העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא קכא · פירוש ב
אלו גברא כו' וכל הענין. הוו בה טובא הראשונים ז"ל בהני עובדי דשלהי נדרים ליישב הקושי' דמאי בעינן ראי' להתירא. הא בל"ז אין אשה נאסרת על היחוד אלא בקנוי. והרשב"א ור"ן כ' דלמי שרוצה להחמיר ע"ע מיירי ולשון רבינו מי אסירא ההיא איתתא או לא לא משמע הכי וגם אין זה מענין הקדום. והתו' כתובות די"ג ד"ה מעלה כתבו דנואף שאני. ולפי הפשט כוונתם דבזה הסברא לחוד מהני לאסור דרגלים לדבר. ובתה"ד סי' רכ"ב מפרש כוונת התוס' ז"ל דבנואף ואומרת טמאה אני לך מיירי. וע' שו"ת רע"א שם. וכ"ז א"א להעמיס בדברי רבינו שלא הזכיר נואף כלל. ובכתובו' דס"ב כתבו התו' עוד דנאסרה משום עדי כעור ומכל שכן לדעת המפרשים דעת רבינו דעל פי עדי כעור לבד מפקינן מבעל. משום הכי בעינן הוכחה להתירא. אבל המה כתבו כ"ז על ההיא עובדא דהוי מיהרזק בביתא כו' וי"ל שהוא דבר מכוער אבל בדברי רבינו לא נזכר כ"ז. וגם לא מיירי כלל בע"כ. וכש"כ לדעת המפרשים דבעינן ע"כ וקלא דל"פ ע' מש"כ פ' פנחס בס"ד. אבל כוונת רבינו כמש"כ התו' ורא"ש יבמות דכ"ד דמיירי שאמרה טמאה אני. ואע"ג שא"נ מכ"מ ביחוד ג"כ נאסרה ומיקרי רגלים לדבר שהוא אמת ושקיל וטרי רבינו אי יש הוכחה להיתר מאי. והתו' כתובו' שם ס"ל דבאומרת טמאה אני לך לא מהני הוכחה ג"כ אלא בשותקת ואח"כ נתנה טעם על שתיקותה אבל משמעות דעת רבינו מיירי באומרת טמאה אני ומכל מקום מהני הוכחה להתירא: