אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קיב · פירוש ה

פירוש ד

נאמר כאן שבת ונאמר בשבת בראשית שבת כצ"ל. וכ"ה בגמרא גמר שבת שבת משבת בראשית כו'. ובכת"י אי' נאמר כאן שבתון ונאמר בשבת בראשית שבתון מה שבת כו'. והכי אי' הנוסחא בתוס' רה"ש ד' ט' א' ד"ה ור"ע. דיליף שבת שבתון משבת בראשית והכי הוה נוסחא לפני ריטב"א מ"ק שם וז"ל ק"ל א"כ לית להו לר"ג וב"ד תוספת בשבת לפניו ולאחריו ופליגי אההיא דרשה דהתם וסוגין דכולהו הש"ס כו'. וי"ל דאינהו הכי קאמרי דלישנא דשבתון לא משמע לפניו ולאחריו. ולמד סתום מן המפורש דשבת דהתם נמי ליכא תוספת אי לאו דרבי' קרא מתשבתו שבתכ' וכ"ת ניליף מינה אין למדין קל מחמור ועוד דהתם שבתכם קאמר ובשביעית שבת הארץ הוא כן נ"ל עכ"ל: והנה לפי דבריו ז"ל אין דיוק דשבתון מועיל לעיקר הישוב דכמו כן נוכל לומר מלשון שבת דכתיב בשבת בראשי' דאי לאו דרביי' קרא לא משמע לפניו ולאחריו אבל באמת עיקר הישוב של הריטב"א אינו מרווח דא"כ אין עצם הלמוד משבת בראשי'. אלא בתורת מדאיצטריך קרא לרבות תוספת לשבת בראשית מתשבתו שבתכם אלמא דבלא זה אין במשמעות הלשון תוספת וה"ה בשביעית ומלבד שאין הלשון דר' יוחנן משמע הכי. גם אינו מחוור. דבלא מדאיצטריך ג"כ אין שום משמעות על תוספת כ"ז שאינו מרומז בקרא לרבות. וגם לא יישב עדיין רומיא דסוגיא זו אסוגיא דר"ה ד' ט' דקאמר לר' ישמעאל דדריש מתשבתו שבתכם לרבות תוספת שבת ויו"ט ושביעית וכמש"כ התוס' שם דהא דתני' הא כיצד כ"מ שנאמר שבות אסור לפניו ולאחריו אתיא לרבות שביעית. ובסי' קס"ז אות ב' הראיתי לדעת ההוכחה על שביעית באופן שא"א לנטות דכמו שנתרבה מזה הכתוב שבת ויו"ט כמו כן נתרבה שביעית ועיקר רבוי דשבתכם לא בא אלא משום שביעית. ומעתה רומיא דהני סוגיות בתרתי. חדא בשבת ויו"ט. דבר"ה קאמר דאיכא תוספת והכא קאמר בפשיטות מה שבת בראשית לפניו ולאחריו מותרין. ושנית לענין שביעית. והתו' יישבו בשני אופני'. במו"ק יישבו דתוספ' שבת וי"ט אינו חלא פורתא וההיא פורתא לא קחשיב כיון דאינו אלא כל שהוא. וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף גם בשביעית. ומשמע דה"ה לענוי יוה"כ שעור תוספת כ"ש מה"ת. וכן הבין הגר"א או"ח סי' רס"א. ובאמת הכי משמע מתוס' ר"ה שם שיישבו בזה הישוב הא דפסחים ד' נ"ד יוה"כ ספיקו דבה"ש אסור משמע דביום ליכא תוספת כלל ע"ש. ומש"ה דחה הגר"א זה הישוב עפ"י דבריהם ביצה דף ל' ד"ה דהא. דיש שיעור לתוספת וא"כ אזיל זה התירוץ שאין לומר אכתי דאותו השיעור המועט דשבת ויוה"כ ישנו בשביעית. ולא יותר. שהרי זה פשוט דכיון דיש שיעור. א"כ שעור דשנת שביעית מרובה משיעור תוספת דיום א'. ובר"ה יישבו עוד דבאמת ר"ג לית ליה תוספת כלל. והביאו ראיה מן הירו' לזה יע"ש. ובאמת זהו שיטת הרמב"ם ז"ל ובסי' קס"ז שם הראיתי לדעת שגם הרי"ף בשיטה זו קאי. והנה הגר"א שם חיזק שיטה זו ממשניות דפ"א דשבת וב"ה מתירין עם השמש ובפרק ב' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין כו'. משמע הא ודאי יום שרי בלי שום תוספת ואני הוספתי להוכיח מסוכה ד' כ"ח לא נצרכא אלא לתוספת ענוי. ואמאי דייק הגמ' תוספת ענוי ולא קאמר תוספת יו"הכ דמשמע בין בענוי בין בשביתת מלאכה אלא ע"כ אין תוספת אלא לענוי כשיטת הרמב"ם ז"ל ושם הארכתי עוד בשיטת הרי"ף והרמב"ם. אבל רבינו ס"ל דיש תוספת לשבת ויו"ט כמבואר שם שהביא ברייתא דמערב עד ערב בשלימות. והכי שיטת הרמב"ן ושארי פוסקים. וא"כ עלינו ליישב הני הוכחות שכתב רבינו הגר"א ממשניות דמס' שבת וסוגי' דסוכה הנ"ל. וגם סוגיא דמ"ק הא קיימא להלכה שאין תוספת לשביעית בזה"ז. וא"כ דקיי"ל שאין תוספת לשביעית ע"כ אין תוספת לשבת ויו"ט. וכ"ז קושיות גדולות. אבל מנוסחא זו דהג"ש הוא משבתון שבתון זכיתי לעמוד על עיקר הישוב בעזר האל. דהא פשיטא דשבתון להקטין ולמעט אתי כמש"כ סי' נ"ד אות כ"א. ומש"ה כתיב ביו"ט שבתון לחוד. משום היתר מלאכת אוכל נפש. ורק הכתוב ממחרת השבת מתפרש ביו"ט. היינו משום דמיירי קרא בקרבנות. ובזה אין נ"מ בין יש בהם אוכל נפש או לא. דחובה הכל שרי ונדרים ונדבות הכל אסור. וא"כ בשבת בראשית דכתיב שבתון בפ תשא ובויקהל גבי מלאכת המשכן. ובפ' אמור גבי מועדי' שבת שבתון אינו מובן מה בא להקטין ולמעט. וע"כ אינו בא אלא למעט מתוספת. דלא דמי ליוה"כ. וה"נ הא דכתיב בשביתת מלאכה ביוה"כ עצמו שבת שבתון. ג"כ למעט מתוספת ולא דמי לענוי. איברא קשה הא כבר אתרבי מתשבתו שבתכם. דיש תוספת בכל הני. ע"כ יש לנו לומר דבא למעט מחומר התוספת. דבעינוי יוה"כ הוי עשה ממש. וא"כ אפי' במקום מצוה כמו אכילת תרומה וקדשים אסור. שאין עשה דוחה עשה. משא"כ בשבת ושביתת מלאכה דיוה"כ אינו מ"ע ממש. ולא הוי אלא רבוי כמו חצי שעור דאסור מה"ת ומכ"מ אינו כגוף האיסור. ה"נ אינו אלא רבוי אבל במקום מצוה שרי. ומש"ה גבי מלאכת המשכן כתיב שבתון. דבתוספת שבת שרי לעשות מלאכת המשכן. וכן במועדים שע"כ צריך לפרש הא דכתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון וגו'. ומאי שייטא דשבת בראשית למועדים. וכבר פירש הגר"א ז"ל דהכוונה על ששת ימי המועדות השנה. היינו שני ימי הפסח. וא' דעצרת. וא' ר"ה וראשון ושמיני דחג. והשביעי הוא יוה"כ. אבל לפי הפשט מיירי בשבת בראשית והכי תניא בת"כ פרשתא אמור מה ענין שבתות אצל מועדים כו'. וא"כ נצרך לפרש דבא הכתוב ללמד דמלאכת אוכל נפש דיו"ט אע"ג דמצוה הוא. מכ"מ דוקא בימי החול שרי ומצוה. אבל אם חל בשבת אסור. ומעתה ניחא דכתיב שם שבתון ללמד דבזה ליכא תוספת שבת. משום מצוה דיו"ט. [והא דכתיב בפ' בשלח שבתון שבת קודש לה' מחר. כבר פירשתי בסי' מ"ח אות א' דהפי' שמשה סבור היה שהקב"ה שובת כו' ולא נתחייבו עוד בשמירת שבת עד שאמר ה' ראו כי ה' נתן לכם השבת יע"ש. ולהקב"ה לא שייך תוספת אחר שבמקום מצוה שרי]. ומעתה מתיישב שפיר משנה דשבת דמיירי במעשרות והדלקת הנר שהוא מצוה. ונדחית מצוה דתוספת משום מצוה דכבוד שבת עצמה. וניחא ג"כ סוגיא דסוכה הנ"ל. דודאי עשה אינו אלא בענוי לבד. ומכ"מ גם מלאכה אסור שלא במקום מצוה. והא דקאמר במו"ק מה שבת בראשית לפניו ולאחריו מותרין לא שמותר לגמרי אלא ה"ק מה זה הכתוב דשבתון ע"כ לא בא אלא להתיר תוספת כמש"כ. ה"נ בשביעית דכתיב שבתון. ולולי הג"ש משבת בראשית ס"ד דבא למעט שאר מלאכות לבד זריעה וקצירה. אבל נ"ל מג"ש דבא למעט כמו כן תוספת שמותר לגמרי. דאין לומר דדוקא במקום מצוה. דהא פשיטא דהא לא עדיף משבת בראשית. ותו איזה מצוה יש במלאכת שביעית. אלא להתיר תוספת שביעית לגמרי. ורק לפניו נ"ל מהילכתא דילדות אסור. ודוקא בזמן הבית. ועדיין תקשה הרי מכ"מ אתרבי משבתכם תוספת שביעית ג"כ וכמש"כ לעיל. והישוב ע"ז יבואר בסי' קס"ז אות ב' בס"ד. נחזור לתוספת שבת בראשית. דאימעיט משבתון שאינו עשה ממש. ושרי במקום מצוה. ומתיישב בזה קו' הגר"א מדתנן שבת פ"א וב"ה מתירין בכולן עם השמש. דמשמע בתוספת שבת שרי. ולפ"ז אתי שפיר שהרי לא תנן זה הלשון אלא בבבא דבש"א אין נותנים עורות לעבדן ולא כלים לכובס כותי. וכ"ז אינו אלא שבות אפי' בשבת עצמה. ובתוספת לא גזרו על שבותין כיון דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' עשה ליכא. ואפילו נימא דשבות זה אסור מה"ת כמש"כ לעיל סי' י' אות ו' דעת היראים והסמ"ג מ"מ לא אתרבי לאסור אלא בשבת עצמה ולא בתוספת. אבל בבות הראשונות במשנה זו דישראל בעצמו עושה מלאכה. ודאי מודו ב"ה דאסור בזמן תוספת. וממילא נתיישב הא דכתיב בשביתת מלאכה דיוה"כ שבתון. למעט במקום מצוה דשרי. דלא נימא דדמי לתוספת עינוי דידיה. ומאחר שזכינו לזה ליישב שיטת רבינו והרמב"ן ז"ל. יש מקום ליישב ג"כ לשון התו' דמ"ק הנ"ל שכ' דתוספת אינו אלא כ"ש. ולפי דברינו י"ל דבענוי מודו דיש לה שיעור וכמ"ש התו' בעצמן בכ"מ. והא דכתבו דסגי בכ"ש היינו דוקא בשבת בראשית דכתיב שבתון וכן במלאכת יוה"כ וע"כ למעט מתוספת אתי. היינו דלא בעינן שיהא ניכר איזה זמן מסויים לתוספת [והא שאמרו בפסחים ד' נ"ד דיוה"כ ספקו אסור בבה"ש. ומשמע שאין תוספת יותר יישבו בפסחים שם]. וע"כ לא אתרבי מתשבתו שבתכם אלא לתוספת כ"ש. ולא מהני דרשה זו אלא כי היכי דלהני קבלה בשעור מסויים ג"כ. וכמש"כ הרמב"ן במלחמות ה' מס' תענית פ"א ובס' תורת האדם דקבלה תליא במצות תוספת. והוא עיקר ומוסכם לכל הפוסקים כמ"ש בסי' קס"ז בס"ד. מש"ה כתיב בשבת ויו"ט ושביעית תוספת כ"ש. וממילא מהני קבלה. אבל בלא קבלה אין שום תוספת שבת ויו"ט מסויים אלא מדרבנן. וגם לא גזרו במקום מצוה ולא גזרו על שבותין כמ"ש לעיל. וז"ל תהר"י ברכות פ"ד בשם הר"י מאורליינש שאע"פ שתוספת שבת די בכ"ש אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר בכלל תוספת הוי ומחויב עליו אע"פ שאפשר לומ' שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור לעשות שום דבר כמו תוספת כ"ש כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מה לי איסו' מדרבנן או מדאוריי' ומאי נצרך לדמות איסור קבלת שבת לתוספ' כ"ש. אבל היינו שכתבתי דבלא קבלה שאינו אסור אלא מדרבנן שרי במקום מצוה וכן לא גזרו על שבותין. וכדמוכח ממשנה דשבת כמש"כ. אבל אם קבלו הוי כמו תוספת כל שהוא שמדאורייתא הוא ואסור בכל דבר:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה