אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קכח · פירוש ה

פירוש ד

ולא היה לו חולה מבע"י מ"ד בכינייהו נמי כו' הוא כפירש"י דמיירי במחובר. וכינייהו היינו גיניהו כמו וכנה אשר נטעה ימינך. ובברכות דף נ"ז אי' והוא דחזא בכינייהו קא מפרש רבינו דרבא אשמעינן דס"ד דגם במחובר אינו מוקצה משום דחזי לבהמה קמ"ל דמכ"מ כל דבמחובר הוי מוקצה. ומבואר דלהכי נקיט במחובר משום דאי הוי תלוש הוי שרי ומשום דחזי לבהמה הוי מוכן לאדם. ולכאורה ק' לפי נוסחת רבינו רבא. הא רבא ס"ל כר"י כדאי' שבת דף קמ"ג וביצה דף ל"ג. דמוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם. וא"כ אפי' תלוש אסור. איברא הא ל"ק דלהלן אות ח' אבאר דשיטת רבינו ובה"ג דרבא ע"כ כר"ש ס"ל והסוגיות חלוקין בזה ואנן קיי"ל רבא כר"ש ס"ל. אלא הא ק' דאפי' לר"ש לא אמרינן הא דחזי לבהמה מוכן לאדם אלא במידי דקיימא לבהמה. אבל אי לא קיימא לבהמה לא. כדמוכח ממש"כ הרמב"ם ה' שבת פכ"ו דלהכי בשר חי שרי בטלטול משום דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא אסור ולא שרי משום דחזי לכלבים. והיינו משום שאינו עומד לכלבים וכמש"כ המג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו ויבואר לפנינו באות הנ"ל דהכי דעת רבינו. וא"כ אפי' תלוש אסור לר"ש וכמש"כ התוס' סד"ה כגון. דדלעת עומדת לאדם ואינה ראוי' לאדם מש"ה הוי מוקצה אע"ג דחזי' לבהמה. וצ"ל דבזה חולק רבינו על התוס' וס"ל דדלעת עומד גם לבהמה וכדתנן שלהי מס' שבת מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. הרי ביארנו דעת רבינו דרבא במחובר מיירי ומשום מוקצה כפרש"י. ויש עוד שיטה אחרת הוא הרא"ה והב"י בשם אורחות חיים והובא ברמ"א סי' שי"ח דאפי' בהיה לו חולה אסור משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה. וכ' הגר"א ז"ל סק"ח דמפרש שקוצץ דלעת בהיה לו חולה דומי' דשוחט. ויש לבאר מחלוקתן של הראשונים. ונראה דהרא"ה מיאן בפי' הראשונים ז"ל דאסור משום מוקצה דס"ל כהרי"ף דאין מוקצה מחמת איסור בדלא חזי לחוד. ומכ"מ פי' הא דר"פ כותי שהביא דורון כו' משום מוקצה כמו שהכריחו התו' ומבואר לפנינו באות ג'. מש"ה פי' דאותו מוקצה הוא מה שגדל בשבת. ובזה יש ליישב עוד מה שנתקשו התו' ביצה ד"ב בהא דקאמר דפירות הנושרין אסור משום שמא יעלה ויתלוש והרי אסור משום מוקצה כדמוכח מהא דר"פ. ולפי שיטת הרא"ה דהמוקצה הוא מה שגדל בשבת וא"כ זה אינו אלא במה שנתלש בידי' אבל פירו' הנושרין מעצמן בשבת ודאי מאתמול גמר לה לגמרי וליכא בזה מוקצה. והנה הגר"א ומ"א הקשו דמה שגדל בשבת ליבטיל ברובא ואי משום דבר שיש לו מתירין הא אינו ניכר האיסור ומיבטיל כמבואר סי' ש"ך ס"ב ויו"ד סי' ק"ב ס"ד. והנראה דלא משום דבר שיל"מ לא מיבטיל אלא משום דמיירי בלא נגמר גידולן לפני שבת כמש"כ המ"א. ובההיא פורתא דנתוסף בשבת נתבשל הפרי והוי כמעמיד דלא מיבטיל כדאי' בע"ג דל"ה א' גבי גבינות דמוקמי בקיבת עגלי עבודת כוכבים. מיהו שם מיירי באיסורי הנאה. אבל במוקצה שהוא איסור אכילה תלוי באשלי רברבי דהראשונים ז"ל הקשו אמאי איצטריך לומר בגבינות כותים דאסור משום דמעמיד בעור קיבת נבילה תיפוק לן משום בב"ח. ויישב הר"י מיגא"ש דאי משום בב"ח בעינן בנותן טעם משא"כ משום נבילה אסור בכ"ש משום מעמיד וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם פ"ב דע"ג ובחולין פ' כה"ב דבאיסור אכילה יש ג"כ איסור מעמיד וכן פסק בש"ע יו"ד סס"י פ"ז. אבל התוס' שם ד"ה מפני יישבו בא"א ע"ש. מבואר דס"ל דגם בנבילה בעינן בנ"ט ולא אסור בכ"ש משום מעמיד וע' פר"ח יו"ד סי' צ"ח שכתב הכי בדעת התוס'. והא דשאור של תרומה אוסר בכ"ש היינו משום שחימוצו קשה. וכן כת' רש"י בחולין דף צ"ט ב' ד"ה אם יש בו כדי לחמץ דהוא בנ"ט. משמע דעת רש"י דמשום מעמיד לא איכפת לן. וא"כ כאן בגדל בשבת ודאי מיעוט הנתוסף ואסור מתבטל שפיר. וא"א לפרש כהרא"ה. והרמ"א פסק כהרא"ה כמו דאיפסק ביו"ד כהר"י מיגא"ש זצ"ל. [ובעיקר דין מעמיד באיסור אכילה לכאורה מוכח בנדה דמ"ז כהרמב"ם דגם באיסור אכילה יש איסור מעמיד כמו בשאור של תרומה דע"כ שאור אינו נ"ט מדקאמר בנדה דמ"ז א' גבי עיסה שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ומפרש בגמ' משו' דלא אתי דימוע דרבנן ומפקא מחלה מדאורייתא. והנה רש"י ז"ל פי' לטעמיה דטעם כעיקר דרבנן כמו שפסק בחולין דצ"ח ב'. אבל דעת הרמב"ם דטכ"ע דאוריי'. וע"כ צ"ל דשאור אינו נותן טעם חימוץ ממש אלא מעמיד בחימוצו ומש"ה אינו אלא מדרבנן הרי מעמיד אסור בתרומ'. איברא כבר פי' התוס' שם דימוע דרבנן משום דהחולין לא נתחלף לעשות תרומה ליפטר מן החלה וא"כ אין מכאן הוכחה כלל. ויש להוכיח לכאורה להיפך מסוגיא דע"ג ד' ס"ח א' נפל שאור של תרומה תחלה ד"ה אסור. ומדקדק מזה הש"ס דר"ש מודה דהשביח ולבסוף פגם אסור. ואי איתא דבתרומה שייך איסור מעמיד מאי ראיה ודילמא שאני התם משום מעמיד. ומש"ה לא חיישינן לפגם אח"כ. משא"כ טעם לשבח בעלמא. אלא ודאי באיסור תרומה ליכא משום מעמיד. ובזה מדוייק הא דלא תני בזה הבבא נפל של תרומה ושל כלה"כ כמו דתני בסיפא נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה ושל כלה"כ אסור ור"ש מתיר. אלא משום דבסיפא דנפל של חולין תחלה וכבר העמיד ולא בא השאור אלא לתת טעם חימוץ יתירא בזה נשתוו תרומה וכלה"כ. משא"כ ברישא דנפל שאור דאיסור תחלה דאיכא משום מעמיד. וקבעי לאשמעינן דהשביח הטעם ולבסוף פגם אסור אפי' באופן דליכא איסור מעמיד. משום הכי לא תני איסור כלה"כ דאסור בהנאה אלא תרומה. הרי מוכח דבאיסור אכילה ליכא משום מעמיד. וצ"ל להרמב"ם ז"ל דה"פ של תרומה תחלה ועדיין לא החמיצה את העיסה דלהוי בכלל מעמיד רק דיהיב טעם חמוץ בעלמא ואח"כ נתן של חולין אסור. שהרי לא קתני נפל של תרומה תחלה והחחיצה ד"ה אסור אלא אפי' לא החמיצה. וא"כ שפיר מוכח מכאן דבטעם ג"כ השביח ולבסוף פגם אסור וה"ה של כלה"כ. ואולי באמת גריס הרמב"ם הכי. ועדין ק' מנלי' להרמב"ם דיש איסור מעמיד באיסור אכילה והרי לא נזכר בגמ' זה האיסור אלא באיסור הנאה. ונראה לבאר עפ"י מש"כ עוד הרמב"ם בפי' המשניות ע"ג רפ"ה משביח ולבסוף פגם ופגם ואחר כך השביח שניהם בספק. ותמה הגר"א יו"ד סי' צ"ח הא מפורש בגמ' דס"ז א' מימרא דשמואל ור"י דיין שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ונראה ליישב בדברי הרמב"ם קושית התו' ד"ה נעשה תימא אמאי נקט החי לישנא דהא ודאי משביח הוא. ובדס"ח א' אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר כו' ור"י א' בפוגם מעיקרא מחלוקת איבעי להו בפוגם מעיקרא מחלוקת אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור או דילמא בין בזה בין בזה מחלוקת תיקו. והקשו עוד התו' היאך אפשר לומר כן הא ר"י אמר לעיל פגם מעיקרא מותר השביח ולבסוף פגם אסור והוי דלא כמאן. והקשו עוד אמאי נשאר הגמ' בתיקו הא להלן פשיט הגמ' מדתני' נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה או של כלה"כ אסור ור"ש מתיר ש"מ דבהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור. ובפגם מעיקרא מחלוקת. וכל אלו הקושיות יישבו רבותינו התוס' בדוחק ובדחוי בעלמא. אבל נראה לדעת הרמב"ם דהא דא' שמואל ור"י בגריסין צוננין והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור. היינו משום שהרתיחן בידים והוי ביטול איסור במזיד. ודמי להא דאיתא בגיטין דנ"ד נפלו ופצען במזיד אסור. ומש"ה אמר כמו שהשביח ונבסוף פגם. דבאמת לא מיקרי מבטל במזיד ממש. שהרי דרך להרתיח גריסין גם בלא יין. והייתי אומר דמותר לכתחילה להרתיח וכדתנן בתרומות פרק ה' נפל בפחות ממאה וטחנן והותירו החולין מותר. ואי' בירו' שם תני אף טוחן לכתחילה ומתיר הא מני ר' יוסי היא דא' אף יתכוין ללקוט ויעלה בא' ומאתים. ור"ל דר"י מתיר משום דדרך ללקוט גם בלא תערובות איסור. ה"נ דרך לטחון החטין בלי דמוע. ובאמת הבינו הכי הש"ך והט"ז יו"ד סי' פ"ד טעם היתר סינון דבש ע"י בישול וע"ע בט"ז סי' קל"ז. אבל באמת לא קיי"ל הכי שהרי בגמ' דגיטין שם מפרש טעמא דר' יוסי משום שאין אדם אוסר את כרמו משום אילן א'. וטעמא דטוחן בדימוע תרומה אי' שם בירו' א"ר זירא שכן דרך כהנים לטחון. וה"פ שאם לא נתיר לישראל לטחון ולבטל יהא הכהנים טוחנין בהיתר לעצמן. וממילא יהי' שרי גם לישראל. מש"ה שרי גם לישראל לטחון. וכן פי' הגרע"א בשו"ת סי' ע"ז. הא בל"ז לא מהני מה שדרך לעשות בלי תערובות. והיינו דקאמרי שמואל ור"י דאם הרתיחן בידים אע"ג שאינו במזיד ממש נעשה כמו שפגם בידים ואסור. ובד' ס"ח שקיל וטרי בהשביח ולבסוף פגם מעצמו מהו. וה"ה דמיבעי לן להיפך פגם ואח"כ השביח כדאי' בירו' שהביא הגר"א ביו"ד שם. ובשניהם הספק אי אזלינן בתר תערובות או בתר הרגשת טעם בשעת אכילה ובשניהם נשאר הגמ' בתיקו והיינו כמש"כ הרמב"ם ז"ל. וקבעי הש"ס להוכיח דפליגי בפוגם מתחלה ועד סוף כר' יוחנן מדתני' נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה או של כלה"כ אסור ור"ש מתיר. והא הכא דפגם מעיקרא ופליגי וכ"ת כדר"ז דשאני עיסה הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות ואינו פגם כלל ת"ש מסיפא היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר. וכ"ת ה"נ כדשני לי' עולא לר' חגא כשהשביח ולבסוף פגם. פי' שפגם אח"כ בידים היינו שהרתיחן. והא קתני נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור. ר"ל נהי שתפרש שאח"כ נתן של חולין בידים מכ"מ בזה האופן דהשביח ולבסוף פגם בידים ודאי ד"ה אסור. וא"כ בהרתיחן שהוא ודאי בידים לכ"ע אסור. [וכ"ת מאי ראי' משאור שאם נתן שאור של חולין אינו כדרך העולם ומש"ה הוי מבטל בידים ממש. משא"כ כשהרתיח הגריסין כדרכן ואפשר דמש"ה מתיר ר"ש. הל"ק דכאן ג"כ סתמא תני אפי' נתן של חולין כדי למהר להחמיץ בשעה אחת מכ"מ אסור]. אבל פגם אח"כ ממילא עדיין לא שמענו דאסור. ומש"ה לא אפשיטא. זהו פי' הסוגי' לדעת הרמב"ם. והשתא כדעביד צריכותא דבבי התם וקאמר רישא איצטריך והכי קאמרי לי' רבנן לר"ש עיסה זו ראוי' להחמיץ בשתי שעות מי גרם לה שתתחמץ בשעה אחת איסור. ופרש"י ונמצא דהשביח ולבסוף פגם ובההיא הא קא מודית לן דאסור עכ"ל. אבל למש"כ לדעת הרמב"ם אינו כן שהרי ר"ש אינו מודה בברור אלא בנתן בידים ולא כשיפלו שניהם. אלא צ"ל דכיון שהחמיץ והעמיד בשעה אחת קודם ודאי אסור. דלא פליגי אלא בטעם לפגם או אפי' השביח ולבסוף פגם ממילא. אבל באיסור מעמיד כ"ע מודו. הרי מבואר דבתרומה נמי איכא איסור מעמיד. אע"ג שהוא איסור אכילה לחוד. וכ"ז לשיטת הרמב"ם. אבל לא כן לפרש"י ותוס' וכמ"ש]:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה