העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קל · פירוש ג
אמר מלאך ה' ושמתינן נמי למאן דמחבר לי' כו'. בגמ' איתא אמר מלאך ה' ומנלן דהוו מחרימין דכתיב אורו ארור. דאכיל ושתי בהדי' וקאי בד"א דידי' דכתיב יושביה וכ"ה בה"ג וברי"ף. ופי' הפוסקים ענין מחרימין שמקללין וכענין דאי' בשבועות דל"ו ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה. והיינו דיליף מלשון ארור וצ"ל דהא דאי' גם להלן ומנלן דנצינן ולייטין כו' היינו משום דסוגי' דקרא דנחמי' קא נקיט לכמה מילי דכתיב ואריב עמם ואקללם. ולכי נוס' זו מקרא דברק לא שמענו דמנודה הי' אסור לאכול ולשתות עמו שהרי הכא גבי מוחרם דוקא דחמיר יותר כתיב יושביה ומכ"מ למדו הראשונים ז"ל דמנודה היה אסור לאכול עמו מהא דר"א שנתרחק ר"ע ממנו ד"א כמש"כ הרא"ש סי' נ"ה בשם הראב"ד ז"ל וגם ראי' זו הי' אפשר לדחות אי נימא דר"א שמותי הוא מלשון שמתא כפרש"י בכ"מ. ולדעת הראב"ד דשמתא חמור מנדוי אין ראי' דמנודה ג"כ הי' אסור בכ"ז. אבל מכ"מ מודה הראב"ד לזה כמבואר ברא"ש שם והכי משמע מהשגת הראב"ד הל' נדרים פ"א הכ"ד. דמפרש הא דתנן מנודה אני לך שלא לאכול עמך. היינו שאסור הי' לאכול בד"א כמו במשמיתנא ממך. וצ"ל דס"ל להראב"ד דר"א לאוי משומת הי' אלא מנודה. וכבר חקר הרבה בזה הגאון רד"ל בהקדמת פדר"א שער עמק הברכה. מיהו אין מנדין למי שעבר ע"ז ואכל עמו משא"כ משומת דחמיר מנדין ג"כ היושבים עמו. כ"ז לנוס' הגמר' לפנינו במ"ק. אבל לנוס' רבינו בקרא דברק לא נזכר אלא נדוי. והרי בשבועות שם אמרו ארור בו נדוי דכתיב אורו ארור יושביה. הרי דהאי קרא בנדוי משתעי ולא בחרם [אלא שהרמב"ן בקונטרס משפט החרם כ' דנדוי ל"ד אלא בו חרם ע"ש]. והשתא שפיר לא נ"ל קללה דלייטין אלא מקרא דנחמי'. וענין חרם אי' להלן והוו מחרימין לי' דכתיב והוא יבדל מקהל הגולה וכ"ז ליתא לפנינו בגמר' וברי"ף ועי' מש"כ אות ה' בשם הירו'. ולפי נוס' רבינו למדנו גם דיני נדוי וחרם הכל ממקורם בקראי דמנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו כדאי' במ"ק דט"ו. ולא הי' אסור אלא התחברות עמו ומריעות שלו. ומש"ה הי' אסור לאכול ולשתות עמו ולישב בד"א שלו כדי שלא לתרעי עמו. ומכ"מ לא היה מובדל לגמרי והיה רשאי להתפלל עמו ברבים כמבואר באו"ח סי' נ"ה סי"ב ובהגהת רמ"א יו"ד סי' של"ד ס"ב. והיינו שכ' רבינו בקיצור למאן דמחבר לי'. וכ"ז נ"ל מקרא דברק דשמית למרוז ואמר ארור יושביה ופירוש המתעכבים עמו. ע' רא"ש סוכה פ"ד ס"ג. והיינו ענין התחברות. אבל חרם הוא כמשמעו לשון שממה כלשון יחרם כל רכושו. וכן כי חרם הוא שהי' אסור ליהנות מע"ג. וכן הא דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם וגו'. היינו שהי' חייב מיתת ב"ד. ומעין זה הוא החרם שהיו מחרימין את האדם שהוא שומם שלא היה שונה ולא היו שונין לו לא הי' נשכר ולא היו נשכרין לו. אלא הי' יושב ושמם בפ"ע. ומכ"מ היה יכול להחיות א"ע שהרי אינו בר מיתה ממש אלא שהוא מעין חרם שבתורה דכתיב כל חרם אשר יחרם וגו' מות יומת. דמיירי בחייבי מב"ד כדאי' בכתובות דל"א וערכין ד"ו. ולפי הנוס' של רבינו דהא דברק אינו אלא נדוי למדנו דאפילו מנודה הי' אפשר להחמיר ולנדות למאן דמחבר לי'. ועיין עוד אות ה'.