העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קכו · פירוש ז
כגון דאזמינון לחוטי ועדיין לא רמינון. ובכת"י דשרינון לחוטי ועדיין לא רמינון. ופי' שרינון שדרך הציצית להיות אגודים עד שעה שרוצה להטילם בבגד והתרת האגד היינו הזמנה. ובעיטור שער ציצית שער ב' ח"ב אי' בזה"ל וע"כ לא פליגי אלא מבגד לבגד אבל למיעבד צרכי אחריני א"נ בעי לזבוני לישראל אחר אסור למישקיל מיני' למיעבד צרכיו אי לא רמי בטלית דידי' אבל אזמני' לחוטין ולא רמי להו בגלימא הזמנה לאו מילתא היא עכ"ל. הרי העתיק לשון רבינו לפנינו. ויש ללמוד מזה הלשון דאי רמי בגלימא כבר איתקצו למצוה לכ"ע אפי' עד דלא לבש. ש"מ דרבינו ס"ל חובת מנא הוא. ומש"ה כיון דרמי בגלימא הרי נעשה מצותן. אבל למ"ד ח"ג לא הוי מעשה עד דלבש כמו סוכה עד דיתיב בה כלשון רבינו בסמוך. ובאמת דעת העיטור הכי מבואר בשער ג' חלק ב'. וכבר הביא הרי"ף דעה זו וכ' בזה"ל והילכתא כרב דא' חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הלכך הא דא' שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ליתא והכי אמר בעל הלכות ואיכא מ"ד הילכתא כשמואל דא' חובת טלית ואנן כתבינן מאי דסבירא לן עכ"ל. וראי' של בה"ג ידוע בתוס' יבמות ד"צ ד"ה כולהי מדמברכינן להתעטף בציצית ש"מ עטוף מצוה. ור"ל דהכי סתם הגמ' ברכות ד"ס ובתוספתא שם פ"ה כשהוא מעטף מברך להתעטף בציצית. ולכאורה יותר הוי להו ז"ל להקשות על שיטה זו שפוסק ח"ט הוא. דא"כ האיך מברכין כלל על העיטוף וכדאמר כי מעטף ובמנחות דמ"ג א' רב יהודא כו' ומברך כל צפרא. ויבואר הישוב לפנינו. ומתחלה נבוא להוכיח כדעת רבינו. וזה ידוע מימרא דשמואל דא' כלי קופסא חייב בציצית וסוגי' דשם דמ"א דאמר רבה בר"ה כו'. דקאמר מי סברא ציצית חובת גברא חובת טלית היא. ועוד ראי' מסוגיא ד"מ ב' בהא דא"ר זירא הטיל למוטלת כשרה וא"ר השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי. ופרש"י דכיון דקאי בשעת מעשה בב"ת ועובר על ד"ת מש"ה לא מקרי מעשה. ולא הוי תעשה ולא מן העשוי. אלמא דבשעת עשי' הציצית קאי במצוה וכשמוסיף הוי בב"ת. דאי איתא דח"ג היא מאי איכפת לן במעשה. וא"כ שפיר הוי תעשה ולא מה"ע. מיהו יש לדחות דר"ז אליבא דשמואל קאי כמבואר בסוגיא שם דנפיק מהאי מימרא הא דא' ר"ז משמי' דשמואל תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה. ומפרש הש"ס דמאי טלית פטורה הטיל למוטלת. והרי שמואל ודאי ס"ל ח"ט היא וכש"כ לפי' התוס' דהך מימרא דהטיל למוטלת מהך דשמואל גמר לה. והכי נראה באמת דעת הרי"ף שלא הביא כלל הא דר"ז. והיינו משום דמפרש כרש"י וא"כ לפי דקיי"ל דלא כשמואל לעולם פסול. שהרי אינו עובר על בל תוסיף בשעת עשי'. וה"ז תעשה ולא מה"ע. ומכ"מ פשטא דשמעתא דהא דר"ז הילכתא היא. הן אמת דלפי' הרמב"ם וכן לפי' הראב"ד בפ"ג מה"צ אפשר דלא תלי' בהא דחובת טלית היא ואכ"מ לבאר שיטתם ז"ל. מכ"מ לפרש"י יש מכאן הוכחה דקיי"ל דחובת טלית היא. ויש להוסיף עוד הא דאי' דמ"ב לענין הרחק מלא קשר גודל בשעת עשי' איתמר. והתם מטעם גרדומי תכלת הוא דכשר כמבואר בדברי רבינו בסי' קכ"ז יע"ש. אלמא דאינו תלוי בשעת לבישה אלא בשעת עשי' והיא תחלת המצוה. [ואין זה ראי' מכרעת דכאן אין הטעם אנא משום דכתיב ועשו להם מש"ה לא בעינן אלא בשעת עשי'. ואפי' אין בה מצוה מכ"מ תלוי בה. וה"ה בגרדומי תכלת שנפסקו לא תלי' לכ"ע אלא בעשיה ומזה הטעם. וע"ע מש"כ בסי' קכ"ז אות י']. ויש לנו להתחקות על סוגיא דשבת דקל"א. ומזה נעמוד על איזה עיקרים בזה. דאי' שם א"ר יוחנן לא לכל א' ר"א מכשירי מצוה דוחין שבת כו' ומסיק אמר ר"א בר אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו תנ"ה ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט א"ר יוסף לפי שאין קבוע להם זמן א"ל אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעת' זמני' הוא ופרש"י וכיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלי ציצית עובר בעשה. ואפי' מונחא בקופס' הילכך כל יומא רמי' מצותא עלי' עכ"ל. ומסיק אלא ארנב"י ואי תימא ר"ה ברי' דר"י הואיל ובידו להפקירן. והנה ממה שא' ובידו להפקירן ולא קאמר בידו שלא ללובשו אין ראי' לפסוק חובת טלית כמש"כ התו' מנחות ד' מ"ד א' ד"ה טלית דנקיט טעם השוה בכל לכ"ע ולמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב. וזה פשוט. אבל משרש"י ואפי' מונחא בקופסא כו' מבואר דמפרש הכי לשון אביי כל שעתא ושעת' זמני' הוא. ולמאי נקיט אביי הכי אלא לומר דאפי' מונחא בקופסא חייב. הן אמת די"ל דמשום דמרא דהאי מימרא ר"א בר אהבה הוא דאית ליה הכי במנחות ד' מ"ב ע"ב דמברך לעשות ציצית מכ"מ הא אינו מוכרח דהכי טעמא דראב"א די"ל דקסבר כהירו' דפ' הרואה דמברכין לעשות סוכה לעשות לולב. ומש"ה דייק רש"י במנחות דף מ"ב שם בד"ה בהא פליגי ר"נ ור"ח כו'. ולא קאמר ראב"א וע"כ משום שאינו מוכרח בזה דעת ראב"א דס"ל חובת טלית הוא. וא"כ הא שפרש"י בסוגי' דשבת בדאביי הכי ע"כ ס"ל לרש"י דאי ס"ל לראב"א חובת גברא לא אתי הישוב כלל. ונקדים דהא פשיטא דלא דמי אופן החיוב של חובת טלית לאופן החיוב של ח"ג דלמ"ד חובת טלית ה"ז דומה לסוכה וש"ד דאם יש לו ה"ז מחויב לקיימה אבל אם אין לו סוכה רשאי לאכול חוץ לסוכה. ה"נ אם אין לו ציצית רשאי להניח הטלית בקופסא בלא ציצית כמבואר בתוס' מנחות דמ"א ב' ד"ה רב. ושמואל דא' ח"ט היא מכ"מ כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף בה עכ"ל. הרי אע"פ שאין לו ציצית אינו מחויב להפקיר טליתו השני. אלא שטוב מכ"מ להטיל ציצית בבגד שלובש. משא"כ למ"ד ח"ג אסור ללבוש כלל אם אין לו ציצית. וכבר ידוע ההוכחה לזה במנחות ס"פ הקומץ דקאמר מאי איכא בין ר"י לרבנן אי ד' ציצית ארבע מצות או מצוה א' ושקיל וטרי טובא ולא קאמר כפשוטו כגון שאין לו כל הד' ציצית. ולמ"ד מצוה א' אין שום מצוה להטיל פחות מד' משא"כ למ"ד ד' מצות יש לו לקיים כל האפשר אלא ודאי אסור ללבוש הבגד בלי כל ד' ציצית. וכ"ז דלא כמג"א סי' י"ג סק"ח שכ' בשם המרדכי דאין אסור ללבוש כשאין לו ציצית כמו שאין אסור לדור בבית שאין בו מזוזה ומעקה והמג"א הקשה ע"ז מסוגיא דשבת הנ"ל דלמ"ד חובת טלית אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה. וה"ה למ"ד ח"ג. ונדחק ליישב. והוסיף לומר דגם התוס' יבמות הנ"ל ס"ל כהמרדכי שכתבו דציצית הוי שוא"ת ולא דמי לאיסור לבישה דכלאים וכבר כ' הגאון ש"א סי' ל"ב שהוא להיפך. דהתו' ס"ל דלא כהמרדכי ובאמת אי הוי ס"ל כהמרדכי אין שום דוגמא ציצית לכלאים. אלא ס"ל דאסור ללבוש כמו כלאים. ומכ"מ העלו שאינו אלא שוא"ת משום דהאיסור אינו בתחלת לבישה אלא לאחר שכבר לבש. ובזה אינו דומה לכלאים. [אלא שהגאון הנ"ל הסכים להמרדכי והביא ראי' מהיתר לבן בלא תכלת. ויפה דחה הגאון בעל עמק יהושע דהתם בפי' ריבתה תורה]. והכי דעת הש"ע סי' י"ד שכ' הטיל ישראל ציצית בלא כונה אם אין לו ציצית אחרים יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר אבל לא יברך עליו עכ"ל. הרי מבואר דבל"ז אסור ללבוש כלל. וזהו עצם הנ"מ במה שמברכין על המזוזה בשעת. קביעה כדאי' בירו' פ' הרואה ולא בשעה שנכנס לדור בבית שיש בו מזוזה. הן אמת המג"א סי' י"ט סק"א כ' לברך לדור כו'. ורבינו הגרע"א בתשובה סי' ט' קבע בה מסמרות ושם בזה נוספות גם בבעה"ב עצמו אבל אנן לא חזינן רבנן קשישי דעבדי הכי ולא נזכר בפסקי ראשונים ז"ל. אלא הענין דלא דמי מזוזה לצינית למ"ד ח"ג. דמזוזה אם אין לו מזוזה רשאי לדור בה כמבואר בירו' מגילה והביא הרא"ש ה' תפילין. דתפילין ומזוזה מי קודם כו' ופסקו דתפלין קודם. ואי איתא דיש במזוזה איסור דירה הוי איסור מעשה משא"כ תפלין אינו אלא בשוא"ת. אלא פשיטא דמזוזה ג"כ אינו אלא שוא"ת. וא"כ א"א לברך על הדירה בבית שיש בו מזוזה אחרי שאינו מוזהר על הדירה כלל. אלא לקבוע אם יש לו. והרי כבר נתקיימה בלעדו. משא"כ ציצית דאסור ללבוש בל"ז. וכשהוא לובש עם ציצית מחויב לברך. ואע"ג דהוי האיסור שב וא"ת ואין מברכין ע"ז. מכ"מ כלל גדול כל מצוה שנכתב בתורה בלשון מ"ע מברכין עליו כמו שכ' הרא"ש כתובות פ"א טעם על ברכת השחיטה ונמצא דמזה גופא הוכחה רבה דלמ"ד ח"ג אסור ללבוש בלא ציצית מדמברכין על העיטוף ולא כמזוזה. ואין לדחות דמה"ת באמת שרי ללבוש אבל מדרבנן אסור כמש"כ המג"א. ומברכין על מצוה דרבנן. הא ליתא דא"כ מאי הקשו התוס' יבמות שם על מש"כ דאיסור לבישה בלא ציצית הוא אחר שכבר לבוש מהא דמברכין להתעטף אלמא דהעיטוף הוא האיסור. ומאי קו' דילמא מדרבנן הוא דאסור גם מתחלה. אלא ודאי אאל"כ דלא מצינו בגמרא זה הדין דגזרו ע"ז. ותו דא"כ אין לברך על איסור בשוא"ת ולא שייך לומר על דרבנן שכתוב בלשון מ"ע. אלא ודאי מה"ת אסור. והוא מדקדוק לשון המקרא אשר תכסה בה ולא כתיב אשר אתה מכסה בה. אלמא גם לפני הכסוי מחויב לעשות הציצית ולא ללבוש ואח"כ להטיל. והיינו משום דאסור ללבוש כלל. ואע"ג דבגמרא מנחות דמ"א דריש מזה המקרא לאפוקי זקן ועשאה לכבודו. לק"מ חדא דהתם לשמואל קאמר לה דס"ל ח"ט הוא. ותו דאפי' נימא דשמואל ג"כ מודה דח"ג הוא ג"כ דהיינו שאסור ללבוש בלא ציצית וכאשר יבואר לפנינו. מכ"מ שפיר מדקדק הגמ' אליבא דשמואל דס"ל דמצות טלית נמי איכא מגוף הפ' גדילים תעשה לך וגו' אשר תכסה בה דבמ"ע להטיל ציצית קאי. הא גם בל"ז מצוה מיהא איכא להטיל ציצית ומשני שפיר לאפוקי זקן ועשאה לכבודו דליכא מצוה כלל אבל מכ"מ הדיוק במקומה דאשר תכסה משמע לפני הכסוי דוקא. ולא כמזוזה שהמצוה אחר שנכנס לדור כמש"כ המג"א בעצמו בסי' י"ט. והיינו משום שאין שם משמעות ע"ז. ואין לו אלא מצוה לקבוע מזוזה כשדר בה. וברגע ראשונה שנכנס ולא הי' עוד פנאי לקבוע אין איסור בדירה. ואחר שביארנו כ"ז נבוא לסוגי' דשבת הנ"ל דעד כאן לא הי' עולה עה"ד שתדחה שבת. אלא משום דנגמור מסוכה שדוחה שבת לר"א. ובשלמא מזוזה או ציצית למ"ד ח"ט דלא חייבה התורה להפקיר אם אין לו מזוזה וציצית או א"א להטיל. א"כ ס"ד כיון שעובר על מ"ע בכל רגע והרי הוא כיושב בלי סוכה דוחה שבת מש"ה איצטריך לטעם דמכ"מ אינו דומה לסוכה משום הואיל שבידו להפקירן מיהת ולדחות ממנו מ"ע זו. אבל למ"ד ח"ג ואי נימא דאסור להטיל בשבת אסור באמת ללבוש מהיכא תיתי שתדחה שבת. הא תיכף שנפסל הציצית מחויב לפשוט. וכיון שאינו מלובש אין לו שום מצוה שתדחה שבת שהרי אין מצוה ללבוש טלית בת ד' כנפות אלא ודאי ראב"א לטעמי' דס"ל חובת טלית וכן הברייתא דושוין שאם צייץ טליתו כו' ס"ל הכי כתנא דברייתא דסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. ושיטת רש"י דמש"ה לא תני אוסרין ומתירין משום דח"ט הוא. ר"ל לא שב"ש וב"ה ס"ל הכי דא"כ האיך ס"ל לרב ח"ג הוא. אלא האי תנא ס"ל הכי מחלוקת ב"ש וב"ה והכי ס"ל לתנא דושוין. ולהתוספתא דברכות דמברכין להתעטף תנא ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. ולהאי מ"ד דס"ל הכי מפרש הא דר' יוחנן לא לכל אמר ר"א כו' לאפוקי מזוזה לחוד. אבל ציצית באמת לא איצטריך. נמצא מזו הסוגי' נתבאר איזו עיקרים במצות ציצית ומזוזה. ונסתר בדברינו עוד מש"כ המג"א הנ"ל בסוגי' דשבת. דאדרבה למ"ד ח"ט אם קיימו בביתו בלא ציצית אינו עובר במעשה אלא אם אפשר להטיל ואם א"א פטור וכמו מצות סוכה. דאם הי' עובר בעשה במה שמקיים הבגד בביתו אע"ג שא"א להטיל א"כ ע"כ הי' צריך להפקיר הטלית קודם שמטיל הציצית ולא הי' עולה עה"ד שתדחה שבת ולמ"ד ח"ג הוא להיפך. [ומכ"מ דין של הש"ע והגהת רמ"א שם אמת ולא מטעמי'. אלא משום דהוי כבוד הבריות ודוחה איסור בשוא"ת כמש"כ המג"א והכי מוכח גוף עובדא דרבינא ס"פ הקומץ דלא חש אלא משום שבת ולא משום טלית בלא ציצית ודוקא בשבת שאי אפשר לתקן אבל בחול אפשר ליתן לאחר ולחזור ולשאול כמש"כ המג"א שם]. ומעתה נחזור לעיקר הפסק של חובת טלית או ח"ג. דמסוגי' דשבת אין ראי' דח"ט מדנקיט אביי הכי כמש"כ דבל"ז לא מתפרש הא דראב"א וראב"א לטעמי'. ומיהו בזה נתיישב מה שהקשיתי למ"ד ח"ט הוא היאך מברכין כלל על העטוף. דודאי אפי' למ"ד ח"ט אפשר דס"ל חובת גברא ג"כ. רצוני דמכ"מ נתוסף חובת גברא דאסור ללבוש בלא ציצית משא"כ בלי לבישה רשאי להניח הבגד אצלו לכ"ע. והכי מבואר לשון העיטור דס"ל הכי וז"ל חובת טלית חובה על האדם לעשות ציצית בכל הטלית משעה שיש לו טלית אע"פ שא"צ לו כו' ואע"פ שהוא חייב להתעטף מצות הטלית השלים עכ"ל וע"ע בסמוך. הרי דיש חיוב בעטוף. אלמא דיש מצוה בלבישה כמו למ"ד ח"ג. ולא כלשון התוס' מנחות הנ"ל דלשמואל טוב יותר להטיל ציצית בבגד שמתעטף דלא מסברא הוא אלא מן הדין שהרי אסור ללבוש בלא ציצית. ולהניח בקופס' שרי. ואחר כל הדברים האלה נתיישב שפיר הא שלא הביאו בה"ג והרי"ף ראי' זו מעיקר ברכת העיטוף. ומעתה נבוא להוכחת הרי"ף ז"ל דח"ג מהא דלא מברכין על עשית ציצית בשעה שמטיל ציצית. ונקדים מש"כ בסי' קכ"ב בשם רבינו משולם שאין לברך על הדלקת נר שבת משום הסוגי' דמנחות שאין לברך על עשיית ציצית משום שאין מברכין עה"מ עד גמר עשייתה. וה"נ אין המצוה אלא בגמר אכילה לפני הנר. ולכאורה אינו ענין לכאן דהכא למ"ד ח"ג אין שום מצוה בהטלת ציצית אלא הכנה ללבישה דציצית. כמו הכתיבה למצות תפילין. משא"כ הדלקת נר שבת מצות חכמים כך היא. ונהי שאין המצוה אלא בשביל אכילה מכ"מ כשיאכלו אח"כ לפני הנר ה"ז הדלקה גוף מצוה שצוו חז"ל ולא שייך על מצות חכמים שאינה אלא הכנה אחר שאזהרתם ז"ל להדליק אז והדליק ומנ"ל שלא לברך ע"ז. ופירשנו דרבינו משולם מפרש הסוגי' דמנחות דודאי כ"ע ס"ל חובת טלית אלא שלא נגמר המצוה עד שילבש הטלית משום דאם אירע שלא לבש הטלית כלל לא עשה מצוה בעשית ציצית והוי כמו בטלית של זקן שעשאה לכבודו נמצא דהמצוה מיתלא תליא וההלבשה גומרת מצות עשיית ציצית. ובזה פליגי באותה סוגי' דברכה בשעת עשית ציצית אי מיקרי ח"ט וחיי' לברך או מיקרי חו"ג לענין זה שא"צ לברך וקיי"ל דא"צ לברך. והכי דעת הר"ן כתובות פ"א ליישב על מה שאין מברכין אקב"ו על ארוסי אשה לשיטת הרמב"ם דכי יקח איש אשה ה"ז מ"ע. אלא משום שעיקר המצו' דקיחה נגמר במה שנושא אח"כ. וע' מש"כ סי' ט"ז אות א' בס"ד. וה"נ הדלקת נר שבת נהי דודאי מצות חז"ל היא מכ"מ אין לברך עליו משום דמיתלי במה שיאכל אח"כ לפני הנר והוי מצוה שאין בה גמרא בעשייתה זהו דעת רבינו משולם. ור"ת חולק וס"ל דלמ"ד חובת גברא לית ליה חובת טלית כלל. והראי' שהרי הקשה על שיטת רש"י מנחות ד"מ בסוגיא דסדין בציצית. מהא דקיי"ל חובת גברא היא. הרי דמפרש כאן חובת גברא כמשמעו שאין בעשית ציצית שום מצוה אלא הכנה למצוה דלבישה. ומש"ה הוא דאין מברכין על עשית ציצית. משא"כ מצות הדלקת הנר. וע' בסי' קכ"ב במה שהארכתי בזה. ומעתה נשוב לדברי רבינו והרי"ף.. דרבינו אע"ג שפוסק ציצית ח"ט היא מכ"מ הא שאין מברכין על עשית ציצית הוא כמש"כ רבינו משולם משום דמיקרי אין בעשיה גמר מצוה עד שילבוש. והרי"ף ס"ל כר"ת. וע' מש"כ עוד שם ליישב לדעת רבינו הא דמברכין על הדלקת נ"ש. ונשובה לדקדוקו של בה"ג מלשון להתעטף. דלכאורה אינו מובן מאי הקשה מדיוק הלשון יותר מגוף הברכה דניחא לבה"ג. וע"כ הוא מטעם שכתבנו דאפי' נימא חובת טנית מכ"מ יש מצוה בפ"ע בשעת לבישה ועיטוף במה שאינו רשאי ללבוש בלי ציצית כמש"כ. ואם כן גם הלשון להתעטף ג"כ מדויק שפיר. ובאמת כ' העיטור בזה"ל ואי משום דמברכינן להתעטף דמשמע חובת גברא הוא ה"נ ליתא ועד כאן לא פליגי אלא לעשות אבל להתעטף כ"ע לא פליגי דחייב עכ"ל. ר"ל דמכ"מ המצוה וחיוב על כל עיטוף בפ"ע שאינו רשאי להתעטף בלא ציצית ומש"ה חייב לברך. וצ"ל דכוונת בה"ג דכיון דבאמת היה ראוי לברך על העשיה למ"ד א"ט וכקושית הרי"ף. אלא משום שאינו מוכח דסופה להתחייב במצוה זו עד שילבש מש"ה א"א לברך על העשיה. אבל א"כ היה לנו לברך בשעת הלבישה על מצות ציצית כדי לכלול הברכה גם על העשיה דלמפרע. וכמש"כ הרא"ש פסחים פ"א ס"י שכללו בלשון ברכת על בעור חמץ גם הבטול שא"א לברך עליו בפ"ע. ה"נ מהראוי היה לכלול גם מצות העשיה בנוסח הברכה שאח"כ. אלא ודאי אין שום מצוה בעשיית ציצית זולת הכנה למצות לבישה. והעיטור לא חש לקושיא זו לדעתו ז"ל בפשיטות דס"ל באמת לברך בשעת עשיה על עשית ציצית ע"ש. מיהו אינו מוכרח דדעת רבינו הכי ואפשר ליישב קושית בה"ג דעיקר הקו' אינו אלא לדעת הגאוני' דפי' להתעטף היינו כעטיפת הישמעאלים דוקא אבל בלבישה של ט"ק מברכים על מצות ציצית מש"ה שפיר קשה דגם על טלית גדול היה ראוי לברך הכי כדי לכלול העשיה. אבל לדעת הש"ע דאפי' על ט"ק שאינו מעוטף כלל יכול לברך להתעטף דנוס' הברכה כך הוא אע"ג שעתה אינו כן י"ל דה"נ על העשיה שייך לברך להתעטף. ויש להסביר יותר דלמש"כ הקו' אינה אלא על עיטוף ראשון. דבזה הברכה יהא כולל מצות העשיה וי"ל דס"ל לרבינו שלא חלקו בנוסח הברכה וע' מש"כ כיוב"ז בסי' נ"ד אות כ"ד. ולכאו' יש מקום להקשות עוד לשיטת רבינו וסיעתו בהא דקאמר ס"פ הקומץ מאי נ"מ אי ציצית ד' מצות הן או מצוה אחת. ולא קאמר דהנ"מ כגון שאין לו כל הד' ציצית ולמ"ד חובת טלית יש נ"מ למ"ד ד' מצות צריך להטיל כמה שיש לו וכמש"כ לעיל משא"כ אי מצוה אחת היא. ולק"מ דהש"ס מהדר לעשו' נ"מ לכ"ע גם למ"ד חובת גברא לגמרי דס"ל שאין שום מצוה להטיל בשעה שמונח בקופסא. דלכ"ע מכל מקום פליגי בהא רבר"ה עם רבה בר"נ בד' מ"א. אלא בהא דקיי"ל חובת גברא לענין ברכה הוא שאין הפי' אלא כמש"כ דמתלי תלי מצות הטלית עד שילבש.