העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קלז · פירוש ב
מן מדעם מסאב דאיסור. בתנחומ' וכן בכתי ליתא דאיסו'. והג"ה הוא לפרש מהו מסאב שאין הכוונה טומא' ממש אלא מילי דאיסור' וקרי לה מסאב ע"ש הפסו' שהביא רבינו והבדלת' בין הבהמה הטהורה לטמאה. וראוי לשום לב ולעמוד ע"ד רבינו למאי הביא רבינו האי קרא. הא כל דבר שאסור אזהרתו מפורש בתורה. ולמאי הקדים אלו הדברים להגעלת כלים. אבל הכוונה בלשון רבינו דחייבין למיפרש להתרחק מן האיסור. ולחשוש שלא יבא לכלל איסור ומכאן למדו חז"ל כמה גזירות. והמליצו ע"ז מאמרם בע"ג דנ"ט לך לך אמרין לנזירא כו'. וכל הגזירות נכלל בעשה דהאי קרא דוהבדלתם וגו' וכמש"כ הרמב"ן בפי' התורה ר"פ קדושים דכל מיני פרישות מרומז בעשה קדושים תהיו וכל מילי דחסידותא בין אדם לחבירו בעשה ועשית הישר והטוב כמו בר מצרא ושומא הדרא וחז"ל פירשו כמה דברים לפי דעתם. ומכ"מ נקרא הכל דרבנן כמש"כ הרמב"ם ה' אבל ר"פ י"ד מ"ע של דבריהם לבקר חולים כו' אע"פ שכל אלו מדבריהם ה"ה בכלל ואהבת לרעך כמוך וכו'. והן הנה דברי הרמב"ן אלא שהרמב"ם מיירי בגמ"ח דגופו ונכלל במ"ע ואהבת לרעך כמוך. וה"נ גזירות חז"ל שלא יבא לאיסור נכלל במ"ע והבדלתם וגו' ויתן הדבר לחכמים בכל דור היכן ראוי לגזור. וכבר בימי משה רבינו הי' כמה גזירות כדאי' בשבת ד"ל משה רבינו גזר כמה גזירות כו'. ואולי בשביל זה קרא הכתוב בד"ה את משה בשם אביגדור. ופי' ברבה ויקרא פ"א אביהן של הגודרים. היינו שגדר הוא וב"ד את ישראל בכמה דברים שלא יבאו לאיסור של תורה. וכמה דברים לא נגזר אז ומכ"מ היו גדולי הדור ויראי ד' מגדרים עצמן מדעתן. אלא שלא בא לכלל איסור לכל ישראל עד שבאו חז"ל בכל דור ועשו גזרה חוק ולא יעבור. וה"ז כמו גוף תורה שבכתב שעד שלא ניתנה תורה כבר הי' נזהרים בה מידיעת בית האבות. ולמדו גדולי הדור זה מזה ונזהרו בהם. אלא שלא נזהרו כל ישראל בחיוב. וגם אותם הנזהרים בהם הורו לעצמן היתר בעת הצורך ובהוראת שעה כמו יעקב שנשא שתי אחיות ועמרם שנשא דודתו. עד שנתפרש האיסור בסיני על כל ישראל. ושוב אין מקום להורות היתר מדעת עצמם וכמו שהאריך בזה בס' נפש החיים. כך בגזרות דרבנן. נהגו מכבר גדולי הדור בשביל מ"ע זו והבדלתם וכיב"ז כמש"כ אלא שהי' הדבר ברפיון ותלוי בדעת עצמם. עד שבאו חז"ל וגזרו על כל ישראל חק ול"י. ובזה מובן הא דמקשה הש"ס בחגיגה ד"ה על הא שלא העלה אלקנה את שמואל לראות פנים משום חנוך. ותמה הגאון ט"א שם. הרי חינוך אינו אלא מדרבנן. ומעתה מובן דפשיטא להש"ס שמכבר נהגו גדולי הדור במצות חנוך. ועפי"ז יובן הא דתנן במס' ידים הל"מ עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית. והרי ידוע שעיקר מעשרות בחו"ל אינו אלא מדרבנן והאיך שייך לומר ע"ז הל"מ ובשביל זה כ' הר"ש שאינו הל"מ ממש. וכן בשבת פ"א תנן באמת אמרו החזן רואה היאך התינוקת קוראין. ואי' בירו' ע"ז המשנה דבאמת אמרו הוא הל"מ. והרי הא דלא יקרא לאור הנר וכו' אינו אלא גזרת י"ח דבר של ב"ש וב"ה. ומש"ה כ' הרא"ש ה' מקואות שאין זה הל"מ ממש. אבל הרמב"ם בהקדמות פי' המשניות מונה והולך כל הל"מ שבש"ס. ומנה גם אלו בכלל הל"מ. אלא ע"כ דס"ל דהל"מ המה כמשמעו. ובסיני נאמר שאם יגזרו על חו"ל מעשרו' משום והבדלת' שלא יבאו לאיסור טבל בא"י. יהא בשביעית מעשר עני. וכן אם יגזרו על קריאה לאור הנר לא יגזרו על החזן ותינוקת. [וע' ריטב"א עירובין רפ"ב בשם י"מ על הלכה דחציצה שניתן הלכה למ"מ שיגזרו ב"ד כך יעו"ש והוא כמש"כ] והי' הדבר ברפיון עד שבאו תלמידי שמאי והלל וגזרו במקום שראוי לגזור. ומאחר שכן מובן להיכן דברי רבינו מטייפין וה"ק דצריך למיפרש מדעם דסאב. פי' להרחיק עצמו מדבר איסור יותר ממה שאסרה תורה בפירוש. ול"מ מדעם דמסאב גופי' אלא אפי' כו' פי' אפי' מבלוע אסור יש להפריש עצמו יותר מהמפורש. ובא רבינו ללמוד בזה דבעינן הגעלה לכלי שאינן ב"י ג"כ ומש"ה יש להגעיל סתם כלי עכו"ם אע"פ דסתם כלים אינן ב"י והטעם אי' בע"ז דע"ו גזירה קדירה שאינה ב"י משום קדירה ב"י ולא תימא דגזרה זו מאוחרת היא. אלא מימות משה רבינו והרי הצווי של אלעזר בכלי מדין הי' כמה ימים אחר המלחמה. וגם בל"ז סתם כלים אינן ב"י אלא וודאי הגעילו אפי' אינן בני יומן וכן כת' בפי' בסה"ת ה' או"ה ר"סי נ"ה. וע"ע אות י"ט מש"כ בשם התוס' זבחים [ולא כהריטב"א בחי' ע"ז שלא כ"כ] וכ"ז נכלל במ"ע והבדלתם. והא שאמרו לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. היינו איסור תורה ממש שיהא אסור אם בשלו בלא הגעלה אבל לכתחילה ודאי בעי הגעלה משום גזרה ונכלל במ"ע והבדלתם. ולא תקשה א"כ דכל גזרות חז"ל נכלל במ"ע והבדלתם. אמאי הוצרכו בפרק ב' דיבמות להסמיך שניות לעריות מקראי ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. תיפוק לן בכה"ת כולה הכי הוא. הא ל"ק שאינו דומה גזרה דכל האיסורין לגזרה דעריות. דבכל האיסורין לא עשו אלא הרחקה בגוף האיסו' וכיב"ז הי' ראוי לגזור על יחוד וקורבה כ"ש בעריות כדי שלא יבאו לידי איסור. אבל לאסור אשה המותרת בשביל האסורה ולעשות איסור דרבנן לא מצינו כיב"ז במאכלים. כי אם בשולי נכרים וכדומה שהן ג"כ משום עריות היינו חתנות דאוה"ע והוא בכלל משמרת דעריות. אבל שאר איסורי מאכל מדרבנן כמו גבינות וחלב וש"ד הכל משום תערובת איסור מה"ת וא"כ הוי הבדלה מן גוף האיסור ונכלל במ"ע והבדלתם. הן אמת דמפרש"י ביצה ד' ב' נראה להיפך מדברינו. שכ' טעם על שאין גוזרין גזרה לגזירה משום דכתיב ושמרתם את משמרתי ולא משמרת למשמרתי. ואי איתא דשאני גזרה דשניות לעריות שאיסור חדש הוא. א"כ דילמא דוקא בזה האופן שעושין אסור חדש וערוה מדרבנן הוא שאין עושין משמרת למשמרת וכהא דאי' ביבמות דכ"א ב' לענין שניות היא גופא גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה. אבל בשאר גזרות חכמים שהוא הבדלה בגוף האיסור אין הוכחה שאין להבדיל ולהתרחק יותר ונהי דאפשר לומר כמו כן בדרשה דוהבדלתם בין הבהמה וגו' עשו הבדלה להאיסור ולא הבדלה להבדלה. מכ"מ הרי רש"י הביא דרשה ושמרתם את משמרתי לגזרות חז"ל ולא כמש"כ רבינו דמוהבדלתם נ"ל. אמנם נראה דרבינו ורש"י פליגי ודאי בזה. וגם אזלי לטעמייהו דבת"כ פ' קדושים תניא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה צ"ל בין פרה לחמור והלא כבר מפורשים הם א"כ ל"נ והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שיער. ולכאורה עדין קשה פשיטא דבלא נשחט כדין ה"ז נבילה ואזהרתו מפורשת. אלא ה"פ דכיון דכ"ש המטריף והמכשיר. א"כ צריך לבדוק אח"ז ולראות אם לא טעה בדמיון שהוא רוב. ובאמת אינו רוב ופי' והבדלתם. שתבדילו ותבדקו אחר דבר שאינו בדוק מאליו. [ונקיט רובו של קנה ולא רובו של סימנים. משום דכתיב בהאי קרא ובין העוף הטמא לטהור. ובעוף לא בעינן אלא שחיטת סימן א' או קנה או וושט כמסקנת הגמ' בחולין דכ"ח] ומכאן הוא שלמדנו הא דאי' שם בד"ט הטבח צריך שיבדוק בסמנים אחר שחיטה ופרש"י בד"ה נשחטה הרי היא בחזקת היתר כו'. וברישא דמילתא קא מיפלגי דהשתא נולד לנו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב עכ"ל. הרי דס"ל דהבדיקה הוא אם נשחט ברוב וכן דעת כ"פ. וא"כ פי' ברייתא זו בת"כ פ' קדושים אינו כפי' ברייתא בת"כ פ' שמיני דתניא ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור בין נשחט רובו לחציו ובין החיה הנאכלת וגו' בין סימני טריפה שאינו כשרה לסימני טריפה כשרה. וה"פ אם אירע סימן טרפות צריך בדיקה והבדלה אם הוא טריפה או כשירה. ולא לאוקמי על חזקה. כיון שאירע ריעותא לפנינו. והיינו שדקדק הגמ' ביצה דל"ד א' בספק טריפה מי מחזקינן ריעותא ביו"ט. פי' אע"ג דלענין אכילה מחזיקנן ריעותא ואסור לאכול בלא בדיקה אם נעשה ריעותא מכ"מ לענין יו"ט מאי. והא דאי' בירו' ביצה פ"ג ה"ד ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טריפה מדבריהם כמה דא"א רואין את הטריפה דכוותא מפרשינן דמאי ביו"ט. הרי דראית טריפה אינו אלא מדרבנן ולא מדכתיב ולהבדיל בין הטמא וגו'. הא ל"ק דראית טריפה דירו' הנז' כבר אוקמוה הרשב"א ור"ן במ' חולין דמיירי בראית ריאה דמבדיקנן גם בלי ריעותא. ושפיר מדמה הפרשת דמאי לבדיקת הריאה ביו"ט. אבל שאר טריפות דלא מבדקינן אלא כשאירע ריעותא ואז הוא מה"ת מהאי קרא ולהבדיל וגו' וכ"ת א"כ דבדיקת טריפה שאירע הוא מה"ת ושרי ביו"ט. הרי כמו כן יש ללמוד הפרשת טבל מה"ת לראית טריפה שהוא מה"ת הא ל"ק דודאי ספק טריפה שנולד עפ"י מקרה והזדמנות אין דמיון לטבל שעומד בחזקת איסור ובעי תקון. משא"כ ראית ספק טריפה שנולד אינו אלא כמו שנוטלים חלב שנפל על מאכל. והירו' אינו מדמה הפרשת דמאי לטריפה אלא לבדיקת הריאה שגם בלי ריעותא אסורה לאכול בלי בדיקה וא"כ בדיקה זו קבועה היא כמו תקון טבל ושפיר מדמה תקון מדרבנן שהוא דמאי לבדיקת הריאה מדרבנן. [ולא כשו"ת קהלת יעקב ח' יו"ד] כ"ז פי' ברייתא דת"כ פ' שמיני. מעתה הייתי אומר שכן א"צ לבדוק בשחיטה אא"כ נולד ריעותא וספק אם נשחט הרוב. מש"ה כתיב בפ' קדושים והבדלתם בין הבהמה הטהורה וגו' דבשחיטה צריך לבדוק גם בלי ריעותא זהו פי' ברייתא דת"כ פר' קדושים לפרש"י. ולפי זה אין מזה ראי' לפרישה מדבר האיסור. ולא אסמכי גזרות חז"ל אלא עה"פ ושמרתם את משמרתו. כפרש"י ביצה הנז'. אבל רבינו ס"ל כבה"ג דהבדיקה הוא משום שמוטה כמש"ש לעיל סי' צ"ב וסי' קכ"ד אות ה' אבל אחר הרוב א"צ לבדוק כלל בלי ריעותא כמ"ש שם וא"כ לא מתפרש ת"כ בפ' קדושים אלא כהא דתניא בת"כ פ' שמיני דה"פ אם נולד ספק אם נשחט הרוב אם לא אז יש לבדוק ולעמוד על הברור ואח"כ פי' הכתוב אם נולד ספק בטריפות אע"ג שהוא בחזקת היתר. אבל אם לא נולד ספק לא מחזקינן ריעותא אפי' בשחיטה וסמכינן דודאי נשחט רוב יפה וא"כ א"א לפרש האי קרא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה כו' ג"כ אם אירע ספק בשחיטה. דא"כ מאי אריא ספק בשחיטה שהוא בחזקת איסור. הא אפילו נולד ספק בטריפות ג"כ צריך לבדוק כמש"כ מן הכתוב דפ' שמיני. ותו דבשחיטה ג"כ הרי למדנו מדכתי' שם ולהבדיל בין הטהור לטמא. אלא ע"כ פירושו שתפרישו עצמיכם מן האיסור. והא דתניא בת"כ דפ' קדושים בין שנשחט רובו של קנה כו'. אשיגרת לישנא הוא מפ' שמיני כדרך הברייתות אבל עיקר הכתוב בא להבדיל ולפרוש עצמן מן האיסור כמש"כ רבינו. ויש לפרש הת"כ ג"כ הכי בין טהורה לך ולטמאה לך בין שנשחט רובו ש"ק כו' היינו שיש לגזור בשחיטה שלא יהא רוב מצומצם כדמשמע בחולין ד' קכ"ג דמקשה הש"ס בעולת העוף ליגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים ומשני כהנים זריזים הם ומשמע דבחולין באמת בעינן רוב הניכר וזהו רוב הנראה לעינים דאי' בדכ"ח והכי משמע בתוס' ד"ה עולת העוף וכבר הוו האחרונים בזה טובא ויהי' הפי' בת"כ וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שיער פי' ומש"ה גזרו להבדיל שיהא רוב הניכר לעינים. ובזה יתיישב אמאי ס"ל לרבינו שא"צ לבדוק אחר שחיטת רוב כמש"כ לעיל היינו משום שכיון שמה"ת סגי רוב מצומצם ומדרבנן בעינן רוב הנראה לעינים וא"כ הרי מכין עצמו לשחיטת רוב הנראה לעינים ולא חיישינן עוד שמא ישחוט פחות מרוב מצומצם. אלא שמא לא ישחוט רוב הנראה לעינים וזה אינו אלא חשש דרבנן ומש"ה א"צ לבדוק. ושארי הרב רמ"י שי' העיר דאפשר לפרש הת"כ אליבא דרב דס"ל מחצה ע"מ כרוב וכשר מה"ת ומדרבנן בעינן רוב לשיטת הירוש' עירובין פ"א בזה"ל רב אמר מחצה ע"מ כשרה ומפני מה אמרינן עד שישחוט רובו שאם א"א שישחוט מחצה ע"מ אף הוא שוחט פחות ממחצה. ואם אתה אומר שישחוט רובו אינו בא לשחוט פחות ממחצה. והביאו בזה"ל בא"ז הגדול. וא"כ יש לפרש כוונת הת"כ אע"ג דמה"ת מחצה נמי כרוב מכ"מ משום הבדלה בין טהורה לטמאה החמירו חכמים לשחוט מלא שיער יותר כדי שלא יבוא לאיסור תורה ממש ונכון הוא: