העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קלד · פירוש יא
איני והתנן החכם שאסר כו' דחד מהימן למיסר ולמישרא כו'. בגמ' אי' על הא דתנן החכם שאסר כו' הא התירה ישאנה. במאי עסקינן אלימא בחד חד מי מצי מתיר כו' ואלא בתלתא מי חשידי כו' לעולם בחד וביחיד מומחה. ופרש"י התירה ואח"כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא עכ"ל. ולכאורה תמוה מהיכא תיתי ס"ד דאסור משום שהתיר' לבעלה וצ"ל דמיירי שנדרה נטולה אני מכל היהודים ואי אסרה לבעלה ה"נ שהיתה אסורה לכל ישראל. וכיון שהתירה אפשר לחשדו שרוצה לישאנה אחר מיתה או גירושין. ועדיין קשה מנ"ל לדקדק ממשנתנו דחד מצי להתיר דילמא באמת לא מצי להתיר אלא בשלשה ומתניתין איסורא קמ"ל דאם אסרה על בעלה לא ישאנה. שהרי לכ"ע יחיד יכול לאוסרה כמו כל הוראה דחכם יחיד מורה ובא. וצ"ל דקשה להש"ס אמאי תני שאסרה בנדר ליתני שאסרה על בעלה ומשכחת בכמה אנפי כגון שאמרה נטמאתי באונס והיא כהנת או ברצון ולישראל או אפי' עדים וכדומה והרי התו' חולין דמ"ד בד"ה וכן כתבו בזה"ל ואין לומר דדיין לא חשיד [כדמשמע פשטא דברייתא דהתם דן את הדין טימא וטיהר כו'] דהא אמרינן בפרק ב' דיבמות החכם שאסר אה"א על בעלה דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד י"ל כו' הרי דפשוט דלאו דוקא אסרה בנדר. וא"כ למאי תנן אסרה בנדר. אלא ע"כ לדקדק מזה הא התירה ישאנה. ובזה אין רבותא אלא בנדר וכמש"כ לעיל. כ"ז מוכרח לפרש"י ותוס'. וא"כ חכם שאסר את האשה על בעלה בכל אופן שיהא אסור לישאנה. ואפי' בשארי הוראות דאיסור והיתר ס"ל להתו' בישוב השני שם דאסור לחכם לקבל מתנה מהוראת היתר. כ"כ הר"ן שם. ולפי זה א"צ לאוקמי גוף המשנה החכם שאסר כו' ביחיד מומחה. דודאי אפשר דמיירי בכל מורה הוראה והורה לה שאין היתר לנדרה אסור לישאנה ולא אוקי הגמ' ביחיד מומחה אלא משום דיוקא הא התירה ישאנה. אבל רבינו דייק וכ' דמתניתין דהחכם שאסר מיירי ביחיד מומחה. הרי מפרש אוקימתא דיחיד מומחה לענין החכם שאסר וכ"כ הרי"ף בזה"ל הא דתנן לא ישאנה במאי מיירי כו' ע"כ ס"ל להגמ' דלא מיירי התנא דהחכם שאסר בתורת הוראה. דאי איתא דהכי הוא א"כ בכל הוראה שאסר אשה על בעלה נמי הכי הוא. אלא פשיטא דלא חיישינן לחשדא שיקלקל ההוראה. וכמש"כ התו' שם בישוב הראשון דחכם לא חשיד. וכדאי' בבכורות דל"ו דחבר לא חשיד. ואפי' למ"ד דלא חלקנו בין חבר לע"ה אינו אלא בנאמנות שנפל מום בבכור. דיש עדות זו גם בע"ה. וא"כ אין לנו לחלק בחבר המעיד מע"ה המעיד. אבל בהוראה שאינה מסורה אלא לת"ח ודאי קיימא סברא זו דחבר לא חשיד אפי' בהוראת אשה. וע' מש"כ בס"ד בסי' פ"ח אות ח'. והכא בנדר מיירי שאסרה על בעלה היינו שלא הזדקק לה להתירה מנדרה. ובזה שפיר אפי' חכם חשוד שמתעצל להתירה משום שנותן עיניו בה וממילא הבעל מגרשה כדין ואחר שאין בזה קלקול הוראה ודאי גם החבר חשוד שנתן עיניו בה. ולפי זה יש להגיה בגמ' הא התירה מותרת במאי עסקינן כו'. ולא קאי ההוכחה מהא דדייקי הא התירה ישאנה כפרש"י. אלא מגוף המשנה דתנן אם אסרה לא ישאנה. והיינו שלא הזדקק לה להתירה לבעלה בפתח. וע"ז דייק הא הזדקק לה היתה מותרת לבעלה במאי עסקינן אי הוא יחידי מי מצי מתיר לה כו'. זהו פי' הסוגי' לדעת רבינו והרי"ף. ונמצא מה שהוכיחו התוס' בחולין דנ"ד ממשנתנו דהחכם שאסר את האשה על בעלה לא ישאנה. דחכם חשוד ג"כ על הוראה שלא כדין לענין אשה מיהא או לכל הוראות אינו אלא לפי נוס' דילן הא התירה ישאנה. אבל לנוס' רבינו והרי"ף מבואר להיפך. והנה לא נזכר בפוסקים דחכם חשוד על הוראה. היינו משום דסוגי' דעלמא כרבינו והרי"ף. וראוי לדעת דכ"ז אינו ענין להא דתנן בבכורות דכ"ח הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין ע"פ כו' הרי דמורה ג"כ נחשד. אבל אינו דומה דהתם הוא בקביעות ונוטל שכר על ההיתר. אבל במקרה וגם כבר יצא הוראה להיתר בתומו אין מקום לחשוד את החכם שקלקל בהוראה. וגם התוס' לא הביאו משנה זו לראי'.