אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא צט · פירוש ח

פירוש ז

אילו חמרתא כו' ואוליד פרד בתר כו'. והאי אית ביה חמור וסוס ודאמיה חמרא בהדי מינא דאמיה סוסיא כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י והמתבאר מדברי רבינו דהשאלה בין להקל בין להחמיר וע"ז פשיט מדר' אבא דאין חוששין לזרע האב אפילו להקל במשמע היינו להרביע הפרד על מינא דאמא. וכ"כ הרמב"ן במלחמות ה' פרק או"ב וז"ל אבל לרב אחא משבחא ראיתי בשאילתות שפסק כר"י שאין חוששין לזרע האב בין לקולא בין לחומרא. ומתיר פרי עם האם מעובדא דר"א דקאמר אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. ומשמע שאין חוששין כלל. ולפי דבריו משמע דבפרי עם האם היה מעשה וה"ק ליה כי מעיילית כודניתא ברספק שהחמורים או הסוסים שם עיין בהדין דדמיין להדדי ועייל. ופליגא דרב הונא בריה דר"י דאמר הכל מודים בפרי עם האם שאסור. ואע"ג דפשיטין מינה ומסקינן ש"מ. והרבה כן במקומות אחרים בתלמוד. וזו ששנינו בכוי שמכסין את דמו. משום דקיי"ל כמ"ד ברי' בפ"ע הוא כר' יוסי דרב יהודה הכי ס"ל ובמס' בכורות פ"א אמר ריב"ל לעולם אינה מתעברת כו' לא חיה מן בהמה ולא בהמה מן חיה וקיי"ל כריב"ל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ועוד דמקשינן מיני' התם כו' ולא חיישינן לרבי אליעזר ומחלוקותו שחוששין מספק לזרע אב. וכדר"י קיי"ל שאינו חושש כלל וכמעשה דרבי אבא בכלאים. וכדאפסיק הלכתא בכתובות זהו דעת ר"א גאון ז"ל עכ"ל הרמב"ן. ומש"כ רמב"ן דאידחי כל הסוגיא דכוי דשקיל וטרי טובא בספק חוששין לזרע האב. הכי מוכח דעת הטור ג"כ שכ' ביו"ד סי' כ"ח לענין ברכת כוי שהוא ספק אם חיה אם בהמה. וכן הבא מן הבהמה ומן החיה אין מברכין עה"כ. ואין שוחטין את הכוי ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו וגייז הבא מבהמה וחיה דאין מכסין ביו"ט. ש"מ דס"ל דבאמת מכסין ביו"ט. וכבר עמד ע"ז הגאון בת"ש שם. ויישב לפי דרכו. אבל הדברים מראין דס"ל להטור דאידחי סוגיא דחולין לגמרי. וכוי דתנן אינו אלא ברי'. ונראה שלמד זה מדאי' בביצה ד' ז' ב' דלהכי אין מכסין את הכוי ביו"ט גזרה משום התרת חלבו. והרי בסוגיא דחולין מבואר דאי חוששין לזרע האב וצבי אפי' מקצת צבי. חייב בכסוי אפי' ביו"ט. ואמאי הא אכתי חלבו אסור מצד האם ויש לגזור משום התרת חלבו. אלא צ"ל דבספק הבא משניהם לא שייך גזירה זו דמהיכא תיתי לטעות. הכל יודעים דחומר שניהם נוהג בו. ולא מיירי בביצה שם אלא בכוי שהוא בריה. ויאמר דקמו רבנן עלה שהיא חיה ודאית. והכי קיי"ל. וזהו שדקדק בפי' רש"י חולין דף פ' בהא דרב יהודה דאמר בריה בפני עצמה היא כו'. דס"ל אין חיה מתעברת מבהמה כו'. ולכאורה מנליה לרש"י דר"י אינו מפרש כרב חסדא ג"כ. ותרווייהו אמת. וכמש"כ הרמב"ם וש"ע. אלא משום דס"ל לרש"י דר"י לטעמיה בביצה שם דס"ל דמכניס מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו. ומפרש הש"ס דס"ל כנהרבלאי דטעם שאין מכסין את דמו של כוי משום גזירה דהתרת חלבו. וע"כ לא מיירי אלא בכוי שהוא ברי'. ולא בנולד מן הבהמה ומה"ח. ומשום שא"א להיות כלל. דאי ס"ל שאפשר. א"כ הרי הוא בכלל כוי שיש בו חומרת שמהם. שהרי קיי"ל חוששין לזרע האב להחמיר. וא"כ אין לנו טעם על אסור כסוי ביו"ט. אלא משום שא"א להיות מבהמה וחיה. זהו דעת רש"י. וגם שיטת רבינו הכי הוא בהא דאידחי סוגיא דחולין משום סוגיא דביצה. אבל מש"כ הרמב"ן לדעת רבינו דס"ל כריב"ל דא"א להיות כלל מבהמה וחיה לא נראה כ"כ. דא"כ מנלי' לרבינו דאידחי סוגיא דחולין דמסיק מימרא דרב הונא בריה דר"י פרי עם האם אסור. ומשום דחוששין. והבא מן הסוס והחמור אסור משום כלאים עם אמו. אלא צ"ל להיפך. דס"ל לרבינו דקיי"ל דלא כריב"ל. וא"כ ע"כ לפי סוגיא דביצה אידחי הא דחוששין לזרע האב. ואינו אלא חיה או בהמה. ויש עוד ראיה דאידחי סוגיא דחולין ע"פ מש"כ הרא"ש בפרק כסוי הדם בשם רבינו יונה דחייב לברך על כסוי של כוי וראייתו מפרק במה מדליקין מהא דאין מברכין על הדמאי משום דהוי ספק דדבריהם משמע הא ספק דאורייתא מברכין. ודחה הרא"ש עיין שם. וכסבור הרא"ש דר"י ס"ל הכי בכל ספק מצוה. וכמש"כ תהר"י ברכות פ"ג גבי ספק אמר או"י. דלזה נוטה דעת הר"י. ואני אומר. דאי איתא דלזה כיון רבינו יונה אמאי נקיט זה הדין בכסוי דכוי. וכבר כתב הר"ן משמו בערלה כבושה שכתב הרי"ף בפ' ר"א דמילה דאין מברכין ומזה נדון בכל ספק. אלא ודאי מה שכתבו תהר"י בשמו. אינו אלא שדעתו נוטה לכך. אבל לא לדבר ברור. ולא פסק בברור אלא בכוי שהוא בריה בפני עצמה והרבה שוחטים אותם ומכסים. ולא גרע זה הספק ממנהג ע"פ תקנת חז"ל שחייב לברך. ובזה ודאי מייתי ראי' מהא דדמאי שאין מברכין אלא משום שלא התקינו חז"ל רק משום ספק דרבנן. אבל אי התקינו חז"ל משום ספק דאורייתא שפיר מברכין. דהוי כמצוה קבועה מחמת הרגילות. וה"נ כוי שהוא ברי'. ויש לזה ראי' מהא דראב"א בפר"א דמילה דס"ל דהא דמוהלין בשבת סתם ולדות לרשב"ג דקיי"ל כוותי'. הוא משום ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בשר בעלמא הואי וקשה א"כ היאך מברכין על סתם ולדות. אלא משום דהוי מנהג קבוע ע"פ ספק דאורייתא. ועיקר הוכחת רבינו יונה הוא מהא דביצה הנ"ל שחשו משום התרת חלבו. ואי אין מברכין עה"כ. הרי יבינו לדעת שאינו אלא מספק. אלא ודאי מברכין. [והא שלא הביא ראי' מראב"א שכתבתי. היינו משום שדעת הראשונים ז"ל דלא קיי"ל כראב"א בטעמא דרשב"ג משום ממ"נ אלא הא דמהלינן בשבת יש בו טעם אחר. כמש"כ בארוכה סי' קס"ז אות י"ז ומר"א ב"א עצמו יש לדחות דס"ל לברך על מנהג בעלמא. וכבר בארנו סי' ס"ז אות ג' דמחלוקת אמוראי היא]. וכ"ז בכוי שהוא ברי'. אבל כוי הבא מבהמה וחיה. שאינו אלא הבא במקרה. ודאי לא שייך בו מנהג כמש"כ הרמב"ם ה' שחיטה פי"א הי"ג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג. ומש"ה אין מברכין ולא שייך גזרה דהתרת חלבו. והרי מוכח דאדחי סוגיא דחולין מהא דביצה. וממילא אידחי הא דחוששין לזרע האב לדעת רבינו כמש"כ לעיל דס"ל דאפשר להיות בא מבהמה וחיה ולא כריב"ל:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה