאכל ע"י הדחק. שהרי ר"י אסר ביצה צלויה אע"פ שאפשר לגומעה חיה. אלמא הא שאפשר לאכול חי ע"י הדחק אינו היתר. ומש"ה הקשה הגמ' בתחלת הסוגי' דשלקות דקאמר ר"י דנ"ל מקרא דאוכל בכסף תשבירני מחמין וקליות מ"ט שרי ולא משני שאני התם שנאכלין חיין וכדאית' בירוש' דקליות שרי מזה הטעם. אלא ודאי הירו' אתי כחזקיה וב"ק דשרו ביצה. משום דאפשר לגומעה חיה. אבל לר"י דקאסר ביצה שפיר מקשה מקליות. ולפי זה ע"כ הא דמהני בישול כמאכל ב"ד לאו מזה הטעם אלא משום שכבר התחיל להתבשל. ובזה תבין מה שדחקו לרש"י ושארי ראשונים לפרש הא דדג מלוח ר' יוחנן אוסר דפי' שמלחו כותי. ולא כפי' הראב"ד שהיו מלוח והכותי צלאו או בישלו אח"כ. היינו משום דבכה"ג ודאי גם לר"י שרי משום שכבר התחיל להתבשל בהיתר כהא דרב בד"ק מלוחים שצלאן כותי. ואין נ"מ בזה בין התחיל להתבשל ע"י האור או ע"י ד"א. ומאחר שאמר ר"י דמבושל כמאכל ב"ד אין משום ב"ג ה"ה דג מלוח. וע"כ הפי' כרש"י שמלחו גוי ואסרו ר"י משום דקסבר שגזרו על מליחתן וע' פר"ח סי' קי"ג שהביא הא דאי' בירו' שבת פ"א דר' יוחנן ס"ל דגזרו על כבושיהן ועל שלוקיהן ועל מלוחיהן הרי כפרש"י. הא מיהא טעמא דרב בד"ק מלוחים משום דדמי לבשול כמב"ד ומשום שכבר התחיל להתבשל בהיתר. וה"נ סמך הרמב"ם הני תרי דינים להדדי בהלכה ט"ז. ומעתה שפיר יתפרש הא דרב ומיירי בד"ק שאכילתן חי הוא ע"י הדחק ולא הותרו משום זה אלא משום שנמלחו שוב אין בהם משום ב"נ. ואמר רב יוסף אם צלאן כותי כו' פי' ל"מ בשלן שמותר שהרי אינו עולה על ש"מ. אלא אפי' צלאן דמטוי עולה על ש"מ כמש"כ רבינו מכ"מ שרי משום שהיו מלוחים ונתבשלו מקצת בשול. והשתא סדר דברי הרמב"ם על נכון דמתחלה כ' היתר דנמלחו באופן שא"י עדיין לאכול מכ"מ שריין משום דהוי כמו שנתבשלו מקצת בשול. ואח"כ כתב דמליחת כותים עד שהכשירן לאכילה ממש גם כן שרי דבמליחה לא גזרו. והא דנקט לרב ד"ק מלוחים. ה"ה דג גדול שהתחיל להתבשל ע"י מליחה שוב אין בהם משו' ב"נ. אלא קמ"ל דאפי' ד"ק שנאכלים כמו שהן חיים ע"י הדחק לא הותרו בזה אלא ע"י שנמלחו וכמש"כ לעיל. אבל אחר שנמלחו אפי' דג גדול שרי והכי צ"ל לשיטת התוס' ד"ה ד"ק כו' והשתא ניחא דלא תקשי לקמן דאסר ר' יוחנן דג מלוח דהתם מיירי במלחיה גוי והכא איירי במלחו ישראל עכ"ל. הרי דגם לדעתם ד"ק ל"ד. או י"ל דתחלת בישול בעינן שיהא כעין מאכל ב"ד כמו שא"ר יוחנן בבישול ממש. ודג גדול כל שלא נגמר הכשרו לאכילה אינו נאכל כלל. ומש"ה דוקא ד"ק שנאכל ע"י הדחק במליחה בהני שריין ולא משום שנאכל חי אלא משום דהוי תחלת בשול. ואע"ג שהכ"מ כ' בשם הרשב"א בתה"ב דדג גדול אע"ג שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיין מחמת מלחן כו'. אין כל המדינות שוות. היוצא מזה דלפי דעת רבינו דס"ל דפליגי סוראי ופומבדיתאי בנאכל כמו שהוא חי. ע"כ יש היתר אחר במה שנמלח ונאכל בזה מעט כמו בבשול מאכל ב"ד דשרי משום שהתחיל להתבשל וזהו דעת הרמב"ם ז"ל. וממוצא דבר תשכיל דהא דאיתא בש"ע סי' קי"ג ד"ק שמלחן ישראל או כותי ה"ה כמו שנתבשלו מקצת בשול ואם צלאן כותי אחר כך מותרין אבל דגים גדולי' מלוחי' אינם נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן כותי אסורין ויש מתירין וסיים הרמ"א וכן כ"ד שנאכל חי עיה"ד כו' וא"כ לדיעה זו נצרכין לחלק בין ע"י דחק גדול שהוא ביצה צלוי דקיי"ל דאסור בין ד"ג אחר מליח' שאינו ע"י הדחק כ"כ כמש"כ הט"ז ס"ק י"ד. ובאמת מבואר בל' הרשב"א להיפך. דד"ג מלוחים אינם נאכלים כ"א ע"י דחק הרבה. אבל כ"ז אינו אלא לפי מה שהבין בב"י אבל העיקר דלדעת הרמב"ם יש נ"מ אם נאכל מחמת עצמו ע"י הדחק ודאי אסור אבל אם התחיל לבשל באיזה אופן ונאכל ע"י הדחק שרי ולא משום שנאכל כמשה"ח. אבל כל אכילה ע"י הדחק שוין והלכה כר"י דאסור. וטעמו של הרי"ף שפסק ד"ג דשרי. או משום דמפרש כרש"י ורמב"ם שמלחו כותי ופסק דלגבי זה מליח אינו כרותח או אפי' מפרש כהראב"ד וא"כ פליגי בזה גופא בהתחיל להתבשל בהיתר שלא ע"י האור דר"י אסר וחזקי' וב"ק שרי. ורב כוותייהו ס"ל והלכה דמותר:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה