אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא ק · פירוש ב

פירוש א

מנין שלא יצבע ולא ידלוק ממנו ת"ל כו'. בגמרא איתא מנין שלא יהנה שלא יצבע ולא ידלוק ת"ל כו'. ודריש ג' ערלים לאסור ג' דברים ורבינו גריס תרי מילי וכן הוא בת"כ שם הל' ו' אלא דשם תני' מנין שלא יצבע ולא יהנה בו ת"ל כו' והיינו הך דלא ידלוק כו' כאשר יבואר. וליכא אלא שתי ערלים לדרשא. והנה לפי פלפולו של הר"י מקורביל בתוס' שם ודאי ניחא גיר' רבינו כמבואר למעיין. וגם בל"ז ניחא דנקיט הדלקה וה"ה שאר הנאות. וסברת התוס' ד"ה מנין דהדלקה בעי קרא בפ"ע משום דס"ד בדרך ביעורו שרי אינה מוכרח' ופשיטא דכ"ז שלא נעשה אפר אסירי דעיקר הטעם דכל הנשרפין אפרן מותר היינו משום שכבר נעשית מצותן כמ"ש התו' שלהי תמורה אבל בשעת ביעורן פשיטא דבכלל שאר הנאות הוא ולא דמי לתרומה דמותר ליהנות בשעת שריפה דשם מצוה ג"כ אי' שהכהנים יהנו בביעורה כמו באכילת טהורה. וכדילפינן בשבת ד' כ"ה מדכתיב ואני הנני נותן לך את משמרת תרומותי א' בתרומה טמאה וא' בתרומה טהורה ובחד גוונא נינהו וכשם שמצוה לאכול תרומה טהורה כך מצוה להנות מתרומה טמאה ובמק"א מבואר שכן דעת רש"י ורמב"ם ז"ל. משא"כ בערלה ושאר אה"נ פשיטא דה"נ בשעת ביעורן אסור. ולכאורה סברת התוס' מוכרחת מדאיתא לעיל דף כ"א בחמץ ולא יסיק בו כו' פשיטא לא צריכא אלא לר"י ס"ד דכיון שמצותו בשריפה בהדי דשריף ליה ליתהני מיניה קמ"ל. הרי דאע"ג שמחוייב לשורפה ס"ד דשרי ליהנות בשעת שריפה. וה"ה בערלה. אבל יש לדחות די"ל דכרבנן דרבי אתיא דס"ל אין שבח עצים בפת ולכתחילה שרי מה"ת להדליק בעצי ערלה כדאיתא בד' כ"ז ב' אלא עצים דאסירי לרבנן היכי משכחת לה בשרשיפא. וה"ה בחמץ וקמ"ל דמכ"מ אסור מדרבנן וכ"כ התוס' דף ה' א' ד"ה וכתיב ע"ש. והיינו כמש"כ התו' דף כ"ז ב' דגחלים אסור לכתחילה אפי' בערלה. או כדאיתא שלהי ביצה שלהבת של הקדש לא נהנין. ושל ע"ג נהנין. ומפרש הש"ס משום דהקדש לא בדילי מיניה וכש"כ חמץ דשלהבת אסור מדרבנן דלא בדילי טפי מהקדש כדאיתא בפסחים ד' ו' א' וה"ה גחלת לרבנן. אבל לרבי בעצים או שמן ערלה לרבנן פשיטא דאסור ככל הנאות. ולא צריכא קרא יתירא לזה. ויש לפרש עוד דמה"ת קאמר ולר"י דס"ל אין בעור חמץ אלא שריפה אפי' אפרן אסור. דכיון דיליף מנותר הוי כמו נותר. וכדאי' בירו' שבת פ"ב מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור. ומאן דלא יליף לה מנותר מותר. פי' דאיכא תרי טעמי דחמץ בשריפה. ר"י יליף לה מנותר כמבואר בש"ס דילן ד' כ"ז ובירו' פ' כל שעה. ורבי יליף ממ"א כדאי' בירושלמי שם רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בבל יראה ובב"י ואיזה זה בשריפה. והיינו דקאמר בירו' שבת דלר"י דיליף מנותר ה"ה כקדשים ואסור. ולרבי דיליף ממשמעותא דקרא אינו כקדשים. [ובירו' דפרק כל שעה איתא תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו את מבער בשריפה ואתיא כר"י. אית תנוי תנו עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה משהגיע זמ"ב את מבערו בכ"ד ואתיא כרבנן. רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם כו' אלא בשריפה והא דקאמר הירו' דאתיא כרבנן. אין לזה ביאור דלרבנן לא מצינו שריפה. והגאון פני יהושע פסחים דף י"ב נדחק לפרש ע"ש. אבל פשוט דצ"ל ואתיא כרבי. וע"ז הביא הירוש' שם רבי אומר כו'. ונמצא דלרבי תשביתו בשריפה לפני הזמן. דהכי משמעותא דקרא להשבית שלא יעבור אחר הזמן. ולא שאין מ"ע דתשביתו לאח"ז ג"כ. אלא כדתני' במכילתא פ' בא דריב"ב אמר ואם לא מצא עצים לבערו יהא יושב ובטל. אלא עד שלא הגיע זמ"ב בשריפה. ומשהגיע זמ"ב את מבערו בכ"ד. ר"ל הא ודאי אם אפשר תומ"י לשרפו עדיף. אבל עד שימצא עצים ואש. והרי בכל רגע חל עליו עשה דתשביתו והא ודאי דאע"ג דלרבי השבתה עדיף בשריפה. מכ"מ אם א"א בהשבתה זו. הכל בכלל השבתה משום הכי מבערו בכל דבר. וכיוצא בזה פי' מ"ע דושמחת ביו"ט להגאונים ז"ל כמש"כ סי' י"ז אות ט' בס"ד. ובזה ניחא הא דאנן נוהגין לשרוף בין לפני זמנו בין לאח"ז כמש"כ בהגהות רמ"א סי' תמ"ה משום דמסתפק לן כמאן הלכה אי כר"י אי כרבי. ובריש מ' פסחים ד' ה' ב' אי' ש"מ מר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. והא לא קשה אפי' אמרינן מתוך להוי אסור כמו שריפת קדשים לכ"ע. דש"ה דקרא כתיב בוקר שני וע' מש"כ לעיל שאי' צ"ד אות ב' דרק בשריפת קדשי' הוא משום דפי' בו קרא דאסור. משא"כ בשאר מצות אמרינן מתוך. אבל הא ק' דהכא בחמץ דנפקא מנותר היאך מוכיח הש"ס דלית לי' מתוך. דילמא כשם שנותר אסור כך חמץ אסור ולא אמרינן דשרי משום מתוך וכבר הקשה הכי הרא"ש מלוניל הביאו בס' תומת ישרים ובפ"י. אבל למש"כ ניחא דפשיטא להגמ' דר"ע לאו מנותר יליף. דאי איתא מאי איצטריך לומר דהבערה אב מלאכה. וכי למ"ד שאינו א"מ מותר לשרוף קדשים ביו"ט. הא מקרא מלא הוא דאסור ומשום דרחמנא אחשבה כפרש"י וכמש"כ שם בס"ד. אלא ודאי ר"ע מתשביתו הוא דנ"ל כרבי ולא מנותר ומש"ה שפיר הוכיח רבא מר"ע דל"ל מתוך ורש"י ותוס' כתבו דלר"י גם כן אפרן מותר. וס"ל דלא גמרינן שיהא שוה לנותר בכל דבר. ולמדו זאת מסוגיא זו דר"ע. ולדידהו צ"ל דש"ס דילן פליג על הירוש' דשבת הנ"ל דס"ל דילפינן מנותר לכל מילי ומש"ה שפיר קאמרי' בש"ס דילן דהא דר"ע תליא במתוך. ולמש"כ י"ל דר"ע כרבי ס"ל ולא כר"י. והנראה דהכי דעת הרשב"א בשו"ת סי' ע"א שהביא אותו הירושלמי דשבת להלכה וסיים בזה"ל והיא הנותנת שכל דשריפתו ביו"ט אסור'. אסור להצית את האור מערב יו"ט והיא דולקת והולכת ביו"ט. והביאו הח"י סי' תמ"ו לפסק הלכה. והרי לשיטת רש"י ותו' חולק ש"ס דילן על הירו' וביו"ט עצמו היה שרי למ"ד מתוך. ולא דמי לנותר בכל דבר. ממילא אפי' אי לא הוי כאן סברא דמתוך שרי להדליק מבע"י שאין בזה שום מלאכה אלא צ"ל דהרשב"א מפרש כמ"ש דש"ס דילן מודה דלר"י דיליף מנותר כל דיני נותר יש בחמץ. ומכ"מ דין הרשב"א צ"ע. דגם בנותר עצמו שיטת ש"ס דילן לא כהירושלמי כמבואר בשבת פרק ב' דהא דתנן ולא בשמן שריפה משום גזירה שמא יטה ולא משום דאסור להצית את האור מבע"י כו'. והדברים ארוכים בזה ומבואר לעיל סי' צ"ד אות ב' בעז"ה. וא"כ ברור דשרי להדליק חמץ מבע"י וגם דברי הרשב"א במקומם אינם מובני' כלל. שדן מתוך הירו' דמותר לשרוף חמץ ביו"ט לדעת ת"ק דלא יליף מנותר דמדאיתא בירו' דמאן דיליף מנותר אפי' מערב יו"ט אסור ה"נ לחכמים אפי' ביו"ט מותר. ואינו מובן כלל. דביו"ט איכא משום מלאכה ויוכל להיות דאפי' לדידן דאית לן מתוך אסור' כמ"ש השואל להרשב"א שם וכ"כ הגר"א שם ס"ק ג'. משא"כ מערב יו"ט אינו אלא גזה"כ בנותר. וס"ל להירו' דלר"י דיליף חמץ מנותר גם מערב יו"ט אסור. וצע"ג והשתא לר"י ודאי אסור להסיק בחמץ מה"ת משום דדמיא לנותר והיינו דקאמר מ"ד בהדי דשריף ליתהני מיניה משום דאין שבח עצים בפת וכמו ערלה לרבנן דרבי קמ"ל דלר"י דיליף מנותר דאפרו אסור דנ"ל מקודש דמעשר שני דבפי' כתיב לא בערתי ממנו בטמא מבואר אפי' להסיק בו את התנור אסור. וע' שבת ד' כ"ה א'. וממילא ה"ה חמץ לר"י. ואזדא קושית הגאון ש"א סי' פ"ז שהקשה נימרו רבנן לר"י תחלתו להחמיר וסופו להקל דלרבנן אפרן אסור ולר"י מותר ע"ש. ולפי דברינו אינה קושיא דגם לר"י דיליף מנותר אפרו אסור. והא דאיתא בתמורה נשרפין אפרן מותר וקחשיב שם חמץ בפסח גם כן. לק"מ דע"כ לאו אכל דתנן במשנה שם קאי שהרי תנן התם כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. והרי אפרן אסור כדין קדשים הטעונין שריפה. ועיקר המאמר בגמרא שם מ"ט משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר. לא נצרכא אלא על כל הנקברין לא ישרפו. אבל כל הנשרפין לא יקברו הטעם פשוט שהרי התורה צותה לשרוף. וגם טעמא דגמרא לא שייך כלל כמובן. אם כן שפיר יש לומר דלא קאי אחמץ בפסח. או נימא דמתניתין חמץ בפסח בשריפה אתי כר' עקיבא דס"ל ג"כ חמץ בשריפה ולדידיה ודאי אפרן מותר דלא יליף מנותר וכמש"כ. אלא הגמרא שם מפרש דמתניתין כר"י משום דדברי ר"י מפורש במשנה. וע' מש"כ סי' קס"ב אות ט' עוד ליישב עפי"ז ק' מג"א סי' תמ"ה. נחזור לענין דסברת התו' דבעצי ערלה לרבי ובשמן לרבנן איצטריך לקרא בפ"ע ולא מילף מסתם הנאה אינה מוכרחת. אלא הדלקה היינו הנאה. וצביעה ודאי איצטרך קרא אחרינא לאסור דלא מצי למילף משארי הנאות משום דאינו אלא חזותא בעלמא וכדאי' בב"ק ד' ק"א. וכמש"כ התו'. והשתא שזכינו לעמוד על ברייתא דת"כ וגי' רבינו לפנינו. א"כ גם גי' דילן בגמרא וכ"ה בכת"י דתניא שלא יהנה שלא יצבע ולא ידלוק וכ"ה בה"ג ה' ערלה. יש לומר דה"פ מניין שלא יהנה. ותני והדר מפרש מהו שלא יהנה. שלא יצבע ולא ידלוק כו'. והכי מדויק לשון שלא יצבע. ולא תני ולא יצבע כמו ולא ידליק כו' וכן פרש"י קידושין ד' נ"ו ב' ד"ה מנין שלא יהנה ממנו כגון שלא יצבע כו'. ולא דרשינן אלא תרי ערלים דיתירי. אבל תחלות לא דרשינן. ותו י"ל דאיצטריך תחלות לאסור משקין היוצא מהפירות באכילה אע"ג שאין סופגין עליהם ארבעים מכ"מ אסור מה"ת. וכמש"כ התוס' ב"ק ד' ק"א סד"ה ולא יצבע ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ מנ"ל שלא יצבע בו ע"ש. לפי מה שביארנו לק"מ:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה