העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קלח · פירוש א
דאילו מאן דזבין זבינתא כו'. דעת רבינו הוא דעת גאונים ראשונים שהזכיר הרמב"ם ה' אישות פ"ו הי"ד והגה"מ שם הזכירו בשמו של רבינו וכן במרדכי סוכה פ"ג סי' תשנ"ח דגם במו"מ וד"מ בעינן דיני תנאים לקיים התנאי. ולא כפסק גאונים אחרונים ורבותיו של הרמב"ם שהזכיר בשמם בפ"ג מהל' זכי' ומתנה דרק בגיטין וקידושין בעינן כפילות התנאי ושיהא הן קודם ללאו. וטעם הגאונים האחרונים מורגל בפי המפרשים ז"ל דמסתפקים לומר שלא פסק שמואל כר"מ אלא משום דחייש לחומרא בגיטין ובקדושין אבל בד"מ אין הלכה כר"מ. וכ"כ רשב"ם ב"ב דקל"ז. והרמב"ן מלחמת ה' ביצה פרק ב' ובהלכות נדרים פ"א והר"ן פ' שבועת העדות והה"מ שם. וא"כ גם בגיטין וקדושין דוקא להחמיר בעינן כל הני. ובזה היה מתיישב מש"כ התוס' והרא"ש בפ' הרבית דף ס"ו גבי הא דפטומי מילי בעלמא היא. דאי היה בתחלת הענין היה מהני אפי' בגירושין אע"ג שלא היה כפילות התנאי כדין. אלא משום דלחומרא לא בעינן כל הני אפי' בגרושין. וע' בהגהת מרדכי פ' איזהו נשך בזה. אבל מלשון הרמב"ם אשר ראה וידע בקבלה טעמם של הגאונים ז"ל לא משמע הכי. ולא הביא מחלוקתם אלא בד"מ ואי איתא הא גם בגיטין וקדושין פליגי כמבואר באה"ע סי' ל"ח ס"ד. [וע' תשובת ב"ח החדשות סי' צ' שנדחק ליישב מש"כ התוס' ורא"ש הנ"ל בא"א. וכ' דרוב רבותינו שטתייהו דגם להקל]. ותו הרי הרמב"ם בה' אישות שם הקשה ע"ז הפסק של גאונים אחרונים דעיקר תנאי ב"ג וב"ר לא היה בגו"ק. ואי היה טעם גאוני בתראי משום שנסתפקו בדין לק"מ. ובה' זכיה ומתנה כ' ע"ז ההוראה שחין לדבר זה ראיה משמע שיש עכ"פ לפסוק הכי מעיקר הדין. אלא שאין ראיה לדבר. והראב"ד שם נתן טעם אחר מצד הסברא דגו"ק אינו אלא כמפליג בדברים. דעיקר הנשואין והגירושין תליא בקירוב הדעת ובריחוק משא"כ בדבר שבממון. ותנאי ב"ג וב"ר לא היתה אלא מוחזקת ביד ישראל כו' ע"ש. ויש להקשות ע"ז הטעם מתנאי דאם מתי יהא גט דבעינן תנאי כפול. והא ודאי לא משנאה נותן גט אלא מאהבה וחשש עגון. ותו. א"כ אמאי אי' בירושלמי והביאו הפוסקים דמודה ר"מ לאחר שירדו גשמים דלא בעינן ת"כ וכל דיני התנאים. ותו. א"כ אפי' בתנאי שלעבר נמי כגון שמתנה ע"מ שאני כהן וכדומה. והא מבואר בקידושין דנ"ד דרק משום דברים שבלב שאינן דברים הוי קידושין באומרת כסבור אני שהוא כהן. אבל אם אמר ע"מ שאני כהן אפי' לא כפליה לתנאי ה"ז מעכב. וכבר הוי בזה המל"מ שם. וע"ע בבני אהובה ה"א שהסכים ג"כ דלשעבר א"צ לדיני תנאים יע"ש מה שטרח ליישב הקושיות הנופלות ע"ז. עכ"פ לטעם הראב"ד אין סברא לחלק בזה. ונראה לי ללמוד מדברי רבינו טעם החולקים. שהרי הקדים דמאן דזבין או קידש וגירש והתנה תנאו תנאה. ויליף מב"ג וב"ר. ואח"כ שקיל וטרי בפרטים המסתעפים מכל זה. משמע דאי לא שראינו דמהני תנאי בב"ג וב"ר לא ידענו עיקר דין תנאי שיהא מועיל להפקיע כח המקח וגיטין וקדושין. וכ"כ התוס' כתובות דנ"ו ד"ה ה"ז כו' ואור"י דאי לא דילפינן מב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל אה"מ כו' ולא דמי כו' וכ"כ הרא"ש פ' מצות חליצה. והטעם ע"ז משום דזה פשיטא דכל שקלא וטריא בדיני תנאים מיירי לאחר מעשה המכירה ונתינת הגט וקידושין. וכמש"כ רמב"ן במלחמת ה' ביצה פ"ב בשם הראב"ד ז"ל. גבי ההוא גברא דא"ל הבו ליה ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי [והנראה שגם בעל המאור לא שגה בזה. ומודה שאם אחד מצוה לשלוחו לתת לפלוני אם יקיים איזה תנאי. פשיטא שא"צ לדיני תנאים שהרי בל"ז יכול לחזור בו. והשליח צריך להתיישב עמו כמש"כ הרא"ש פ' הזהב סי' י"ב בשם הירושלמי. ופשיטא שאם לא קיים התנאי שאין בנותן משום חסרון אמנה [וע' מש"כ בסמוך אות ו' בס"ד] אלא משום דבעובדא דביצה מיירי במתנת שכ"מ כמש"כ הרמב"ן בעצמו שם. בזה ס"ל להבעה"מ דהוי כמסירה גמורה לידו ממש. ולא כמו שקנה באיזה קנין דמהני בבריא אבל מכ"מ מקרי עדיין אינן בידו. וכבר ביארתי יפה לעיל סי' קל"ה אות ה' בס"ד שזהו דעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם ז"ל. עכ"פ הא מיהא פשיטא דלא דברנו בכ"ז אלא לאחר מעשה] ומש"ה מצד הסברא אין דיבור מבטל מעשה. ולא דמי להאומר הרי זה קידושין לאחר שירדו גשמים. דלפי זה עדין לא קידש כלל. והמעות פקדון בידה. אבל במתנה אם ירדו גשמים המעשה מתחיל מיד כמש"כ הרמב"ם בביאור יפה פ"ט מה' גירושין אלא שלא נגמר עד שמתקיים התנאי. וממילא אם יקרע הגט בינתים בטל הגט. וכל זה לאחר שלמדנו מב"ג וב"ר דמהני תנאי לעכב התחלת חלות המעשה. אבל אלמלא תנאי ב"ג וב"ר הייתי אומר שאין דיבור מבטל מעשה ולא מצי התנאי לגרע כחה מש"ה בעינן כל אותו אופן דב"ג וב"ר. משא"כ באומר לאחר וכן תנאי דלשעבר דלא חל תחלת המעשה עד שבא התנאי וביטלה בזה פשיטא דמהני תנאי וא"צ ללמוד מב"ג וב"ר וממילא לא בעינן כפילות וכדומה. וכן דעת הרמב"ם וסיעתו דבמעכשיו לא בעינן כפילות וכדומה כמש"כ בפ"ו מה' אישות. והיינו כמו שהסביר הה"מ דאפי' אי התנאי קיים לא גרע כח המעשה ולכשיתקיים התנאי חל הגט למפרע אפי' נקרע הגט. מש"ה לא בעינן כה"ג לילף מב"ג וב"ר דמהני תנאי. וכ"ז הוא דעת רבינו ומש"ה בין בד"מ בין בגו"ק בעינן כפילות. אבל דעת החולקים ז"ל דלא נצרכים למילף מהא דב"ג וב"ר דמהני תנאי בד"מ. דתנאי שמתנה לבטל המעשה שאח"כ הוי כמו חזרה בתכ"ד דמהני אפי' בתר קנין כמבואר בח"מ סי' קצ"ה ס"ז וא"כ לא בעינן כפילות. משא"כ גו"ק כשם דלא מהני חזרה בתכ"ד משום דלא פקע בכדי כאשר יבואר לפנינו. ה"נ לא מהני התנאי מצד הסברא אלא מהא דב"ג וב"ר. ואע"ג דחזרה גמורה קודם נתינת הגט וכסף קידושין מהני כמבואר בקידושין דנ"ט בסוגי' דמעכשיו ולאחר ל' יום דרב א' שהוא ספק חזרה ומהני משום שהוא קודם נתינה כמש"כ בחי' רשב"א שם. והרי התנאי ג"כ מיירי שמתנה קודם נתינת המעות דאי מתנה לאחר נתינה בל"ז לא מהני התנאי כמו שיבואר באות ב'. וא"כ הי' מצד הסברא שיועיל התנאי לבטל הגו"ק אפי' בלא למוד מב"ג וב"ר. לא כן הדבר. בשלמא חזרה גמורה קודם הנתינה הרי מבטל הגו"ק שלא יהא בשום אופן וברגע אחת ג"כ משא"כ מתנה הרי אם יקיים התנאי חלין הקידושין מעכשיו מיקרי שפיר בטיל עפ"י התנאי הפקעת הקידושין וגרושין שחל באיזה אופן והוי כחזרה בתוך כ"ד שאינו מועיל בגו"ק להפקיע מה שחל כרגע ומש"ה צריכים אנו ללמוד דמהני תנאי מב"ג וב"ר. והנה מש"כ דהא דבגו"ק לא מהני חזרה בתכ"ד שהוא משום דחזרה מפקיע מכאן ואילך וקדושין וגיטין לא פקעי בכדי. הוא עיקר גדול. דבאמת הרשב"ם בב"ב דק"ל כ' אם חזר בתכ"ד מקודשת וא"מ משום דחומר מדרבנן הוא. אבל לא כן דעת הפוסקים ומכש"כ למש"כ התוס' דפי' הא שאמרו דחזרה בתכ"ד לא מהני במגדף היינו במי שאמר אלי אתה ה"ז נהרג ואפי' חוזר בתכ"ד. הרי דדין גמור הוא. וכבר הסבירו בזה התוס' ורא"ש ור"ן נדרים דפ"ז. אבל אני למדתי מדעת הרמב"ם שהוא משום דהני מילי לא פקעי בכדי שהרמב"ם כ' בה' מעה"ק פט"ו ובה' תמורה פ"ב דבקדושת קרבן א"א חזרה תכ"ד. וכ"כ התוס' מנחות דפ"א דבהקדש אפי' תכ"ד א"י לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמרינן בפ' בתרא דנדרים דתכ"ד לא מהני בקו"ג כו'. ותמה הש"ך ח"מ סי' רנ"ה מסוגי' ערוכה בב"ק דע"ג דמקשה על אביי דמוקי מחלוקת ר' יוסי וחכמים בתכ"ד וסבר ר' יוסי תכ"ד כדבור דמי והתנן בתמורה ה"ז תמורת עולה ה"ז תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה דברי ר' יוסי. הרי דאפי' בקדושת קרבן שייך חזרה בתכ"ד. והרהיב הש"ך לומר דאשתמיטתי' להרמב"ם ותו' סוגי' זו ח"ו. אבל ברור הדבר דזה תלוי במחלוקת אביי ורבא בנדרים דכ"ט דאביי ס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי מש"ה אליבי' דוקא מקשה הגמ' שפיר שמוכח דר' יוסי ס"ל דלא מהני חזרה בכל דבר בתכ"ד [וכיב"ז יישב הר"א בנו של הרמב"ם סוגי' דכתובות דל"ה ב' לדעת הרמב"ם כמבואר שאי' קנ"ב אות ב']. אבל לרבא דס"ל דקה"ג לא פקע בכדי באמת לא שייך חזרה בהקדש ותמורה. והכי מוכח מגוף הסוגיא דנדרים שם דמפרש הגמ' לבר פדא דס"ל אפי' קדושת דמים לא פקע בכדי. הא דתני' לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים הוי שלמים ולאחר ל' יום עולה ומשני אמר לך בר פדא אם לא אמר מעכשיו שלמים ואמר לאחר ל' יום עולה הוי עולה לאחר ל' יום. ומקשה פשיטא ומשני דהדר בי' ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל אם אמר מעכשיו שלמים שוב לא פקע בכדי ולא הוי עולה. וכ' הר"ן בזה"ל דקמ"ל דכיון שבתוכ"ד אמר מעכשיו שלמים חיילא עליו קדושת שלמים כו' מבואר הא הדר בי' לגמרי לא מהני אפי' בתכ"ד לבר פדא לבטל קדושת עולה אפי' קד"ד. הן אמת שלא זכיתי להבין למאי כ' הר"ן דאם אמר מעכשיו שלמים בתכ"ד. הא אפי' אמר אח"כ מהני הקדש שלמים והוי כמו האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום דאפי' לר"ל דס"ל שאינו חוזרת מכ"מ בבא אחר וקידשה ה"ז מקודשת לשני לעולם כדאי' בקידושין דנ"ט ב' וה"נ כיון דחל עליה קדושת שלמים בתוך ל"י שוב לא פקע. מכ"מ הא ודאי דלשון מעכשיו שלמים משמע נמי דאמר בתכ"ד. וע"ז קאמר דדוקא בזה האופן פקע קדושת עולה הא אם הדר בי' בלא מעכשיו שלמים לא מהני. הרי דלא מהני חזרה אפי' בתכ"ד והיינו משום דלבר פדא קדושת דמים לא פקע בכדי וה"נ לדידן בקדושת הגוף לרבא. ובקידושי אשה לד"ה. ולא תקשה לפי זה דא"כ צ"ל דחזרה בתכ"ד אינו דומה לשאלה דשאלה עקר מעיקרו ותכ"ד פקע מכאן ולהבא. א"כ מאי קאמר בריש פ"ב דנזיר דלב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש ונזירות ה"נ לא מהני חזרה בתכ"ד. ומאי דמיון זה לזה. הא ל"ק וליטעמך מי ניחא הא ודאי חלוקין בדינן דבקנין וזכות שבין אדם לחבירו לא מהני שאלה אפי' במילי שחל בנדר כדאי' בנדרים דנ"ט בתרומה שזכה בהן כהן שוב לא מהני שאלה. וכ"כ הר"ן שם דפ"ה א' ד"ה ואני מסתפק. וחזרה בתכ"ד מהני אלא צ"ל דה"ק דכמו שאפשר לחלק בין הקדש ונזירות משארי נדרים לענין שאלה ה"נ אפשר לחלק לענין חזרה. אדרבה בתורת כש"כ קאמר. שהרי אנן קיי"ל יש שאלה בהקדש אפי' בקדה"ג ואפי' כבר הקריב ע"ג המזבח כדמוכח בשבועות דכ"ד ב' במידי דאי' בשאלה לא קתני והרי הקדש כו'. והא שכ' התו' בכריתות די"ג ב' דלא מהני שאלה אחר הקרבה. היינו אחר זריקת הדם שכבר זכו הכהנים בחלקם. וה"נ במנחה שנתקדש בכלי מכ"מ מהני שאלה כמש"כ התו' סוטה ד"ו ב' ד"ה כי קדוש והיינו עד הקטרת קומץ שזכו הכהנים. וחזרה בתכ"ד לא מהני בקדושת הגוף כמש"כ למ"ד דלא פקע בכדי. מעתה לב"ש דס"ל דשאלה לא מהני בהקדש ונזירות וס"ל דהוי כמו דאתי לגזא דרחמנא ולא מהני בזכיה דרחמנא שאלה כמו בזכי' דגברא וה"נ בנזירות איכא גזא דרחמנא הן הקרבנות שמתחייב וכמש"כ לעיל שאילתא קל"ו אות ג' בס"ד. מכש"כ דלא מהני חזרה בתכ"ד דדמי לכבר הקריב ולא פקע בכדי. הא מיהא דחזרה בתכ"ד תלי' במה שפקע בכדי. [וממוצא דברינו מבואר דמודה הרמב"ם ותו' מנחות דבקד"ד לפי מה דקיי"ל דלא כבר פדא. באמת מהני חזרה בתכ"ד. ואע"ג שהתוס' הביאו לשון הגמרא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דנאמר אפי' בקדושת דמים. מכ"מ כוונת התו' לסוגיא דנדרים הנ"ל לבר פדא כמש"כ לעיל. דפירשו הר"ן וש"מ דמשום הכי לא מצי הדר בי' משום דדמי לנמסר בפועל ממש להקדש. וה"נ לדידן בקדושת הגוף דלא פקעה בכדי דהוי כמסירה ממש בפועל וע"ע בסמוך בדברי תו' אלו. ומה שהביא הש"ך שם בשם בה"ת שער מ"ב ח"ד בזה"ל ויש מתרצין דהא דאמר וחזר ואמר שיש בידו מפלוני מנה אוקמוה בשעה שהקדיש תכ"ד הודה מה שהודה כו'. ע"כ טה"ד הוא בבעה"ת. שהרי מרן הכ"מ יישב דברי הרמב"ם שהביא בבעה"ת דמיירי לאחר כ"ד אלא שעסוק באותו ענין. ובפי' כ' הראב"ד דבשעה שהקדיש אפי' בריא נאמן וע"ז השיב הכ"מ דבבריא בעינן דוקא תכ"ד. הרי מפורש בתכ"ד יכול לחזור בו ומש"ה נאמן ולא חלק בזה מעולם. והג"ת הקשה על הכ"מ מלשון הרמב"ם ולא תפסו מגוף לשון בעה"ת אלא שטה"ד הוא וזה ברור. אלא שראיתי מקשין מהירו' גיטין פ"ז גבי מחלוקת רבי וחכמים מהיום ולאחר מיתה דרבי סבר שהוא תנאה ורבנן ס"ל ספק תנאה ספק חזרה. ואי' שם בירו' אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי ה"ז גט ע"ד דרבנן אינו גט אף בהבקר כן שדי מובקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי מובקרת ע"ד דרבנן אינה מובקרת. אף בהקדש כן. כ"ע מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ופירשו בעל פ"מ וקה"ע דמשום דא"א לומר חזרה בתכ"ד. וכן הבין הגאון בעל עמק יהושע ומש"ה נשאר בתימא על הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג שכ' דמקדיש מעכשיו ולאחר ל"י אינו קדוש משום דהוי חזרה. ואין לומר דהירו' אתי כבר פדא דס"ל דקד"ד לא פקע בכדי. שהרי סתמא דהירו' לא ס"ל הכי כמש"כ הר"ן בנדרים שם בשם הירוש' מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אשה יוצאה בלא גט אבל באמת כבר כ' הגאונים בעל קצה"ח סי' רנ"ח ורע"א בתשובה סי' קמ"ה דה"פ הירושלמי כ"ע מודי דאמירתו לגבוה כו' ומש"ה לא מהני חזרה אחר כ"ד אפי' אמר ה"ז הקדש אחר שלשים יום. וכשיטת בר פדא בנדרים הנ"ל. וס"ל להירו' כאן דאפי' למאן דלא ס"ל קד"ד לא פקע בכדי לא יכול לחזור אחר כ"ד ממה שהקדיש לאחר ל' יום. ומחלוקת היא בירו' קידושין פ"ג ר"א בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר ל' יום ומכרה בתוך ל' יום ה"ז מכורה כו' ר' בון ב"ח קומי ר"ז תמן את אומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אומר הכין א"ל תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר ל' יום. הרי דס"ד דפי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מהני לזה שאינו יכול לחזור בו ולמכור בתוך ל' יום אלא דהאי אמורא לא ס"ל הכי. ואח"כ אי' תו ר"א. [וצ"ל ר' בא וכן הגיה הפ"מ] בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' יום אינה מכורה. הרי מבואר דאפי' לסתמא דירו' דס"ל דקד"ד פקע בכדי מכ"מ לא יכול לחזור לגמרי קודם ל' יום. אלא שנחלקו בזה. והיינו שהביא הר"ן בנדרים שם בשם הרשב"א ופלוגתא היא בירו'. וכ"כ במראה בגיטין שם. והרשב"א ס"ל דלפי ש"ס דילן תליא בהא דבר פדא ומחלוקתו ואנן לא קיי"ל כהירו' דקסבר דלכ"ע לא מצי לחזור אחר כדי דיבור ובאמת הכי משמע לי דעת התו' מנחות הנ"ל שהביאו ראיה דבהקדש לא מצי לחזור בתכ"ד מהא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו סוגי' דנדרים כמש"כ. ומאי ראיה משם דמיירי בחזרה לאחר כ"ד לפני ל"י דאפשר גם לדידן בקד"ד דודאי מהני חזרה תכ"ד כמש"כ מ"מ לפני ל"י א"א לחזור. וא"כ אין ראיה מכאן דאפי' בקדה"ג לא מהני חזרה בתכ"ד לדידן. אלא ודאי ס"ל לתוס' דהא בהא תלי'. דכיון דלבר פדא לא פקע בכדי הוא דלא מצי לחזור לפני ל' יום משום דאמירתו לגבוה כו'. וה"נ לדידן בקדה"ג. אבל דעת הר"ן בנדרים אינו כן. אלא בזה לא פליגי על בר פדא. ולכ"ע מהני אמירה לגבוה כו' לענין זה דלא מצי לחזור לפני ל' יום מעיקר הקדשו. ונראה להוסיף מקור לזה בש"ס דילן בתמורה די"ח א' תשא ובאת מאי עביד ליה ומשני אפי' ממרעייהו לישנא אחרינא ממרגייהו. פי' דהאי קרא רק קדשיך אשר יהי' לך תשא ובאת אתי לרבות אפי' ממרעייהו. ופרש"י דלא לולדות ותמורות אתי אלא לקדשים עצמן דקמזהר לאתויי אפי' הן במרעה באפר והגיע זמן הרגל לעלות לא יאמר איני טורח אחריהן לבקשן באגם ולהוליכן אבל אמתין לו עד פעם אחרת. ל"א אפי' ממירגייהו אפי' הן דשין את התבואה במוריגים כו' ואתא קרא למימר דאם דשה הבהמה שאתה רוצה להקדיש ודרכך מוכן לעלות לרגל לא תאמר הועיל ודשה אמתין עד זמן אחר אלא קחנה ולך לך עכ"ל. ותמהו התוס' הרי אסורה בעבודה וע"ש. ונראה דהכוונה שהקדישה לעת שיעלה לרגל. שאמר ה"ז הקדש בזמן שאעלה לרגל. דלמאי יקדיש הקרבן לפני הזמן וליפוש איסורא דגיזה ועבודה וא"א להקריב קודם שעולה לירושלים. אלא דרך להקדיש בזה האופן והיינו ה"ז הקדש לאחר שלשים יום. והכי מדויק גם לשון המקרא רק קדשיך אשר יהיו לך שיגיע עת שיהיו קדושים ועד אותו זמן מותרים בעבודה. וכמבואר בירו' קידושין הנ"ל למ"ד ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום אינה מכורה כו' ליידא מילה אמר לאחר שלשים יום. פי' א"כ לאיזה דבר אמר שיהא הקדש לאחר שלשים ומשני לשייר לו גיזה ועבודה. ומעתה ס"ד כשיגיע עת לעלות לרגל והיא עומדת במרעה או במורג יחזור בו שהרי עוד לא עלה וה"ז כמו לפני שלשים יום. קמ"ל קרא תשא ובאת ואינו יכול לחזור בו. איברא יכולני לומר אכתי דזה אינו אלא להאי תנא דדריש ולדות ותמורות מדרשה אחרת. אבל לתנא דדריש מהאי קרא ולדות ותמורות. באמת אין מקור לזה הדין. ונראה עוד שהוא שקלא וטריא בגמ' שם דף כ"ט וע"ג דף ס"ג לענין אתנן באמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מיצטרך לך קני מעכשיו ואי קדמה והקריבתו כשר. ובעי ר"ה קדמה והקדישתו מאי כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקרובתי' דמ' או דילמא השתא מיהא קאי ואיתיה בעיניה. והרי מבואר שאם נתנה במתנה לאחר. פשיטא להש"ס דחל עליו איסור ביאה אח"כ דלהוי מיקרי אתנן. ולא בעי ר"ה אלא בהקדישתו. ולכאורה מאי עדיף הקדשתה ממסירתה להדיוט. אלא ע"כ משום דאפי' מסרה לאחר אינו שלו עד שעת ביאה שאז קנתה בעצמה. וה"ז כמו שאמרה ה"ז שלך לאחר שאבעל לפלוני. וא"כ יכולה היא לחזור בתוך כך. ומש"ה חל על זה איסור ביאה. כיון שעדיין תלוי ברצונה. מה שאין כן אם הקדישה תלי' אם יכולה לחזור והוי כמתנה. או אם אינה יכולה לחזור ה"ז כהקרבה. וזהו דבעי ר"ה אי הוי כמסירה להדיוט באופן שא"י לחזור. או לא. וי"ל עוד דפשיטא להגמ' דהוי כמסירה להדיוט באופן שא"י לחזור וכדעת הר"ן. ומכ"מ אפשר דוקא הקריבתו שאינו בעין. משא"כ הקדישתו דעומד בעין. הא מכ"ז יש להוכיח כהר"ן דהכי קיי"ל או ספק בדין. בהא סלקינן דכ"ז לענין חזרה תוך הזמן שקבע. אבל תוך כ"ד לכ"ע חוזר בהקדש דמים שפקע בכדי] נחזור לענין דבקידושי אשה לא מהני חזרה בתכ"ד ע"פ ד"ת. וה"ה גיטין דומה לקידושין. וכן טעמא דע"ג משום שדומה לקדושת כלי כמש"כ הרא"ש ב"ב פ"ו ס"ט לענין יי"נ. והחולקים שם אינו אלא בסת"י. אבל בניסך ממש כ"ע מודו. וה"נ בעובד עבודת כוכבי'. אחר שזכינו לזה נחזור לדברינו בתנאי דמן הדין לא היה מועיל תנאי לבטל גו"ק מש"ה בעינן לילף מב"ג וב"ר דהתם ג"כ הוי כירושה שאינו חוזר לעולם. וכמחלק לבן בין הבנים. וגם אסור לחזור בחלוקת הארץ אפי' ברצון כל ישראל כדתניא בספרי פ' שופטים מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בל"ת שנאמר לא תסיג גבול עולם. ואפשר דלא היה מהני חזרה בזה תכ"ד. ומכ"מ מהני תנאי ושפיר ילפינן לגו"ק אך שיהא באותו אופן דכפילות וכדומה. משא"כ בכל ד"מ דמהני תנאי כמו דמהני חזרה בתוך כ"ד. ואע"ג דר"מ ס"ל בכל ד"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן כדאי' בנדרים פ"א ובכ"מ. ומהאי טעמא בעינן ת"כ בכ"מ. בהא לא קיי"ל כוותי'. דסת"מ בנדרים לא כר"מ. אבל בגו"ק פסק שמואל כר"מ מטעם שכתבתי. וכן כ' בחי' רשב"א קידושין פ"ג בשם רמב"ן דאע"ג דכלל גדול הוא דבמתנה בתנאי של עצמו כמו אם אלך לא שייך דין ת"כ אלא הוא אסמכתא. וכ"כ בהלכותיו פ"ג דנדרים. מכ"מ לר"מ בעינן מפורש לאו והן. אלמא דר"מ בעי לאו והן אפי' במקום דלא נצרכנו ללמוד מב"ג וב"ר דמהני. ומש"ה בעי ת"כ אפי' בד"מ. אבל אנן לא קיי"ל כוותי'. ומש"ה לא בעינן לאו והן אלא בגו"ק דעיקר התנאי מב"ג וב"ר נ"ל זהו סברת הגאונים אחרונים ז"ל שהביא הרמב"ם. והוא ז"ל השיג דכיון דמ"מ דין ב"ג וב"ר דבר שבממון הוא. יש ללמוד כל תנאי שבממון משם. ואי היה להם ראיה מוכחת לדבר ודאי לא קשה מהא דב"ג וב"ר וכמש"כ. אבל כיון שאין להם ראיה אין לחדש דבר בזה. ובאמת יכולני לומר שלמדו מקושית התוס' כתובות דנ"ו הנ"ל דבנזירות אי' שלהי מנחות דמתנה ע"מ שכתו' בתורה בטל הנזירות וה"נ בב"מ דף צ"ד לענין תנאי שומרים דמתנה ע"מ שכב"ת מודה ר"מ דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ואינו שומר. והרי בגו"ק הוא להיפך דהמעשה קיים והתנאי בטל. אלא משום דבד"מ ונזירות דמצד הסברא מהני תנאי ככל חזרה. להכי מתנה ע"מ שכב"ת בטל המעשה. משא"כ בגיטין וקדושין דע"פ דין לא מהני תנאי להכי כל שאינו כתנאי ב"ג וב"ר המעשה קיים ותנאי בטל. והא דאי' בב"מ דנ"א דהמוכר בתנאי שאין לו עליו אונאה דרב אמר יש לו עליו אונאה משום דכר"מ ס"ל דמתנה על כל מה שכתוב בתורה תנאו בטל ולפי דברינו הדין נותן דיבטל המכירה. הל"ק דבאמת יש לפרש דהמקח בטל. ואם רוצה לקיים המקח צריך להחזיר אונאה. אבל לשיטת רבינו וסיעתו צריך ליישב כמש"כ התוס' שם בכתובות.