אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קכז · פירוש יא

פירוש י

כיון דלית לי' ענף פסולה דתני' ציצית כו'. בגמ' דל"ט רב ורבה בר חנא [כצ"ל ולא רבה בר בר חנא]. הוי יתבי הוי חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולא תכילתא ורמי לי' תכילתא וגדילא מיגדיל א' רב יאי גלימא ולא יאי תכילתא רב"ח א' יאי' גלימא ויאי תכילתא במאי קא מיפלגי רב"ח סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלייהו מתוכו. ופי' רש"י ותוס' כל הציצית הי' גדיל ולא שייר בה ענף. ותמהו התוס' הרבה מההיא ברייתא דתני' ציצית אין ציצית אלא ענף. ויישבו דהתם הוא דלאחר עשייתו צריך לפרוד. ונשארו בתימא מהא דספרי דדריש מציצית בשעת עשי'. עוד נתקשו בד"ה וההוא מאי דוחקי' דרב למימר גדילים למניינא. לימא דבעינן גדיל ופתיל. אבל נראה ברור שמעולם לא נחלקו רב ורב"ח בגוף הציצית שהוא הלבן דבעינן גדיל ופתיל והיינו מדכתיב ציצית כמש"כ רבינו. ולא נחלקו אלא בחוט ש"ת. וההוא גלימא הי' ג"כ הלבן כדבעי אלא דרמי תכילתא וגדילא מגדיל. פי' חוט ש"ת הי' כולו גדיל ולא יצא חוץ לכרך כלל. והנה אי כתיב ונתנו על ציצית הכנף חוט תכלת. וגם הי' כתיב גדיל תעשה לך הי' במשמע דחוט ש"ת יש לו דין א' עם הלבן דהציצית והגדיל על תרווייהו קאי. והשתא דכתיב בתכלת בפ"ע פתיל דמשמעו שיהא בפ"ע והי' במשמע שתכלת יהי' דוקא מפורד ולא כרוך. אלא שנגד זה כתיב ג"כ גדילים לרבות חוט ש"ת שיהי' ג"כ מגדיל. וסובר רבה ב"ח דע"כ כוונת הפסוק שיהא חוט ש"ת או כולו גדיל או כולו פתיל דאי תרווייהו בעינן כמו בלבן לא יכתוב לא פתיל ולא גדילים. ורב סובר דלעולם פתיל נמי בעינן. וה"ה גדיל בעינן אלא משום שהמעשה מחוסר פתיל קאמר דבעינן פתיל. והא דכתיב גדילים למניינא. והשתא ע"כ צריך קרא לגלות ולכתוב פתיל. שלא נימא דהרבוי דגדילים מלמדנו דתכלת יהא רק גדיל. והשתא מבואר דברי רבינו דמיירי רק בלבן כמש"כ לעיל. ומש"ה לא הביא פלוגתא דרב ורבה ב"ח ולא הביא אלא הברייתא דאתי לכ"ע. ולפי מש"כ מבואר שפיר הא דאיצטריך רב לכל האריכות גדיל שנים גדילים ארבעה וכו' דכלפי דס"ל לרבה ב"ח דגדילים לא בא אלא בשביל חוט של תכלת ושאינו מן המנין והא דבעינן ד' חוטין לב"ש הוא מגדיל. וא"כ לא ידענו כפילא כלל וכמ"ש באות ו'. מש"ה בא רב לפרש דגדילים לא בשביל חוט ש"ת אתי דפשיטא שהוא מן המנין ודין א' לו כחוטי לבן. ולא אתי גדילים אלא למניינא ופי' טעמא דב"ש משו' דהילכתא הכי. וטעמ' דב"ה בא"א וכמש"כ באות ה' בס"ד. ומחוור כשמלה. והנה רש"י ותו' באמת לא מצי מפרשי הכי. שהרי פשיטא להו ר"פ התכלת דשני חוטין לבן ושני חוטין תכלת. והסוגי' מוכרח כרש"י ותוס' דהמצוה שני חוטין תכלת שהרי הגמ' מפרש הא דתנן תכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת לרבנן דרבי כמשמעו דאו לבן או תכלת כשר. הרי דעיקר תכלת ג"כ בכלל ציצית ומש"ה כשר בלא לבן כלל או שיהא ד' חוטי תכלת. ואי איתא דחוט תכלת אינו אלא א' המשלים את הלבן א"כ אינו בכלל ציצית בלא לבן. והאיך אפשר לומר תכלת כשר בלא לבן. וגם א"א לאשלומי שיהא כולו תכלת. אחר שלא מצינו בעיקר המצוה שיהא תכלת ציצית אלא שיהא הוא הכורך את הציצית ומשלימם. אלא ברור כרש"י ותו' דתכלת שני חוטין והרי הם כשני חוטי לבן וא"כ ממילא דתכלת ג"כ בכלל ציצית גם לענין דבעינן שיהא ענף כלבן. ובמאי פליגי רב ורב"ח. אלא ע"כ פליגי בעיקר דין ציצית גם בלבן. כ"ז פרש"י ותוס'. אבל הרמב"ם כ' בפ"א דחוט של תכלת אינו אלא חצי חוט א'. היינו מהשמונה חוטין א' צבוע תכלת. והראב"ד ג"כ מודה שאינו אלא א' אלא דס"ל שהוא חוט שלם. וכ"כ בעל העיטור בפשיטות דתכלת אינו בכלל ציצית. אלא משלים מצות ציצית. ובזה מבואר באמת לשון הרמב"ם שם ה"ד התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו. וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. הרי מבואר דא"א לפרש הלבן אינו מעכב את התכלת אלא כמו שמפרש הש"ס אליבא דרבי דאיגרדום ולא נשתייר כדי עניבה. אבל לא בשלא הטיל כלל לבן ולא כמש"כ הכ"מ בה' י"ח דממילא משמע דה"ה דהלבן אינו מעכב אה"ת וכש"כ הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת. וזה תימא מנלן דיותר עיקר מצוה בתכלת יותר מבלבן והרי הכתוב מדבר בציצית הכנף תחלה. ותו האיך אפשר לומר דתכלת לבדו כשר אחר שעיקר המצוה אינו אלא חצי החוט הלבן לדעת הרמב"ם. ותו דבה' ט' כתב ג"כ העושה לבן בלא תכלת לוקח אחת משמונה החוטין כו'. ולא כתב העושה לבן או תכלת. אלא האמת יורה דרכו דדעת הרמב"ם דתכלת בלא לבן א"א כלל. והכי דעת הראב"ד והעיטור. ואחר שכן מתפרש הא דרב ורב"ח יפה כמש"כ לדעת רבינו. אלא שא"כ קשה הסוגי' דרצה הגמ' לפרש הא דתנן הלבן אינו מעכב את התכלת כמשמעו אליבא דרבנן דרבי ולא באגרדומין. אבל כד דייקת שפיר מחלוקת תנאי היא. דתניא בספרי פ' שלח מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי ב"ה וב"ש אומרים שלשה מצמר ורביעית של תכלת והלכה כב"ש בד"א בתחלתן כו'. הרי מבואר כשיטת הרמב"ם והראב"ד. ובפ' תצא תני' כמה גדילים נעשית אין פחות מג' חוטין כדברי ב"ה ובש"א ד' חוטין של תכלת וארבעה חוטין של לבן של ד' ד' אצבעות והלכה כדברי ב"ש בד"א בתחלה כו'. והכי הביאו התו' בכורות דל"ט ב' הרי כשיטת רש"י ותוס' דלב"ש הן ד' חוטין ש"ת והיינו שני חוטין כפולין. ולמש"כ לעיל אות ב' שרבינו דקדק מהא דר' מאיר המשיל לשני עבדים כו' דס"ל דלר"מ דתכלת ולבן אינן מעכבין זא"ז. מוכח דר"מ נמי ס"ל כהספרי פ' תצא דתכלת לחוד ג"כ כשר אבל רבינו לא בא לפסוק בזה כר"מ שהרי לא מיירי בדיני תכלת כלל. ולא הביא לדר"מ אלא להוכיח דלא כרבי. ומעתה מתיישב הכל דעד שלא ידע ישוב דאגרדומין בע"כ ס"ד לאוקמי מתניתין כמשמעו וכר"מ וכתנא דספרי פ' תצא. אבל אחר דמיישב המשנה דאתי גם לרבי ובאגרדומין ממילא אפשר לפרש גם לחכמים הכי בבא דהלבן אינו מעכב אה"ת. ולמאי שהביא הסוגי' הא דרב ורב"ח הרי מבואר דתכלת אינו בכלל ציצית. ואפי לרב דבעי גדיל ופתיל אינו אלא משום דמסתמא יש לו דין דציצית ולא איצטריך גדילים בשביל תכלת אלא בשביל מנין ורק השתא דכתיב גדילים בעינן ג"כ לכתוב פתיל כמש"כ לעיל ובאות ה'. א"כ מבואר דמפרשי ע"כ להא דתנן לבן אינו מעכב אה"ת לאגרדומין כמו לרבי וכספרי פרשה שלח והכי קיי"ל וע"ע מש"כ אות י"ג. וע' מש"כ סי' קמ"ה אות כ"ה דגם בדרשי דאגדה פליגי בדין תכלת וע"ש דסתמא דש"ס כהרמב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה