אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קלג · פירוש ג

פירוש ב

ואסור לאתהנויי משכבא ממזיא כו'. זהו דעת הרמב"ן בספר תה"א שער ההוצאה והרשב"א בתשובה סי' ש"ל והטור וש"ע יו"ד סי' שמ"ט ולא כהרמב"ם הלכות אבל פי"ד והסמ"ג כמש"כ הב"י שם ותוס' בבא קמא דף י' א' ד"ה והשור שהתירו שיער המת בהנאה. ויותר מזה בנדה דף נ"ה א' ד"ה שמא הפריזו על המדה וכתבו דאפי' עור המת אפשר דשרי בהנאה ע"ש. אבל רבינו בשיטת המחמירים. ומקור המחלוקת תליא בסוגי' דערכין שם אחר ישוב רב שהביא רבינו. דאי' בגמרא קשיא לי' לרנב"י והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופי' אף ה"נ גופי' אלא ארנב"י זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. תני לוי כוותי' דרב תני לוי כוותי' דרנב"י תני לוי כוותי' דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין מתה אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה פשיטא אלא שנויי המת אסור בהנאה. תני לוי כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה כו' וכרש"י בדרנב"י לעולם שערה ממש ודקשיא לך אה"נ נינהו לא קשיא דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמיא לשיער שאר ב"ח שנהרגו דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות כו'. וכ' בלח"מ ה' אבל דפסקי הראשונים תלי' אי הלכה כרב או כרנב"י. ואשתמיטתי' תשובת הרשב"א שם דמבואר דפליגי בפי' ישוב רנב"י דרבינו והרמב"ן ורשב"א מפרשים דרנב"י בגמר דין מיירי שנתלש השיער לאחר גמר דין ועדיין לא הומתו ומש"ה שיער אדם מותר דרק המיתה אוסרו. משא"כ שיער של שור הנסקל כיון שנגמר דינו אסור בהנאה אפי' בעודנו חי וכמ"כ השיער אסור. ונראה שם בתשובת הרשב"א דתליא בנוסחא. דלפנינו אי' ת"כ דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה כו' מבואר כפרש"י ורמב"ם וסיעתייהו ולפני רמב"ן ורשב"א הי' הנוס' האשה שנגמר דינה נהנין בשערה כו'. אחר שזכינו לכך מבואר דרבותינו פליגי בדין שור הנסקל אי אסור בהנאה מחיים. דרש"י ורמב"ם דס"ל כר"ת שהובא בתוס' סנהדרין ד"פ דלא נאסר מחיים. וכמו שהוכחנו לעיל בסי' ע"ד אות ט' בס"ד מפרש"י ב"ק דצ"א א' ד"ה סוף סוף כו' ומדברי הרמב"ם בה' נזקי ממון פי"א ה' זו"ח דנוהו ד"נ חוזרין ודנין אותו בד"מ ומהיכן זוכין מן השבח שהשביח ברדיתו. וע"ש באורך. מש"ה פירשו סוגי' דערכין דהא דשור הנסקל גמר דינה אוסרתו כפי' התוס' בסנהדרין שם דגמ"ד אוסר דלא תהני שחיטה. משא"כ אדם אין גמ"ד מועיל כלום. הרי דבמת מיירי ולמדנו דשיער המת מותר בהנאה. [אלא שמלשון רשב"א שם משמע שלא הי' לפניו פרש"י בערכין וכבר רמזנו ע"ז בשאיל' קי"ח אות ד'] ורבינו כשיטת רמב"ן ורשב"א ס"ל דשור הנסקל מחיים אסור בהנאה וא"כ מפרש בנתלש השיער מחיים אבל לאחר מיתה של אדם ג"כ אסור השיער. וכבר הובא בסנהד' בתוס' ראי' זו דערכין אלא שהקשו על שיטה זו מהא דקסבר ר"ל ב"ק דע"ו דקדשי מזבח תמימים אין חייב בדו"ה משום דליתנייהו במכירה ליתנייהי בטביחה ובשור הנסקל תני' בכתובות דל"ג דר"מ מחייב בדו"ה אלמא איתי' במכירה. ואי אסור בהנאה הרי לא שייך בהו מכירה. איברא גם לשיטת ר"ת לא נתיישב להתו' ז"ל אלא אי נימא דמחיים יש לו בעלים אבל כבר הוכחנו בשאיל' הנ"ל דרש"י ורמב"ם מודו דאין להם זכות בעלים. והכי פשטא דגמ' כתובות דל"ד א' שור הנסקל לאו דמרי קא טבח ע"ש. ולפי זה הדק"ל כמבואר בתו' סנהדרין שם הן אמת שהתוס' כתובות דל"ג ב' ד"ה גנב יישבו גם לשיטת האוסרי' בהנאה בזה"ל וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעו"כ אין תופס דמיו עכ"ל. אבל לא זכיתי בעניי להבין דבריהם ז"ל. שהרי עיקר מה דליתא במכירה בקדשים תמימים משום שאין נפדים ואין יוצאין לחולין כפרש"י ב"ק שם וממילא אין דמי המקח נתפס בקדושה. ואדרבה קדשים בע"מ איתנייהו במכירה משום דתפסי דמים יוצאין לחולין אם נמכר בשוגג. ותו מה מהני בהא דשה"נ אין תופס דמיו וכי בשביל זה קנאו הכותי. ולולא שנתקשו רבותינו ז"ל הייתי אומר בפשיטות. דהא דאין הקונה זוכה בגוף השור לא איכפת לן וכדר"נ בב"ק דס"ח א' דגם המוכר לפני יאוש חייב דאע"ג דלא אהני מעשיו מכ"מ ומכרו כתיב והא זבין. והכי ס"ל לר"ל שם דדוקא לפני יאוש מיירי קרא. וא"כ ה"נ שור הנסקל אע"ג דלא אהני מעשיו מיקרי שפיר מכירה. אלא דבעינן מיהא דליהני לקונה בקניתו דאם עבד מלאכה לא יתחייב לשלם כעושה בשלו. משא"כ בקדשים תמימים יש מועל אחר מועל וחייב על כל עבודה קרבן מעילה וקרן וחומש ולא קנה כלל. וזה פשוט.

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה