העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא צח · פירוש ה
א"ל שאני הני דנתינה כתיב בהו. בגמרא איתא השתא דאתית להכי תרומה נמי נתינה כתיב בה. ורבינו נראה דלא גריס לה ובאמת יש להבין גי' דילן. דלכאורה קשה מאי משני מעיקרא שאני תרומה דטבילא ולא סגיא דלא מפריש לה. ולפיכך נמי שוכר עליהן ומביאן. והרי לקט מופרש ועומד מאיליו ואין צריך לקרא עליו שם כמש"כ לעיל אות א'. ולא דמי לפיאה דאיתא בנדרים דף ו' דצריך להפריש ולומר ה"ז פיאה. והיינו משום דפיאה אין לו מקום מסויים אם בתחלת השדה או באמצעה או בסופה. משא"כ לקט הוא מסויים מאליה. ומכ"מ קאמר דגם לקט א"צ ליתן לעניים. א"כ מאי מהני הישוב בתרומה דבע"כ מפריש לה. מכ"מ אמאי חייב להביא. וע"כ צ"ל דהא פשיטא דלא דמי תרומה דאסור לזרים ללקט דמותר לזרים. דהא בע"כ כיון דאסור לזר לאכול צריך משום השבת אבידה לשכור עליהן ולהביא לכהן. ולא הקשה אלא על עיקר הפרשה. וע"ז שפיר משני דבע"כ מפריש לה משום דטיבל' והדר מקשה ממתנות כהונה דאע"ג דמופרשין ועומדין מכ"מ הא שריין לזרים ודמיין ללקט. ומשני דנתינה כתב בהו. והשתא מאי קאמר דבתרומה נמי סגיא בהא דכתיב נתינה בהו הא לא שייך נתינה אלא בשכבר מופרש ועומד. ואנן על עיקר הפרשה מקשינן. וצ"ל דפשיטא להש"ס דמצות נתינה דכתיב כאן היינו מצות הפרשה שיפרישם ויתנם לכהן. ואפי' לא הוי טבלי היה מצוה להפרישן וליתן לכהן. ומכאן יש להביא ראיה למש"כ בביאור הספרי נשא פ"ה להכריע כשיטת הראב"ד שהביא בס' כו"פ לחלק בין דגן תירוש ויצהר לשארי מינין מה"ת. דבדגן תו"י מחויב להפריש תרומה ומעשרות. והיינו דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. אבל שאר מיני אינו מחוייב להפריש תרומה ומעשרות. אבל אי תרם תרומתו תרומה מה"ת לחייב מיתה וחומש וקובע למעשרות. והיינו דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך. פי' אם הפריש תרומה הוקבע כל תבואה למעשר. ובביאור הספרי הארכתי ומסוגין ראיה לכ"ז. דמש"ה פי' הש"ס מצות נתינה זו על הפרשה. משום דאי כבר תרם מאי אריא דגן תו"י הא כל מינים יש בהו מצות נתינה לכהן. מיהו רבינו לא גריס לה. וע' להלן שאילתא ק' אות כ' מש"כ בס"ד. וא"כ נשאר על הא דתרומה ישוב הראשון משום דטבלי. וע"כ צריך להפריש: