אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא קה · פירוש ב

פירוש א

אם על כתות חייב על נתוק לא כ"ש דשליפין לגמרי. בגמ' הגי' אם על כרות חייב על נתוק לא כש"כ אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב וכ"ה בכת"י. ופרש"י דנתוק לגמרי משמע ומשליך לארץ. והתו' הקשו מהא דבכורות ד' ל"ט ב' דאמרי' שם מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתניהו. אלא הפירוש שניתק לגמרי אבל הם בכיס. ורש"י ג"כ פי' בבכורות כפירוש התו'. אבל גי' רבינו שלפנינו ק' טובא מסוגי' זו דמבואר דמעוך וכתות הוי מומא דהא ליתניהו נתוק וכרות לא הוי מום דהא איתניהו. הרי דכתות גרוע מנתוק. והיכי קאמר אם על כתות חייב על נתוק לא כש"כ. הן אמת דפשטא דקרא משמע כפי' רבינו דכל המאוחר בפסוק הוא עודף על המוקדם. ומעוך וכתות חדא מילתא היא. אלא מיעוך ע"י חולי או ביד. וכתות ע"י אבנים. וה"נ נתוק וכרות. נתוק ביד וכרות בסכין. וכ"כ הרמב"ם הל' א"ב פ' ט"ז הי"א או שבא א' ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין. הרי כגי' רבינו. דלגי' רש"י ותו' איפכא מיבעי ליה. אלא כמש"כ. ונתקו ביד אין הנתק כ"כ כמו שבא בסכין המשחית לגמרי. אבל א"כ יש לבאר סוגי' דבכורות דף ל"ט הנ"ל. והנראה ליישב ע"פ ברייתא דספרי פ' תצא וירו' פ' הערל מה בין פצוע דכא לכרות שפכה שפצוע דכא חוזר. וכרות שפכה אינו חוזר וזו מהלכות הרופאים. וכבר עמדו על הבאור הב"י באה"ע סי' ה' והאחרונים ז"ל. והיראים סי' קצ"ט הוציא מכאן דין חדש ולא הסכימו לו הפוסקים ע"ש. ובביאור הספרי בארתי ברייתא זו דה"פ דפצ"ד היינו פציעה בבצים. וכדאי' בירו' דכא שבא בין עקביו אר"ח קומי ר"י אין לך נמוך באדם בשעה שהוא יושב אלא בצים בלבד וע' בש"ס דילן בפ' הערל (יבמות ד' ע"ה.) וכרות שפכה הוא שנכרת הגיד השופך ומקלח. ועל פי דרשת חז"ל למדו פציעה בכולן כרות בכולן אבל יש להסתפק בכריתה בביצים ופציעה בגיד. אם השם תלוי על הפעולה. או על האבר הנפעל. ר"ל אי כריתה בביצים מוזהר משום פצוע דכא. או משום כרות שפכה. וכן פציעה בגיד. והיינו דקתני מה בין פצוע דכא לכר"ש. שפצ"ד חוזר. היינו פציעה בין בביצים בין בגיד. יכול הרופא לרפאותו ולהחלימו. וכרות שפכה אינו חוזר ע"פ הרופאים. דהרופא אינו יכול להעלות ארוכה מה שנכרת בין בגיד בין בביצים. והיינו שמפרש זו מהלכות הרופאים. פי' לא תימא דמה שחוזר ואינו חוזר נ"מ לדין ראוי לבא בקהל. ונוגע להלכות הוראה. דודאי אפי' פצ"ד שחוזר מכ"מ כ"ז שלא חזר ונתרפא אסור לבא בקהל וע' יבמות ד' ע"ו א' ניקב פסול כו' נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו. וכרות שפכה שאינו חוזר על ידי הרופאים מכ"מ אפשר לעשות שיוליד ויוכשר לבא בקהל. כדאי' התם שפייה כקולמוס ואכשרי'. וא"כ אינו אלא מהלכות הרופאים שהם קוראים פצוע דכא שחוזר ע"י. וכרות שפכה שאינו חוזר. ונ"מ לדידן דכל שחוזר נקרא פצוע דכא אפילו בגיד. וכל שא"ח נקרא כרות שפכה אפי' בבצים. ושם הוספתי בס"ד עוד באריכות. והשתא נימא כמו כן דמעוך וכתות דהיינו פציעה יש לו רפואה. אבל נתוק וכרות דמשלפן אין לו רפואה. שהרופא א"י לחבר מה שכבר נכרת. או עכ"פ קשה יותר להתרפא. וממילא יש בזה איסור סרוס מכש"כ. והיינו דקאמר להביא נותק אחר כתיתה. וה"ה כורת אחר נתיקה שעוד יותר קשה רפואתו. דמכת חרב קשה כידוע במס' ע"ג ד' כ"ח א' האי פדעתא כו'. וגם הוא נחתך יותר מעל ידי היד וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל. וכ"ז לענין סרוס אבל לענין מום יותר ניכר כתיתות הביצים מכריתה. שמושלפין מעיקרן ומונחין בכיס. ואינו ניכר כ"כ. ולענין מום אינו תלוי ברפואה אלא בהכירא כדאיתא בבכורות ד' ל"ז א' מה הפרט מפורש מומין שבגלוי כו'. וע"ש פירש"י מום רע לא מיקרי אלא בגלוי שמנוולו ומיושב קו' התו' מסוגי' דבכורו':

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה