העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קלב · פירוש טז
דקא יהיב לן תרומה לכהנת א"נ לכהן כו'. לכאורה תמוה אמאי לא נקיט רבינו השאילתא כמשמעו דיהיב לישראלית ומקדש אותה בטה"נ שהי' לה למיהב לכהן שתרצה וכפרש"י במשנה קידושין שלהי פ"ב ד"ה אפי' הוא ישראל. כו' וגם היא לא זכתה אלא בטה"נ כו' והכי הוא מסקנא לדעת רבינו דממונא דבעלים הוא וה"ה אי יהיב לישראלית ממונא יהיב לה. ונראה דס"ל לרבינו דאי לישראלי' אפי' טה"נ א"מ דבעלים. מכ"מ ה"ה מקודשת בההיא הנאה שהיתה נותנת פרוטה לאחר שיפייסנו למיהב לה תרומה שתתן לכהן שתרצה וכדאי' בקידושין ד"ו המקדש במלוה א"מ בהנאת מחילת מלוה ה"ה מקודשת ע"ש והכי מתפרש הא דתני' דנ"ב ב' בברייתא קדשה בק"ק רי"א מקודשת ור' יוסי אומר א"מ מ"ט דר"י וזה יהי' לך לכל צרכיך ומסיק דמודה ר"י מדתני' בת"כ שאין חולקין זבחים כו'. והא ודאי א"א לומר דס"ד דר"י דק"ק ממון בעלים הן לישא וליתן בהם דפשיטא דמשלחן גבוה קזכו. וגם לשון לכל צרכיך משמע הכי מדלא קאמר שלך יהא כלישנא בכ"מ בזבחים דמ"ד ב' ופסחים דכ"ב ודכ"ז לכם שלכם יהא. וגם רש"י דקדק לכ"צ לקדש בהן אה"א אלא ודאי לא עלה עה"ד שיהא נכסי בעלים ממש. אלא מכ"מ משכחת לקדש בהן אה"א בההיא הנאה שהיתה נותנת פרוטה לא' לפייסו שיתן לה ק"ק. והוי כההיא דאי' בקידושין ד"ו ב' המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה ה"ז מקודשת וע"ש ה"נ בהנאת נתינת ק"ק לה ה"ז מקודשת וסובר ר"י דזה שרי מדכתיב לך יהי' לכ"צ משא"כ מחיים כל הנאה אסור. ור' יוסי ס"ל דדוקא לאכילה ניתנה ולא לשום הנאה בעולם. והביא ר' יוחנן ראי' שחזר בו ר"י מדתני' בת"כ שאין חולקין זבחים כנגד זבחים וכדומ' ולא משום מכירה אסור שהרי תרווייהו לאו נכסי בעלים הן ואין להם דמים. אלא ע"כ דאסור כל הנאה הבא ע"י קדשים מלבד אכילתן שכך המצוה. וה"נ אסור לקדש בהן אה"א אפי' כה"ג. ועפי"ז יתיישב קו' התוס' שם בד"ה המקדש בחלקו יע"ש. ובזה היסוד יובן פי' הראשונים בחולין דקל"ז בקדושה ומכירה ופרש"י בשם י"א בקדושה דבכור נכסי כהן לקדש בהן אה"א משא"כ מעשר בהמה. ולכאורה ק' לזה הפי' דהיינו קדושה היינו מכירה וממקרא א' הוא דנ"ל מדכתיב במעשר בהמה לא ימכר ולמדנו מזה דממון גבוה הוא. ובשלמא על המשנה דריש מ' מעשרות דתני להו בתרתי ניחא דקמ"ל דקידושי אשה בכלל מכירה הוא. אבל לפי האמת טעם א' להן והיאך מנה להו בתרתי. ויותר קשה השגת רש"י ע"ז הפי' בזה"ל ולאו מילתא היא דאפ"ה ממון בעלים הן ומקדשין בהן אה"א דתנן המקדש בחלקו בין בקדשים קלים כו'. ואמרינן טעמא דלאחר שחיטה דלאו דידי' אבל מחיים דידי' הוא עכ"ל. ולכאורה מרפסין איגרי שהרי מ"ב משנה מפורשת היא במס' מע"ש שאין מקדשין בו אה"א. והא דמס' קידושין מיירי בשארי קדשים קלים דלריה"ג ממון בעלים הן ומודה לאחר הקרבה דמשלחן גבוה זכו. אבל במ"ב לכ"ע מ"ג הוא וכדאי' ב"ק די"ג. אלא עיקר פי' י"א דמני להו בתרתי היינו בקדושה בטובת הנאה. וס"ל לי"א דמעשר חמור מבכור בתרתי. חדא דבכור ממון בעלי' ממש הוא שנמכר משא"כ מעשר. שנית דאפי' טובת הנאה דמעשר אסור וא"כ אסור לקדש אה"א אפי' בההיא הנאה שהיתה נותנת לא' לפייסו ליתן לה. ומש"ה חשיב להו בתרתי. והא דנקיט בזה בקדושה ולא מכירת שארי דברים בטה"נ זו. בפשיטות י"ל משום דאשה ניחא לה בכ"ד ומש"ה נקיט במחילת מלוה ג"כ קידושי אשה ולא שארי קניות. ועוד י"ל דעיקר הא דמהני באמת הנאת מחילת מלוה אע"ג דלא יהיב לה מדילי' כלום למדנו מהא דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני אף ע"ג דלא חסר ולא מידי וכדאי' בקידושין ד"ז א' וס"ל לי"א אלו כשיטת הרי"ף ורמב"ם דהא דאי' התם וכן לענין ממונא רק לענין ערב איתמר אבל הא דנ"ל מדין עבד כנעני באמת לא מדמינן ממונא לאיסורא ורק קידושי אשה דנ"ל לה לה כמש"כ הר"ן שם. [ומזה הטעם פסקו הרי"ף ורמב"ם דקנין במלוה מהני ותמה ע"ז בנמוק"י פ' הזהב. אבל באמת הי' להם הכרח סוגיא דיש דמים שהן כחליפין. אע"ג דהתוס' יישבו דמיירי בהנאת מחילת מלוה. הרי להרי"ף ורמב"ם ליתא כדברינו. וע"כ צ"ל דלענין מו"מ מלוה ממונא הוא. וגם יש לזה ראי' מר"פ א"נ דתני ר' אושעיא בנושה בחבירו מנה כו' וכולם אם יש לו מותר כו'. ופרש"י משום דקאי עליו במש"פ הא בל"ז אסור. הרי דמלוה ממונא הוא. ובאמת פליגי בזה ר"ח ור"א אם בחוב מגיע מי שפרע כמו ממעות בעין]. כ"ז פירשנו דעת הי"א. וע"ז משיג רש"י דגם במעשר בהמה אע"ג שאינו מ"ב ממש לכ"ע מכ"מ לענין זה הוי מ"ב לקדש אה"א בהנאה זו. ומביא ראי' מדתנן בקדשים קלים המקדש בחלקו א"מ. ודייקינן דוקא בחלקו אבל לא מחיים. ופשיטא לרש"י דאע"ג דמוקי לה בגמ' לריה"ג מכ"מ אתי גם לת"ק דריה"ג. וא"כ צ"ל הא דתנן בחלקו משום דמחיים משכחת קידושין בהנאה הבא מכחן. וה"נ במעשר בהמה לכ"ע: נשובה לדברי רבינו דאי במקדש ישראלית בתרומה דשרי ליתן לו פרוטה שיתן לקרובה תרומה לכ"ע מקודשת. וכי קא מיבעי לן בנותן לכהנת או לכהן בשביל בתו דאסירו למיהב פרוט' כדאי' לעיל. וא"כ ע"כ מקדש בגוף התרומ'. מש"ה שפיר תלי' אי הוי ממון בעלים או לא. ורש"י דמיירי לפי האמת דקיי"ל טה"נ ממון ומקודשת בנתינה דתרומה עצמה מש"ה הוי רבותא יותר בישראלי' שאם מקדש אותה בגוף התרומה ג"כ אין מגיע לה אלא טה"נ. וא"כ הוא אינו נותן אלא טה"נ והיא איננה מקבלת אלא טה"נ מכ"מ מקודשת. ומכש"כ בכהנת דהיא זוכה בגוף התרומה לאוכלה ונעשה ממון שלה ממש. והנני להעיר במש"כ בשער המלך הל' אישות פ"ה ה"ו דהא שכ' רש"י ביהיב לישראלית מיירי לענין מתנות כהונה אבל בתרומה אפי' יהיב לכהנת נעשית אשת ישראל ולא זכתה אלא למיהב למי שתרצה עכ"ל. ולכאורה מבואר מלשון רבינו להיפך. שכ' דיהיב תרומה לכהנת אלמא דיש נפקותא בין כהנת לישראלית. והיינו שהכהנת זכתה בנתינה זו דהוי שלה והיא תמכור לכהן ומעות שלה. אבל למה שפירשתי דברי רבינו אין קושיא מכאן לדעת שעה"מ. דרק אי נימא טה"נ אינה ממון. ומכ"מ בישראלית ה"ז מקודשת בטה"נ דאי בעי' יהבא פרוטה לי' שיתן לה התרומה ליתן למי שתרצה. ובזה שפיר יש חלוק דלכהנת אי טה"נ א"מ לא יכול לקדשה בט"הנ זו. שהרי בשעת קידושין אסורה ליתן לו פרוטה בשביל זה. אבל במקדש בתרומה עצמה שפיר י"ל דאין נ"מ בין כהנת לישראלית. דגם לכהנת לא יצא ידי נתינה משום דנעשית אשת ישראל. מיהו עיקר דברי שער המלך צ"ע. וי"ל דכיון דבשעת נתינה הוי כהנת יצא בה ידי נתינה ודמי' לנותן תרומה לכהן ומת הכהן וזכה בהן בן בתו ישראל. ואע"ג דהכא בעת הנתינה לקידושין נעשית ישראלית אכתי דומה למש"כ הר"ן ע"ז בפ"ד דמש"ה מצי ישראל לזכות בע"ג אע"ג דאחר שיגיע ליד ישראל יהי' אה"נ שאין להם תקנה בבטול ואין בהם זכות. מכ"מ כיון דכ"ז שלא זכה בהם ישראל יש להם ביטול וזכיה. מש"ה שפיר זוכה בהם ישראל אע"ג דבזכי' זו נעשית ע"ג שאין בהם זכי' וכש"כ בנ"ד דאפשר ליתן לכהנת שלא בתורת קידושין. פשיטא דאע"ג דיהיב לה התרומ' בתורת קידושין יצא ידי נתינה. וזכתה בהם שתוכל למכור לכהן: