העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קל · פירוש יא
דשמתיה על חטאי' כו'. דקדק רבינו על חטא. ולא כתב על אפקורתא בת"ח כלשון רבינו בסמוך. והיינו משום דמסיק שמעתא דאמימר הני בי תלתא כו' אתו בי תלתא אחריני ושרו. משמע אפי' קטנים מהראשונים. וכן סתים הרמב"ם ה' ת"ת פ"ז וש"ע סי' של"ד סכ"ה. וידוע קו' הראב"ד והובא ברא"ש דבעינן בכ"מ גדול ממנו או כמותו והייע הי"א בש"ע שם. והלח"מ יישב דעת הרמב"ם דנ"מ אי הנדוי היה משום זילותא דת"ח ודאי לא היה אפשר לחכם קטן ממנו להקל בכבודו ולהתיר נדויו. ולא הוי מצי להתיר אלא הוא עצמו או גדול ממנו. אבל נדוי ע"ד עבירה וחזר ביה הכל היו יכולין להתיר. והיינו דדייק רבינו דשמתיה עלוי' חטאי'. ובשאילתא צ"ב אות ו' כתבנו דרבינו מפרש הא דאיתא בחולין פ"א לא ליחוש מר ליקרא דסבא היינו משום דשמתי'. ולא אורחי' להתיר נדויו היינו משום דלא סר סכינו לפניו והקיל בכבודו. והנה בנדרים ד"ח גבי נדוהו בחלום צריך עשרה. אי ידע מאן שמתי' מהו דלישרי ליה כ' הרא"ש ור"ן שכל מי שהיה מנדה היה בידו להתיר כדאיתא במ"ק גבי ר"ל. ולמש"כ אאל"כ דהנדוי בחלום ע"כ על איזה עון. וא"כ אי נדוהו בהקיץ הכל היו יכולין להתירו אחר תשובה. אלא הבעי' בנדוהו בחלום כמשמעו אי תלינן דההוא גברא דשלוחא דרחמנא הוי לנדות אי הוי כמ"כ שלוחא דרחמנא להתיר או לא. וכלשון הגמ' בפשיטות שווי' שליח לשמותי למשרי ליה לא שווי' שליח. וגם בל"ז תמיהני למאי כתבו כדברים אלו שאין ענין לכאן כלל. אטו האי גברא שמתיה דנחוש לכבודו. אלא שלוחא הוי ותו לא. מיהו למש"כ סי' כ"ט אות ח' מיושב שפיר: