אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קמ · פירוש ב

פירוש א

גבי עדים לא תבעי לך כו'. כיון דהוי ליה יחיד מומחה כו'. נראין דברי רבינו דהיתר דמתניתין קאי על דיין ג"כ כדתנן באותה משנה הנוטל שכרו לדון כו' אלא דמתניתין מיירי בג' דיינים דומיא דעדים דהוי תרי. וכמש"כ התוס' שם ד' כ"ח ב' ד"ה דן את הדין על הברייתא דחולין דמ"ד דמשום דתני גבי עדים משמע דבג' מיירי. ונקיט רבינו עדים דפסיקא ליה. דאפי' היכא דסגי בחד עד ג"כ רשאי ליטול שכר בטלה. משא"כ בדיין יש ספק ביחיד מומחה וקא פשיט מסוגיא דכתובות. וקרנא יחיד מומחה הוי. וכ"ת מנ"ל לרבינו דהכי הוי ולא נימא דקרנא דאין בג'. ומשום חשיבותיה דקרנא לא הזכיר הש"ס אינך תרי וכדאי' ברה"ש ריש פרק ג' משום חשיבותא דר"נ כו' וכש"כ הכא דאינך תרי מקרנא גמרי ואדעתיה סמכו. אבל באמת אנהיר לן רבינו בהבנת סוגי' דכתובות. דמקשה אקרנא והתניא מכוער הדיין כו'. וקשה ליקשי ליה אמתניתין דבכורות דתנן ונותן לו שכרו כפועל דמשמע דשרי לכתחילה. ואע"ג דיש ליישב עפ"י דעת הגהמ"י ה' גירושין פ"י אות ג'. דהא דתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מכ"מ אסור משום כעור וכמ"כ אפשר לפרש הכא. אבל שיטת הרי"ף ופוסקים דישאנה משמע דשרי לכתחילה לגמרי בלי שום חשש. ע' אה"ע סי' י"ב ס"א. ומדברי התוס' שם ד' כ"ה ב' ד"ה לא חשו. שכ' על הא דתנא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה. שאע"ג דשרי מכ"מ בעל נפש ירחק כדתניא דן את הדין כו' כולם רשאים ליקח אבל אמרו התרחק מן הכעור כו'. אין ראיה דס"ל כהגמ"י לענין הא דתנן במשנה מיאנה כו' ישאנה. די"ל דלא כתבו זה אלא על שדה מקח אבל בעדי גט שרי לגמרי ומטעם הירושלמי דמקח אפשר להתחלק משא"כ אשה ואין שנים מצוין לחטוא משום א'. ומש"ה לא כתבו התוס' כמו כן במתני' דמכ"מ אסור משום כעור אלמא דכיון דתנן ישאנה משמע לגמרי שרי. ולפי זה הא דתנן ונותן לו שכרו כפועל ודאי משמע לכתחילה. א"כ ליקשי הגמ' ממשנתינו על הא דתני' מכוער הדבר. אבל למש"כ רבינו ניחא דשקלא וטריא דכתובות אינו אלא ביחיד מומחה וידע הש"ס דקרנא דן יחידי ומשנתנו בג' כמש"כ. והנה לפי דברי רבינו היה אפשר לומר דגם לפי האמת מה שמחלק הש"ס בין בטילא דמוכח לבטילא דלא מוכח אינו אלא ביחיד מומחה. אבל תלתא אפי' בטילא דלא מוכחא שרי. כפשטא דמתניתין דתנן אם היה כהן כו' ואם היה זקן כו' וניתן לו שכרו כפועל. ולא פי' אם היה בטל מסלע נותן לו שכרו כפועל. או ליתני אם היה בטל ממלאכה כו' להכי היה לכאורה אפשר לומר דאפי' בטילא דלא מוכח שרי. וללמד זכות בזה על מנהג הפשוט ליטול שכר. אבל לא מצאתי חדוש כזה בשום פוסק. ולא עוד אלא דקשה להיפך. דהלכה פסוקה לפי סוגית הגמ' דאפילו בטילא דלא מוכחא שרי מן הדין אלא שמכוער הדבר. ולשון הרמב"ם וש"ע שם לא משמע הכי. שהרי כתבו ואם אינו ניכר אסור. אלא שהסמ"ע והאחרונים הבאים אחריו ז"ל חילקו באופני אינו ניכר מה שאסור מן הדין ומה שאינו אלא מכוער וכפי המבואר בגמ'. אבל בפוסקים ראשונים ז"ל לא נתבאר הדבר. ושטח לשונם משמע דכל שאינו ניכר אסור מן הדין וכן הרי"ף פ"א דסנהדרין כתב בזה"ל. קרנא הוי שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והכתיב ושחד לא תקח. ומסקנא אגר בטילא דידיה הוי שקיל כו' דוקא בטילא דמוכח כי הא הוא דשרי לדיין למישקל אבל בטילא דלא מוכח אסור עכ"ל. הרי שלא זכר ברייתא זו כלל. וכתב סתם אסור דמשמעו דמן הדין אסור ודיניה בטלים. וזה פלא. מיהו כשנעמוד על העיון דפרש"י ותוס' בכורות שם ובכ"מ בהא דמפרש הגמ' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. ופירשו ז"ל כמו שהוא עתה יושב בטל ואינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל. ולא נחלקו רש"י ותוס' אלא אי רואים כאילו יושב בטל לגמרי כפי' התו' או כאילו עושה מלאכה קלה כפרש"י אבל לכ"ע אינו נותן לו שכרו משלם ממלאכה הראשונה שבטל ממנה. וא"כ קשה מקרנא דתהי בחמרא ויהבי ליה זוזי והשתא נמי שקיל זוזי. מיהו יש ליישב דתהיות חמרא ג"כ אומנות נקיה וקלה כמו טירחא דישיבה בדין. ומהא יש ראיה ג"כ לפרש"י ולא כתוס' דלדעת התוס' דרואין כאלו בטל לגמרי היה צריך קרנא לפחות מיהא קצת. עכ"פ נהי דיש ליישב דעת רש"י ותוס' ז"ל. אבל דעת הרמב"ם וש"ע קשה טובא. שהרי בה' גזילה ואבידה פי"ב כתב וכן אם היה עוסק במלאכתו ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה ק' דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותו מלאכה שהיה עוסק בה. וזהו כפי' התוס' וע' סמ"ע וש"ך ח"מ סי' רס"ה. וא"כ היאך כתבו לענין שכר בטלה דדיין בזה"ל אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין וא"ל תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי ה"ז מותר כו' והיינו דרב הונא ודקרנא וסתמו כמשמעו בכל מלאכה כבדה וקלה. והרי בפירוש תניא גבי דיין ג"כ כפועל בטל ולפי פירושם הוא כיושב בטל עתה ואינו דומה עוסק במלאכה ליושב בטל. אלא צ"ל דמפרשי הא דתנן גבי דיין ונותן לו שכרו כפועל ותני עלה כפועל בטל כפי' רבינו חננאל וכפי' הרי"ף בתשובה דה"פ שאין אומרים לשלם המלאכה שבטל ממנה בחריפות אלא כמו שהיה יושב בטל ולא נמצא לו לעסוק בה והיה משתכר ברווח מועט. זהו כלל דעת ר"ח ז"ל. אלא שכתבו משמו ז"ל בזה"ל דבשאר ימות השנה נותנין בתפירת בגד חצי סלע והוא עתה בשעת הרגל ותופר בגד בסלע אין אומר לו קבל שכר כמה שתנוח למלאכה זו שאתה מקבל עליו סלע אלא כאותו שכר חצי סלע שהיה נוטל בשאר ימות השנה כו'. ומשמע דאפי' יש לו בגד לתפור והוא בשעת הרגל וכבר היה נותנים לו סלע מפסיד חצי סלע. ויפה תמהו התוס' בכורות דהוא כהלכתא בלא טעמא. ועוד הרבה קושיות ע"ש. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דה"פ שאם היה עומד בעת שיכול להיות שהיה נוטל שכר מלאכה הרבה. מכל. מקום אינו נוטל שכר מלאכה הרבה. אלא מה שמפסיד בברור. והיינו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה שהוא כעת בטל ומשתכר במועט. והטעם משום דבעינן בטילא דמוכחא והוא הוא סוגיא דכתובות. אבל כ"ז באופן שאין לו כעת מלאכה ברורה משא"כ אם היה עוסק במלאכה ומפסיד סלע בברור נותן לו סלע וכעובדא דקרנא. וכ"ז בדיין דתנן ונותן לו שכרו כפועל ולא תנן אם היה בטל מסלע שפיר יש לפרש שהיה בטל באותו שעה ואין ריוח ברור לפניו מיהו בב"מ בהא דאבידה א"א לפרש הכי שהרי בפי' תנן היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. והיינו דמקשי הש"ס שם והא לא בטיל מינה כגי' הרי"ף שם. וזהו הלשון ליתא בד' ס"ח גם ברי"ף ע"ש ולא בבכורות. והיינו משום דבד' ס"ח ובמס' בכורות פי' כמשמעו כמש"כ כמו שהיה בטל. דבאמת מיירי דבטל היה ממלאכה ולא הפסיד יותר בברור אבל אם היה מפסיד בברור לא נזכר בגמרא שישומו מה שיושב עתה בטל ואינו עוסק במלאכה. אבל הכא באבידה מקשי שפיר והא לא בטיל מינה וא"א לפרש הכי ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וכפרש"י שבטל עתה. דאינו דומה עוסק במלאכה ליושב בטל. וכי תימא אכתי מ"ש דבדיין אי היה בטל מסלע בברור משלם לו כעוסק במלאכתו. ובהשבת אביד' אפי' בטל מסלע בברור משלם לו כיושב בטל עתה. איברא ודאי אין שום נ"מ ומה לי מצות השבת אבידה או מצות ישיבה בדין או העדת עדות. וע' שבועות ד"ל א'. דחד דינא לכולהו. אנא בבכורות מיירי שמתנה הדיין עם הבעלי דברים ובאמת בהשבת אבידה ג"כ יכול להתנות בב"ד או עם בעל אבידה ולומר איני רוצה לישב בטל. אלא שאם לא התנה אינו משלם בע"כ אלא כיושב בטל. ובמתני' דבכורות לא מיירי אם לא התנה הדיין. ובאמת אם לא התנה פליגי האחרונים ז"ל. ולדעת הט"ז סי' ט' אינו משלם כלל ע"ש מילתא בטעמא ולדעת הסמ"ע באמת משלם כפועל בטל עתה. אלא דלא מיירי מתני' רק בהיתר נטילת שכר מה שרשאי לקבל מהבע"ד. וכמו ברישא אם היה כהן כו' ולפי זה הפי' צ"ל הא דלא מקשה אקרנא לפי דס"ד דקרנא הוי בטלא דלא מוכח מהא דתניא בבכורות כפועל בטל. היינו משום דידע הש"ס דקרנא הוי בטילא דמוכח. אלא דס"ד דיחיד מומחה אסור לעולם. ובהא הוא דתני' מכוער הדיין כו' ומשני דברייתא מיירי בבטילא דלא מוכח ומכ"מ ס"ל דשרי ע"פ דין וע"כ פליגא על הברייתא כפועל בטל דס"ל דבלא מוכח אסור. ומעתה פסק הרי"ף והרמב"ם וש"ע כאותה ברייתא דאי' בדוכתא. ואביי מפרשה דאם אינו ברור ההפסד אסור לגמרי. וא"כ מבואר הדין דבין דיין יחד מומחה ובין דיין בתלתא בטילא דמוכח שרי לכתחילה והיינו דקרנא ובטילא דלא מוכח אסור ממש והיינו ברייתא דפועל בטל דמיירי אפי' בג' כמש"כ ודלא כברייתא דמכוער הדיין. ומש"ה אם לא היה עוסק במלאכה אינו נוטל אלא כשכר הפחות דמוכחא שימצא בשוק. ומה שנהגו כהיום ליטול שכר אפי' בטלא דלא מוכח יפה כ' הגאון האורים סי' ט' שכ"ז אינו אלא בדיין שאינו פונה מעסקיו בשביל הדין. אבל רוב דיינים בזמנינו עיקר עסקיהם הוא. ואי לא היה נוטלים שכר ד"ת. היו פונים לעסקים אחרים. וה"ז שכר בטלא דמינכר:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה