אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קטז · פירוש ז

פירוש ו

כיון דרובא בזמנייהו מתיין כו'. ביאר רבינו טעמא דחיישינן שמא נשרו משום חזקה דרבא. וכ"כ התוס' נדה דף מ"ח ב' ד"ה איבעית אימא כו' דאפי' למ"ד חוששים שמא נשרו היינו דוקא לאחר הפרק לר"י משום דרבא כו'. ובמקומה מוכרח הכי דתני בסיפא אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן כו' הא אנשים שהעידו מועיל עדותן שתמאן ואמאי ניחוש שמא נשרו ואין לומר בדלא בעיל דאם כן נשים ג"כ מהימני בדרבנן כמש"כ הרמב"ן במלחמות ה' פרק ב"ש ובתשו' הגהמ"י ה"א סי' י"ד. אלא מוכח דבבעל מיירי. ואפי' הכי אנשים שהעידו מועיל עדותן שתמאן ולא חיישינן שמא נשרו. והיינו משום דמיירי בתוך הזמן לר"י או אחר הזמן לר"ש דלית ליה חזקה דרבא. ומש"ה לא חיישינן שמא נשרו והיינו שכתבו התוס' שם ד"ה בשלמא כו' פי' בקונטרס ולא תחלוץ והדין עמו דליכא למימר שומא נינהו ותמאן דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן פירוש בבעיל ויש בה איסור דאורייתא ולא כהב"ש סי' קנ"ה ס"ק כ"ט שנסתבך בפירוש דברי התו' הללו ע"ש. אחר כותבי ראיתי בשו"ת מהרי"מ סי' ס"ג כתב כמש"כ. ולכאורה קשה להבין מה שנסתפק הרשב"א בשו"ת סי' אלף רט"ז במקדש את היתומה ספק בשנים ולא נמצא שערות מכ"מ חוששין לקדושין דאורייתא ושמא נשרו והביאו הב"י אה"ע סי' ל"ז וסי' קנ"ה והובא בבית שמואל שם ס"ק כ"ב. הן אמת שבשו"ת רב"צ סי' כ' הביא שחכמי פרובינציא לא כתבו כן. וע' חידושי רמב"ן נדה ד' מ"ה א' וגם הרשב"א לא פסק הכי בהחלט. כמבואר בדבריו ז"ל. מכ"מ האחרונים קיימו ספקו. וא"כ טעמא בעי ובתשובת מהרי"ט סי' מ"א כתב ע"ז תרי טעמי. הא' שאינו ס"ס. משום דספק הביאה ונשרו קרוב לודאי. וא"כ אינו אלא ספק א' דשנים. ואין זה הטעם נכון. ולשון רבינו בסמוך להיפך שכתב ומא דחייש כיון דרובא בזמנייהו מתיין והא לא אייתי איכא למימר מהאיך מיעוטא דנתרן כו' הרי דהוא ספק השקול. דכמו דרוב מביאין סימנים הכא נמי רוב אינם נושרים. ואדרבה הך רוב עדיפא שהרי אמוראי פליגי בה. וכבר השיג על זה הסברא בתשובת מהרי"מ שם. וכן בש"ש של קצה"ח סי' ה' אות י"ד. עוד יישב משום דהכל ספק אחד קטנה או גדולה וכ"כ הב"ש שם. ועדיין אין בזה כדי ישוב למש"כ רבינו והתוס' דכל החשש שאנו חוששים לדבר שאינו מצוי לומר שמא נשרו אינו אלא משום חזקה דרבא. וא"כ כיון דספק שנים הוא. אין לחוש לכ"ע לשמא נשרו. אבל נראה עיקר טעמו של הרשב"א ז"ל דכלל גדול היא דכל ספק בשנים להחמיר מדרבנן משום דלמחר יבואו אנשים שידעו שנותיה ויתקלקל ההוראה. וכיוצא בזה כתב הרשב"א בחי' פ' אלו טריפות דלהכי חששו בספק סירכות משום דמצוי שימצאו הסירכא אחר מכירת הבשר ויהא הפסד גדול. משא"כ שאר טריפות בענינים דקים ואין מצוי שימצאו אח"כ עכ"ל וכיב"ז יישב הג' רע"א זצ"ל בחי' יו"ד סי' קצ"א הא דר' יוסי ביבמות ע"ש. וה"נ למחר יבאו עדים ויתברר קלקול ההוראה ויהא חילול ש"ש בדבר. וכיוצא בזה חשו חז"ל בד"מ כדאיתא בב"מ ד' ל"ד ב' שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. וע' בתוס' ד"ה שמא בשם ר"ח דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אח"כ. וכן הא דאירוסין אינן מאכילין בתרומה למ"ד משום סמפון אינו מעייקר הדין כמש"כ התוס' יבמות ד' נ"ו א' ד"ה מת. אלא משום שיכול להתגלות ע"ש [וע' מש"כ לעיל סי' ט אות ג' בס"ד]. ונראה דמקורו של דבר הוא משנה ביבמות פ' אלמנה לכה"ג ספק בן תשע שנים ויום א' ספק שאינו. ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא כו' ופוסל מן הספק. והתוס' ד' ס"ח א' ד"ה רישא והקשו אמאי לא נוקים על חזקת קטן פחות מבן ט'. ויישבו דמיירי שבשעה שבא לפנינו כבר נתגדל בברור. ובמהרי"ט שם כ' שדבריהם ז"ל מרפסין איגרי דמכ"מ לא איתרע חזקה קמייתא. כמו דאמרינן בקידושין ד' ע"ט במקוה שנמצא חסר לפנינו דה"ט דטמא למפרע משום דאיכא תרתי לריעותא. הא לאו הכי לא מטמא למפרע אע"ג דעתה היא חסירה. ולכאורה סתרו גם מש"כ בעצמם בכתובות ד' ט' ד"ה לא צריכא באשת כהן. דאמרינן אוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה. והרי השתא ודאי היא בעולה. מכ"מ פשיטא דלא איתרע חזקה קמייתא. אבל במח"כ רבינו מהרי"ט אישתמיטתיה מש"כ התוס' נדה דף ג' א' ד"ה ושרצים. דמשום הכי בכתמים מטמא למפרע משום שאם הכתם יבש ודאי טמאה למפרע מש"ה אין שיעור לדבר ע"ש. וה"נ בכל מקום שהשנוי ודאי לאו באותו שעה שנמצא אתי. איתרע חזקה דלמפרע. ומש"ה במקוה כיון דאפשר דהשתא חסר. וכן בהא דחזקת בתולה. בשעה שנולד הספק אז נעשית בעולה ולא למפרע מש"ה אמרינן אוקמה אחזקה. משא"כ בהא דספק שנים והשתא הוא ודאי גדול. מיירי באופן שא"א לומר שבאותו יום שבא לפנינו נעשה גדול. מש"ה איתרע חזקת קטנות. ומה שהביא מהרי"ט מתוספתא דטהרות דמודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב. ואע"ג שעכשיו ודאי מת. מכ"מ טהור. אינו ראיה כלל. דהתם מיירי ברה"ר. ומשום ספק טומאה ברה"ר טהור. והדברים עתיקים. כ"ז ברור בדעת התוספת. ומהרי"ט רצה לתת טעם על משנתנו משום שהוא חזקה העומד להשתנות. אין לו חזקה כלל. והביא מהא דריש נדה דאיתתא מגופא חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתה. ולא זכיתי להבין דעתו הגדולה. התם מיירי שהשתא ודאי היא טמאה. אבל בל"ז מהיכא תיתי נימא שנטמאה משא"כ בנ"ד שאנו מסתפקים בשנותיו גם עתה. וא"כ הוה ליה למהרי"ט לפרש כוונת התוס' דיבמות הנ"ל בפשיטות ובצירוף דברי עצמו. והיינו דכיון דמיירי שכעת ודאי מלאו שנותיו וא"כ כיון דהשתא הוא ודאי גדול והוא עומד להשתנות מש"ה חיישינן [וראיתי בסי' נ"א שבאמת דחהו כך חכם אחד בזמנו ימה שיישב מהרי"ט דברי עצמו אינו אלא תימא. דודאי אפילו שוטית שנבדקה ונטהרה בחזקת טהרה עומדת ולא אמרינן עלולה להשתנות ולהטמא. אם לא שהגיע הוסת]. אבל באמת אין אנו צריכין לפרש דבר. התוס' מזה הטעם של עומד להשתנות. וגם השתא ודאי נשתנה. אלא כמש"כ משום דא"א לומר דנעשה כעת גדול ויש לזה דין כתמים. ובאמת סברא דעומד להשתנות אינו ברור לכ"ע. דבקדושין דף ע"ט פליגי רב ושמואל בקידש האב ביום דמשלם נערות והרי היא בוגרת לפנינו. והספק באיזה שעה מאותו יום נעשית בוגרת ואמר רב ה"ה בוגרת לפנינו. ולא מהני קדושין. ושמואל אמר דהוי ספק. ומקשה הש"ס ושמואל מאי שנא ממקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות טמאות ומשני משום תרתי לריעותא. ושמואל מ"ש מחבית של יין ונמצאת חומץ דמג' ימים ואילך ספק ורמינן חבית אמקוה ואמר ר"ח מסורא מאן תנא חבית ר"ש הוא דגבי מקוה גם כן ספקא משוי אבל לרבנן באמת טבל למפרע. ומשני ג"כ משום תרתי לריעותא. וכבר הקשו התוס' שם ד"ה ומ"ש. על הא דמקשה לשמואל ולא לרב. הא טעמא דרב משום דליכא חזקת נערות אבל במקוה ע"כ משום תרתי לריעותא וע"ש שיישבו בדוחק. עוד תמה הרשב"א בחי' נדה פ"א על הרמב"ם שפסק במקוה דטמא למפרע ובחבית דהוי ספק ולא כישוב הש"ס דהא מני ר"ש היא. אבל נראה טעמא דרב משום שהיא עלולה להשתנות בו ביום ולהעשות בוגרת. והשתא נמצאת ודאי נשתנה משום הכי חזקה שמכבר נשתנית. והיינו טעמא דמקוה שעלולה להתחסר כדרך המים שנבלעים בארץ. ולא בעינן לסברא דתרתי לריעותא ומש"ה ניחא הא דחומץ דאינו עלול להיות חומץ אע"ג דהוי תרתי לריעותא אינו אלא ספק. ולא נצרכנו לאוקמי כר"ש. ומיושב בזה קושיית התו' בנדה דף ב' ב' אמאי לא אמרינן בנמצא הסכין פגום תרתי לריעותא בסוגיא דחולין ד' ט' ולמש"כ ניחא דאנן קיי"ל כרב. ולית לן סברא דתרתי לריעותא כלל. אלא במקוה הטעם משום שעומד להשתנות בודאי והרי נשתנה עתה. כל זה היה אפשר לפרש בדעת הרמב"ם אליבא דרב. ומש"ה פסק בחבית דהוי ספק. אבל התוס' לא כוונו לזה הטעם. שהרי הם ס"ל בקדושין שם דלרב ג"כ אנו מוכרחים לפרש הא דמקוה משום תרתי לריעותא. והא דרב ס"ל בבוגרת ה"ה בוגרת לפנינו היינו משום שבאותו יום אין לה חזקה דנערות כלל. וא"כ ע"כ כוונת התו' בהא דספק שנים כמש"כ משום דדמי לכתמים. כיון שא"א לומר דנשתנה באותו שעה שנולד הספק. וע"כ נתגדל איזה ימים למפרע שוב הוא בחזקת גדול עד שיצא הספק. וסברא זו מוכרחת במקורה בתוספתא טהרות והובא בר"ש פרק ד' מ"ד קבר הנמצא מטמא למפרע. ומיירי התם אפילו ברשות הרבים. והטעם משום שע"כ אי אפשר שנעשה הקבר בשעה שנמצא. והכי קיימא לן ביורה דעה סי' פ"א בגבינות. דבסירכא או הוגלד פי המכה דודאי הוות טריפה מחיים איזו שעה. שוב חוששין למפרע לעולם. [אלא דפליגי הש"ע והגהת רמ"א בהוגלד פי המכה. דג' ימים הוי ודאי טריפה למפרע. וא"כ אפשר דדמי לנולד הספק לפני ג' ימים. ולא למפרע מג' ימים אפי' רגע אחת. ובאמת תלי' מחלוקת זו בנוסחת הש"ס ריש נדה בהא דמקשה על שמאי דס"ל דכל הנשים דיין שעתן. ומ"ש מחבית שנמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק. והביאו בפרש"י מחלוקת ר"י וריב"ל בב"ב בפי' ג' ימים ודאי. מבואר דמפרש הקושיא לתרוויהו. אפי' למ"ד ג' ימים האחרונים ודאי חומץ. ולמפרע ספק והרי מזה מוכח דאע"ג דג' ימים למפרע ודאי חומץ מכ"מ לא דמי לכתמים אלא לדם דאפשר דהשתא חזאי וכהגהת רמ"א. ולא גרסינן בגמרא דנדה כל ג' ימים הראשונים ודאי. דהקושיא גם למ"ד כל ג' ימים האחרונים ודאי. אבל גירסא ישנה לאו דבר ריק הוא. ומאן דגריס ס"ל כהמחבר דבהוגלד פי המכה הוי טריפה למפרע לעולם דדמי לכתמים. וא"כ לא מקשה הש"ס אלא למ"ד כל ג' ימים הראשונים ודאי דלמ"ד ג' ימים האחרונים ודאי חומץ לא קשה על הא דס"ל לשמאי דאשה דיה שעתה דשאני התם דאמרינן השתא חזיתא. משא"כ בחומץ כיון דג' ימים הוי ודאי חומץ למפרע. ה"ה לפני זה הוא בספק. ולכאורה ראיה לשיטת רש"י והגהת רמ"א מהא דאי' בחולין ד' נ"א א' הוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו ע"ה וקשה ליתני רבותא יותר דאפי' הוגלד פי המכה אם קנה לפני ג' ימים המוציא מחבירו עה"ר בשלמא לשיטת רש"י י"ל דאין נ"מ בדבר. אבל לדעת המחבר דלענין איסור חמיר בהוגלד פי המכה לפני ג"י מלא הוגלד כלל. א"כ ליתני יותר רבותא בהוגלד פי המכה. ולענין ממון המוציא מחבירו עה"ר כמבואר בח"מ סי' רל"ב דאפי' בכה"ג כך הדין. וי"ל דקמ"ל דאפי' לא הוגלד פי המכה הוי לעולם ספק ולא ודאי ביד הלוקח נעשית. וכמש"כ הסמ"ע שם]. הא מיהא כוונת התוס' בהא דספק שנים כמש"כ דהטעם הוא משום דדמי לכתמים שכעת ודאי גדול. וע"כ נתגדל למפרע ומש"ה כ"ז שיש להסתפק ה"ה בחזקת ספק:

אבל כ"ז הוא דעת רבותינו בעלי התו' דמשנה דיבמות מיירי דבעת שבא הספק לפנינו הוא ודאי גדול. אבל לפי הפשט לא מיירי המשנה דדוקא שכעת הוא ודאי גדול אלא לעולם היא ספק להחמיר. ואשמעינן התנא שני ספיקות להחמיר נגד החזקה. ברישא אשמעינן בספק בן ט' אזלינן להחמיר נגד החזקה ומטעם האמור דלמחר יתברר ויהיה מבוכה בכמה ענינים. ואח"כ אשמעינן בספק הביא שתי שערות אזלינן להחמיר נגד החזקה ומטעם חזקה דרבא. והנה כבר הביא מהרי"ט ראיה שם דהרי"ף ס"ל כהרשב"א דאפי' ספק בשנים חוששין שמא נשרו. ואני אוסיף על דבריו להוכיח עוד דעת הרי"ף דבהא דתני' בנדה ד' מ"ו כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים וכן היה ר"י מוסר לאמו ר"א מוסר לאשתו. וכ' הרמב"ן בחי' הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. וכ"כ הגר"א אה"ע סי' קנ"ה ס"ק ס"א. דהחילוק שבין עדות הנשים בשנים שאין נאמנות ובסימנים שנאמנות היינו משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי משא"כ בשנים ולא כמהרי"ט שם שכתב דלא אמרינן סברא זו אלא בעגונא דאיתתא. אמנם הרי"ף כתב הטעם משום חזקה דרבא. וכתב הריב"ש בסי' קפ"ב שה"ר דוראן תמה עליו למאי איצטריך זה הטעם תיפוק לן משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי ויישב הריב"ש ע"ש. ולכאורה כל דבריהם תמוה שהרי בפי' איתא בנדה שם בדר' יהודה לאחר הזמן דנאמנות אף להקל לומר גדולה היא שתחלוץ משום חזקה דרבא. ונראה דעת הרמב"ן וסיעתו ז"ל דדוקא ר' יהודה דמיירי רק לענין נאמנות דחליצה דא"א לומר אחר הפרק שנאמנות לומר קטנה היא שתמאן. דא"כ מכש"כ בתוך הפרק שנאמנות. אלא לא מיירי רק בנאמנות דגדלות וכ"כ התוס' שם בד"ה בשלמא. מש"ה קאמר הטעם משום חזקה דרבא. אבל ת"ק דתני כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים לא שייר מאומה וכל שאפשר שיועיל בדיקת אנשים מהני גם בדיקת נשים וא"כ ה"ה קטנה היא שתמאן וא"כ ע"כ הטעם משום מילתא דעב"ל ושפיר הקשו אמאי הביא הרי"ף טעם חזקה דרבא. כיון דבע"כ בל"ז נאמנות. מיהו ודאי יש לנו לירד לדעת הרי"ף ז"ל ונימוקו עמו. דבשלמא למ"ד אין חוששין שמא נשרו ואנשים בודקין גם למאונין אפי' אחר הפרק. ואפי' בעיל. וא"כ הא דנשים נאמנות ג"כ בזה לת"ק. הוא משום מילתא דעבידא לגלויי. אבל לדידן דקיי"ל חוששין שמא נשרו. א"א לבדוק למיאונין אלא בדלא בעיל ושפיר נאמנות אפילו בלא טעמא דעבידא לגלויי משום דהימנוהו רבנן בדרבנן. כמ"ש הב"ש בסי' קנ"ה ס"ק כ"ט. ונמצא דשפיר נאמנות הנשים בין להקל בין להחמיר כל מקום שאנשים נאמנין. וכ"כ הב"י שם וכן סתם המחבר בש"ע שם סעי' ט"ו כמש"כ הב"ש שם. והפירוש להקל גדולה שתחלוץ או קטנה היא שתמאן ולא בעיל. אבל בעיל אפי' בדיקת אנשים לא מהני. דחיישינן שמא נשרו. [ולא זכיתי להבין מה שהגיה בד"מ שם אות ו' ומהר"ם לובלין בתשו' קל"ט והב"ש ס"ק כ"ג חקרו ופלפלו אם נאמנות להקל אחר שבעל ג"כ. והיאך יעלה על הדעת שנאמנות. הא חיישינן לנשרו] ועדיין קשה הא יש ספקי שנים שאנשים בודקין להקל לומר קטנה היא ואע"ג דבעיל. משא"כ נשים דספק מן התורה אינם נאמנין. וא"כ הא דתנן כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים. אפי' בספקי שנים. ע"כ הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. והדרא קושיא לדוכתא נימא הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. אלא ודאי אפי' בבדיקות אנשים חוששין שמא נשרו אפילו בספיקי שנים. וכדעת הרשב"א ז"ל. וכ"ת אכתי קשה במעידים גדולה היא שתחלוץ ובספקי שנים. דאנשים נאמנים ולא נשים כיון דספק מה"ת היא. והיאך תניא כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים. הא לא קשיא דאי מעידים על שתי שערות הא קיימא לן כפירש"י קדושין דף ס"ד דחיישינן בספיקי שנים דילמא שומא נינהו כמבואר בסי' קס"ט סי"א. ואי מעידים על רבוי שערות דלכ"ע סמכינן שהגיעו לשנים. בהא ודאי כ"ע מודו דנשים נאמנין. משום מילתא דעבידא לגלויי. משא"כ שתי שערות סבירא ליה להרי"ף דלדידן דקיימא לן חוששין שמא נשרו לא אמרינן דהוי מילתא דעבידא לגלויי וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ז'. והדעת נותן משום דאם יראו נשים אחרות להיפך יאמרו שכרגע נשתנו או נתגדלו או נשרו. ותו משום שהוא דבר דק אין מתגלה כ"כ. משא"פ ברבוי שערות זה נראה לכל אשה. וע"פ מה שכתבתי יתבארו יפה דברי הרי"ף פרק ב"ש שהביא דעת הפוסק דלא קיימא לן כרבא בחזקה זו משום דקיימא לן כר"ש בתוך הזמן כלפני הזמן. ודחה הרי"ף בכמה טענות דהרי רבא ג"כ פסק בזה כר"ש ובזה כר"י. וגם דלא תליין בהדדי. ועוד ראיות. וכייל בדבריו שגם ת"ק ור"י ור"א ס"ל כר' יהודה בחזקה זו. ולכאורה כל הדברים למותר. שהרי תנא קמא קאמר דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים. וע"כ משום דס"ל תוך הזמן כלפני הזמן כר"ש וס"ל חזקה דרבא כר"י ומה לנו בדעת יחידאי הא קיימא לן כת"ק וגם הפוסק שחולק על חזקה דרבא. וכי פליג על ת"ק דכל הנבדקות כו'. אלא הענין. דס"ל להפוסק דטעמיה של ת"ק ע"כ לאו משום חזקה דרבא. שהרי כל הנבדקות קאמר. אפילו ספיקי שנים. אלא משום מילתא דעבידא לגלויי וא"כ אפשר דס"ל לתנא קמא דגם בשני שערות לאחר הפרק ג"כ משום מילתא דעבידא לגלויי שאפשר להעמיד נשים אחרות ויכחישום. זהו דעת אותו הפוסק ז"ל. אבל הרי"ף הכריח דחזקה דרבא מעליא היא מטעמים אחרים. וממילא כתב דגם ת"ק ור"י ור"א ס"ל כר"י דלאחר הפרק אין נאמנות הנשים אלא מטעם חזקה זו. והא דכל הנבדקות משמע אפילו ספיקי שנים. לא משכחת אלא ברבוי שערות ובהא ודאי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי כמש"כ. והיינו מש"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות בספק בוגרת חוששין לקדושי שלה ושל אביה דמיירי אפילו בספק שנים והקשה הלח"מ אמאי לא נוקי אחזקת פנויה. אבל הפסק ברור ומשנה מפורשת היא כמש"כ ועיין בספר שעה"מ הלכות מקואות פ"ג. עכ"פ נתבאר דעתו של הרשב"א ז"ל דבדיקת אנשים לא מועיל בספק שנים לומר קטנה היא שתמאן. וממוצא דברינו מבואר דסומכין על בדיקת נשים במקום חזקה דרבא. אפילו בדאורייתא. ולאו דוקא בחליצת קטנה דלשיטת הרי"ף פסולה מדרבנן. אלא כל הנבדקות כו' תניא. והתימא על רבינו הגרע"א שו"ת סי' ז' שנסתפק בזה:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה